קשר עין גיליון 331 ינואר-פברואר 2026

כיהנה כסגנית פדגוגית של מנהל/ת תיכון אחד העם בפתח תקווה, הקימה וניהלה את חטיבת | דורית ברק הביניים של ביה"ס השש שנתי אחד העם. כיום היא מנחה צוותי הוראה, מורים ותלמידים - "ברק חינוכי"

כשהטכנולוגיה מלמדת והמורה מחנך

פדגוגיה אנושית, קשר ומשמעות בעידן הבינה המלאכותית

ב שתנים האחרונות מערכת החינוך עוברת טלטלה מואצת. שנים האחרונות מערכת החינוך עוברת טלטלה מואצ הטכנולוגיה משתכללת, וכלים המבוססים על בינה מלאכותית שנכנסו לכיתות, כמעט בן-לילה - הפכו לחלק בלתי נפרד מחוויית הלמידה: מטלות נבדקות אוטומטית, תוכן נוצר בלחיצת כפתור, והידע שהיה בעבר נחלתם הבלעדית של מורים נגיש כיום לכל תלמיד. בתוך מציאות עתירת חידושים מהו תפקידו של המורה עולה מחדש שאלה חינוכית מהותית: האנושי בעידן שבו הלמידה הופכת לדיגיטלית ואוטומטית יותר ויותר? דווקא במציאות זו מתבהרת אמת חינוכית עמוקה: מי שמוביל שינוי אמיתי בכיתה אינו כלי טכנולוגי, אלא מורה אנושי. הבינה המלאכותית הולכת ומשתכללת, אך היא אינה יודעת לזהות דמעה בזווית העין, אינה חשה בנשימה שנעצרת לפני מבחן, ואינה שומעת את השתיקה של תלמיד שאיבד תקווה. כשמורה מאמין בתלמיד, רואה אותו מעבר לציון, ואומר את המילה הנכונה ברגע הנכון, מתרחש חיבור אנושי שמוליד סקרנות, עניין ורצון ללמוד, חיבור אנושי שאין לו תחליף טכנולוגי. הבנה זו לא נולדה בהרצאה ולא נלמדה מספר. היא צמחה מתוך עשרות שנים של עבודה חינוכית בשטח, מפגש יומיומי עם תלמידים מצטיינים לצד תלמידים המתמודדים עם פערי למידה, קשיי קשב, חרדות מבחנים ומצבי חיים מורכבים. פעם אחר פעם התברר שההבדל אינו טמון במצגת מתקדמת או בכלי דיגיטלי חדשני אלא במשהו עמוק ופשוט בהרבה: קשר. תלמיד שמרגיש שיש בכיתתו מבוגר אחד שמאמין בו, מתחיל גם הוא להאמין בעצמו. מורה אנושי יודע לזהות מצוקה, לשאול בזמן, להגיד את המשפט הנכון ברגע הנכון. הוא משמש עוגן רגשי ומצפן ערכי, ולא פחות מכך - מקור השראה. אך חשוב לומר בכנות: גם המורים עצמם פועלים בתוך מציאות מאתגרת של עומס, מדידה מתמדת, ריבוי משימות וציפיות. דווקא משום כך נדרשת פדגוגיה אחרת.

הפדגוגיה המיטבית: לא כשיטת הוראה, אלא כאן מתגבשת , מתוך ראייה אנושית כתפיסת עולם המשלבת הישגים עם שליחות חינוכית המעצימה את התלמיד. פדגוגיה מיטבית אינה נסיגה לאחור, אלא תנועה קדימה. היא נעשית AI בעידן מתוך הבנה שהטכנולוגיה יכולה ללמד אך אינה יכולה לחנך. לכאן נכנס תפקידו החדש והעדכני של המורה: לא כ"מעביר מידע", אלא כמעצב אנושי של למידה, חוסן ומוטיבציה. מורה מיטבי אינו רק מעביר חומר, אלא בונה אדם. הוא יוצר חוויות הצלחה קטנות, מטפח תחושת מסוגלות, ומתאים את דרכי הלמידה לצרכים הייחודיים של כל תלמיד. חשוב להבהיר: קשר אנושי אינו ויתור פדגוגי. להפך. דווקא כאשר מתקיים קשר של אמון, ניתן להציב גבולות ברורים ודרישות גבוהות. אמון אינו מרכך סטנדרטים - הוא מעמיק אותם. פדגוגיה מיטבית מאזנת בין הכלה לדרישה, בין הבנה לרף ברור, בין תמיכה לציפייה. הוראה ולמידה מתרחשות לא רק בראש, אלא גם בלב. מחקרים עדכניים מצביעים על כך שקשר אישי הוא תנאי בסיסי ללמידה. בעידן רווי מסכים התפקיד האנושי לא נחלש. הוא מתעצם. אמפתיה הופכת למיומנות פדגוגית. ונוכחות אנושית, יותר מכל כלי אחר, מאפשרת לתלמידים להתמיד, לחלום ולהצליח. ובתוך כל אלה עומדת מטרה חינוכית חשובה: זכאות לבגרות. בחברה עתירת תחרות, תעודת בגרות היא שער משמעותי לעתיד. אך בפדגוגיה המיטבית הזכאות היא לא רק יעד מספרי, אלא תוצאה של תהליך חינוכי מתמשך. המסע להצלחה מתחיל הרבה לפני הבחינות. הוא מתחיל במורה שמביט בתלמיד ואומר לו: אני רואה אותך, אני מאמין בך, ואני הולך איתך את הדרך. כשנוצר חיבור אמיתי, הדרך נפתחת. עם זאת לא כל תלמיד מצליח ליצור חיבור באופן טבעי.

32