קשר עין גיליון 331 ינואר-פברואר 2026

מערכת החינוך נמצאת באחד המצבים הגרועים ביותר מאז קום המדינה, זאת למרות כל התקציבים העצומים המושקעים בה. די להזכיר רק מקצת הבעיות המהותיות: מחסור במורים, צפיפות בכיתות, אלימות, הישגים נמוכים ביותר ביחס למדינות שמשתתפות במבחנים הבינלאומיים ועוד. בעיה נוספת היא התחלפות שרי החינוך בתדירות גבוהה, כאשר כל שר חדש מביא איתו רפורמה חדשה ומבטל את הרפורמה של קודמו. לא רק זאת אלא אף זאת, בגלל קדנציות קצרות יחסית שום שר אינו מוכן להתמודד עם הבעיות הגדולות שדורשות מאמצים וזמן, במיוחד אם השר שיבוא אחריו יזכה להתברך בתוצאות ולקבל את הקרדיטים. תמיד, כאשר מערכת החינוך הייתה במשבר, ארגון המורים נרתם והצליח להוות הגורם היציב ו’להוציא את העגלה מהבוץ’ – כך גם כיום! שתי בעיות מהותיות אינן מאפשרות שיפור במערכת החינוך: מהותיים במשרד החינוך, אשר מונעים ניגודי עניינים .1 את שיפור המערכת. 70 , שלמרות שהוא עולה על תקציב משרד החינוך .2 , איננו מנוצל כראוי. ₪ מיליארד ניגוד העניינים ממנו סובל משרד החינוך הוא אינהרנטי! משרד החינוך לא יכול לנהל מערכת ביעילות כאשר גם רגולטור, גם הוא מנסה ‘לחבוש את כל הכובעים’ - . מתקצב, גם מפקח וגם מעסיק תקציב משרד החינוך בנוי טלאי על טלאי, על מבנה רעוע ולא יעיל, וכל שר שרוצה דבר חדש מדביק טלאי על מה שקיים. שינוי מבנה התקציב, כפי שמתחייב, הוא כמעט בלתי אפשרי - גם מפני ששום שר לא רוצה להתמודד עם זה ולטפל בבעיה, וגם מפני ששליטה על התקציב נותנת לו כוח ושמירה על “האחוזות” הקיימות היום במשרד החינוך. לכן הדרך היחידה להתמודד עם שתי הבעיות שהוזכרו להעביר את ניהול כל מערכת החינוך, מגני לעיל היא הילדים ועד לכיתות י”ג וי”ד, לשלטון המקומי. כפי : ראש הרשות המקומית הוא גם שאומר גם חוק הפיקוח ראש הרשות החינוכית. אם ילד בכיתה ד’, למשל, עדיין לא יודע לקרוא, ההורים פונים - לא למשרד החינוך בירושלים, להתלונן על כך, אלא לראש העיר. לראש העיר יש אחריות במערכת החינוך, כמו שמתחייב, אך

לא סמכות כי הוא לא המעסיק. אין כראש העיר שמכיר באמת את הצרכים של מערכת החינוך ביישוב שלו. הוא ידע להציל את המצב בתקופת הקורונה, לקלוט עשרות אלפי תלמידים בתקופת המלחמה - אך אין לו כל סמכות מעשית בחינוך כי הוא לא המעסיק. אם משרד החינוך יעביר את ניהול מערכת החינוך לעיריות ויתקצב אותן מגן הילדים ועד לכיתות י”ג וי”ד, יתאפשר גם ניצול התקציב בצורה יעילה וחסכונית, ותינתן לראשי הערים לא רק האחריות אלא גם הסמכות. זה פותר גם את בעיית התקציב הענקי והלא יעיל אותו מרכז ומפעיל משרד החינוך. והעברת הפעלתה לשלטון ביזור מערכת החינוך המקומי יוכל להיות צעד מבורך, שיאפשר לתקן את רוב הליקויים הקיימים במערכת. דבר זה קיים גם במדינות אחרות. האנומליה הקיימת במדינת ישראל, שמשרד החינוך, כאמור, הוא גם רגולטור, גם מפקח, גם מתקצב וגם מעסיק, נוצרה עם הקמת המדינה, כאשר היה צורך בבניית מערכת חינוך ממלכתית עד כיתה ח’ במהירות תוך דילוג על ביזור המערכת ויעילותה. זה לא המצב כיום. אוכלוסיית המדינה היא אחרת, המודעות היא האחרת, היכולות אחרות - ולכן הגיע הזמן לבצע את הביזור כפי שהציעה בזמנו גם ועדת דוברת. זה מחויב המציאות. את השינוי הזה ניתן לעשות בהדרגה, ולא באבחת גרזן, כדי שלא יהיו זעזועים במערכת החינוך - בדומה להדרגתיות שבה נעשה המעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת - מבלי לפגוע במורים הקיימים, בדרך של העסקת המורים החדשים ע”י השלטון המקומי בהתאם לצרכים הקיימים בכל מקום ומקום. הצעות ועדת דוברת לא התקבלו בזמנו - לא מפני שלא היה בהן היגיון, אלא רק מפני שניסו לממן את תוספת השכר של המורים על ידי פיטוריהם של אלפים רבים מהמורים הקיימים, דבר שאיננו נחוץ כעת. ארגון המורים יזם “קפיצת מדרגה” של שיפור מערכת החינוך עם הרפורמה עוז לתמורה אשר יזם, והשפיע גם על הרפורמה אופק חדש. כעת הגיע הזמן ל”קפיצת מדרגה” נוספת ע”י ביזור מערכת החינוך והעברת האחריות, הסמכות והתקציבים לניהול השלטון המקומי.

7