קשר עין גיליון 325 ינואר-פברואר 2025

קוראים מגיבים

נילי ציוני

יו"ר המחלקה לפדגוגיה, תרבות ו"קשר עין" |

לתקן את הנשים או לתקן את מדוע שוויון מגדרי ? השיטה ? וגיוון חשובים להצלחת החברה וגם: נשים וכסף – האומנם הילכו נשים וכסף !? אוקסימורון או: מה מניא נשים !? יחדיו מעיסוק בהשקעות ובכסף ומה מניע גברים לשגשג ? בזירות הללו

היא אקטיביסטית חברתית שהובילה שינויי חקיקה הנוגעים לנשים - ובה בעת היא עומדת בראש קבוצת השקעות משגשגת. בתפקידה זה הקימה פורום "תשקיעי בעצמך" במסגרתו היא פועלת לקירוב נשים לעולם ההשקעות ולהזמנתן לתפוס כיסא סביב שולחן ההשקעות. אנחנו, המורות, רגילות לשמוע שההוראה הינה שליחות, שהמשרה שלנו היא משרה שנייה, שלא מפרנסים ממנה משפחה אלא שהיא מעין בונוס לפינוקים. בכל יום נשמעות דרישות מעימנו לעבוד מעבר למחויבות שלנו במסגרת בצבא יש כמה טייסות וחובלות, אבל מרבית הנשים אינן לוחמות ולכן החוויה של מרבית הנשים היא שהן עברו לספסל. הן צופות בבנים משחקים בעוד הן תומכות לחימה, מעודדות ומביאות להם מגבת ומים. הן עושות תפקידים חיוניים וחשובים כמדריכות, בחינוך, בריאות, תנאי שירות, משאבי אנוש וכו' - אבל זו המעטפת, הקו השני, לא ליבת העסקים של הצבא

באתי לריאיון עם אלה אלקלעי כשסיימה כהונה של שמונה שנים כיושבת ראש שדולת הנשים. הריאיון התקיים במשרדה הרואה ים תיכון כחול ממרומי מגדל שלום בתל קרנות נאמנות, משרה בכירה IBI אביב, בכהונתה כיו"ר עד מאוד השמורה בדרך כלל לגברים. בדרך כלל, נשים מצליחות המכהנות במשרה כלכלית מניבה (קבוצה נדירה כשלעצמה), נושאות תחושת אשמה וממהרות להצטדק בטקסט אפולוגטי המסביר את הצלחתן. לא אלה אלקלעי, שאינה מתנצלת, ואף אינה מראה אותות של אשמה. היא גם תטען בהמשך הריאיון שמעולם לא עוכבה הצלחתה בעולם הכספים הגברי בעיקרו מחמת היותה אישה. "לא הייתה הזדמנות לאפליה שלי", אומרת לי אלה. זן נדיר. מלבד הנוף המפואר של הים הנשקף מן הקיר הרביעי של משרדה, לא מצאתי פאר, אף לא התנאות בצעצועי סטטוס. אלה אלקלעי לובשת ענווה ופשטות וכל הווייתה אומרת אנושיות מחויכת. דיבורה צנוע וממעיט בערך עשייתה בשתי המשרות הבכירות והמשמעותיות שלה. אולי עזבה את הקיבוץ בו נולדה, אבל הקיבוץ לא עזב אותה.

על עשייתה של אלה אלקלעי בתפקידה כיו"ר שדולת הנשים בישראל למען קידום השוויון של נשים, כמו גם פועלה לשיתוף נשים בעולם ההשקעות הכלכלי (הגברי בעיקרו) ועל תמורות משפטיות ומעשיות שחוללה בחיי נשים בישראל

24 לנילי שלום רב, הצטערתי לקרוא את המסרים של הכתבה "לתקן את הנשים או לתקן את השיטה". הנשים הרוצות לשחק בספורט שנתפס גברי בעיקרו או להיות קרביות ובקו הראשון של המלחמה וכיו"ב - הן יחסית מיעוט, גם אם יש להן מקום רצוי ונכבד. התפיסה המעלה את מיעוט הנשים האלה על נס - עושה עוול לרוב הנשים האחרות. נשים, למשל, טובות יותר בקידום שלום מאשר מלחמה, מתנה חשובה בעיניי, ואין צורך שהן תהיינה טובות יותר במה שאינו הנטייה הטבעית שלהן. זו אינה רק הסללה. אשתף אותך שלפני זמן רב הנחיתי מאות גננות ומורות בהשתלמויות בקבוצות החוקרות מגדר. הגננות יצאו עימי להרפתקה ועשו הכול בתקופה מסוימת כדי להסליל בנות גם לפינות הקוביות ומגרש הכדורגל ואת הבנים לפינת הבובות והיצירה. הגננות השקיעו זמן, מרץ וכישורי תיווך ואפילו "שיווק". זה לא עבד. מספר הבנים או הבנות שעשו שינוי עקב ההיצע החדש הזה היה זעום. לדעתי, אין שום דבר פחות בכך שנשים עוסקות יותר במקצועות המעמידים את הזולת במרכז, נותנות את הנשמה או נותנות מקום גדול מאוד בזמנן ופועלן לילדים, לזוגיות, לבית ולמשפחה. לא צריך לתקן את הנשים, אלא לשנות את השכר ואת ההכרה והתיקוף של כל זה בעולם. זה כה חשוב, וזה מה שנכון לרוב הנשים - בלי לצמצם כמובן את האפשרויות של המיעוט שכן בוחר בתחומים שבדרך כלל גברים נמשכים אליהם, שוב - לא בגלל הסללה אלא מפני שזה בסדר להיות בעולמנו גבר וזה בסדר להיות אישה, וכל אלה מרעיפים על העולם שלנו איכויות הנחוצות לו כל כך. היה חשוב לי לשלוח אלייך את מה שעלה בי, ואשמח אם זה גם יפורסם. , מורה לתיאטרון אפרת עשירי

ל תקן את הנשים או לתקן את השיטה - לכותרת הפרובוקטיבית הזו אחראית אלה אלקלעי עצמה, בבואה להתייחס לשמונה שנות כהונתה כיו"ר שדולת הנשים. ובמילותיה אלה אלקלעי מבארת את הכותרת: "לתקן את הנשים או לתקן את השיטה זו כותרת בוטה למדי. כנראה, אם הכותרת הייתה 'מה למדתי בכהונה של שמונה שנים כיו"ר שדולת הנשים', זה היה מחליק טוב יותר בגרון אבל פחות א.נשים היו קוראים. אז במשפט אחד, מה שלמדתי זה שאם כחברה אנחנו רוצות ורוצים להסיר מכשולים, לעודד התפתחות, ליהנות מגיוון, שייכות ושוויון, יש לנו הרבה עבודה".

ריאיון של נילי ציוני עם אלה אלקלעי, יו"ר קרנות נאמנות; IBI שדולת הנשים לשעבר ויו"ר בוגרת הפקולטה למדעי החיים, הפקולטה לרפואה והפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב ופעילה בארגון הבוגרים והבוגרות של אונ' תל אביב

הגעתי לראיין את אלה אלקלעי מתוך עניין בצמד הכובעים שהיא חובשת, שלכאורה נדמה שמצויים בסתירה: מצד אחד

25

לעורכת "קשר עין", גב' נילי ציוני, שלום רב! הריאיון שלך עם אלה אלקלעי הוא תרומה חשובה לכתב העת ולקוראות/קוראים. אפשר לומר שהלקמוס לקידומה של מדינה הוא מעמדן של הנשים בכל תחומי החברה והכלכלה. מדינה שמקפחת נשים היא לעולם מדינה מפגרת מבחינה תרבותית וכלכלית. מדינת ישראל, לטעמי, היא בדרך הנכונה: במלחמת חרבות ברזל הגיעה פלוגת טנקיסטיות מגדוד קרקל שעות 17 שבניצנה, בפיקודה של סרן קרני רז, לחמה במשך כנגד מחבלים שפרצו ורצחו ביישובים סופה וחולית, הרגו עשרות מחבלים, וסיימו את הקרב ללא פגע. על ההישג הזה עוטרה המ"פית סרן קרני רז (כנציגת הלוחמות) בתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת רייכמן. ואם יורשה לי, דוגמה אישית: רעייתי לימדה אותי פרקים שנים), 63 באוריינות המחשב לפני ארבעים שנה (אנחנו חברים ובכל בעיה שיש לי בנושא, אני פונה אליה, והיא פותרת כלאחר יד. וכן, כל הנושא הפיננסי (אפרופו הריאיון עם אלה אלקלעי!) מוטל עליה, ועול כבד מוסר מכתפיי. שוב, הערכה רבה על הפרסום.

ד"ר משה גרנות לשעבר מפקח כולל על בתי ספר על-יסודיים

29