קשר עין גיליון 318 נובמבר-דצמבר 2023

יו"ר המחלקה לפדגוגיה, תרבות ו"קשר עין" | נילי ציוני

קשר עין חרבות ברזל

* נחל עוז – "כבדו שערי עזה"

ריאיון עם דני גולדברג, תושב נחל עוז, מורה לאזרחות וכלכלה בתיכון באר טוביה

באוקטובר? 7 קיבוץ נחל עוז. מה ידענו על נחל עוז עד ל בהיותנו מורים ניתן להניח שרובנו הכרנו את הנאום המיתולוגי שנשא משה דיין על קברו של רועי רוטברג בהלווייתו בנחל עוז, נאום שאפילו לימדנו כמופת ברטוריקה. ובעת הזו הקיבוץ בכותרות של חדשות המלחמה והשבת השחורה: התרגשנו לראות את נועם תיבון מציל את משפחתו ביוזמה פרטית, הזדעזענו מכיבוש מוצב נחל עוז הסמוך לקיבוץ, בכינו על הצלם יניב זוהר ואחדים מבני משפחתו שנעמד 85 שנרצחו, ונפעמנו מול האומץ של שלמה רון בן ה בסלון ביתו ונורה למוות וכך הציל את יתר בני משפחת רון. עקבנו אחרי סיפורי גבורה הרואיים של תושייה, הצלה והקרבה שעוד נלמד בשיעורי היסטוריה. השנים 13 קיבוץ נחל עוז הוא בית עוטף ב- דני גולדברג עבור שנים התגורר עם משפחתו בשדרות. 3 האחרונות, במהלכן שדות או שדרות, עיר או קיבוץ – יהיו אופי החיים והנופים אשר יהיו, דני מפגין נאמנות ואהבה לעוטף. דני מלמד אזרחות וכלכלה בתיכון בבאר טוביה והוא גם רכז מקצוע האזרחות שם. דני ואני מכירים מן השנים בהן כיהן כחבר במועצת ארגון המורים, היכרות שסייעה לריאיון עימו. באוקטובר ואחריו. 7 ביקשתי מדני לשמוע את סיפורו ב- בנובמבר, חודש לאחר פרוץ המלחמה, ואולי 6 הריאיון נערך ב חלו התפתחויות מאז. איפה תפסו אותך האירועים בשבת בבוקר? ילדים. אני 3 דני: עברנו בעוטף תקופות לא פשוטות. יש לי באוקטובר בני המשפחה היו 7 גרוש. בבוקר השבת של ה ממוקמים לפי החלוקה הבאה: הבת הגדולה נסעה למזלה לחברה ולא שהתה בקיבוץ, הבת הקטנה הייתה בקיבוץ עם אימא שלה בביתה, ואני הייתי עם נועם, בני האמצעי, בביתי. הבן, נועם, התעורר מוקדם ויצא לטבע הסובב את הבית. האזעקות והרקטות תפסו אותו בחוץ לבדו, ומשהתחילו היריות

– הילד ביוזמתו האישית דילג בן מיגוניות, עבר ממיגונית אחת למיגונית שנייה, ומאוחר יותר הצליח להיכנס לאחד הבתים בקיבוץ. לאורך היום הארור הזה הייתי בנפרד מילדיי. לאורך היום נותק הקשר הטלפוני ביני לבין אשתי, רונית, והייתי בחוסר ודאות באשר לגורלה ולגורל הבת הקטנה שלי. נועם בני ואני שמרנו על קשר של הודעות כתובות בנייד ושיחות לאורך היום הארוך הזה. ואני? הייתי לבד מהבוקר עד הלילה, בחשכה מוחלטת בממ"ד המוגף, משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעה לפני חצות הלילה שאז הגיעו לחלץ אותי. בבוקר החג התעוררתי מאוחר. לא הבנתי בהתחלה מה קורה ואיפה הילד. היו המון אזעקות צבע אדום ונפילות. אנחנו למודי אזעקות ולמדנו לחיות איתן אבל דרך הווטסאפ הקיבוצי קיבלתי הודעות שמחבלים חמושים בנשק נכנסו לקיבוץ. עם קבלת ההודעות האלה נכנסתי לממ"ד, ושהיתי בו לבדי, בחושך גמור, נעול ובלי מזגן. התחושה הייתה פחד גדול, פחד שלא הכרתי בחיי, אפילו לא בזמן השירות שלי כחייל קרבי. חרדת מוות שעומד להגיע. מן החוץ נשמע בליל של צעקות עוינות בערבית, נשמעו יריות רבות שזיהיתי אותן כיריות מנשק ארוך. הדפיקות על חלון הממ"ד היו מפחידות במיוחד, שמעתי תריס נשבר והבנתי שהמחבלים מנסים להיכנס מהדלת האחורית של הבית. נשמעו יריות שזיהיתי כירי תגובה של אנשינו. רצה המזל ויחידת מסתערבים ישנה בלילה הקודם לאירוע במקרה בקיבוץ. האש שהשיבה יחד עם ההתנגדות המקומית של כיתת הכוננות הביאו למספר נפגעים קטן יחסית. בשעות האלה דאגתי שאנחנו בלי נשק והיה ויפרצו לממ"ד לא תהיה לי היכולת להגן על עצמי. התכתבתי עם הרבש"ץ מבלי שידעתי אז שהוא כבר נהרג. רק בשעה חמש - חמש וחצי אחר הצוהריים הצבא הגיע, חייל נכנס רק לוודא שאני בסדר ורק אז שתיתי את הקפה הראשון של היום. נתבקשתי להישאר בממ"ד המוגף. הייתי כלוא עד השעה

24