סוד החיים - המפתח שלי להתמודדות עם מצבים קשים בחיים ולהשגת חיים טובים יותר - כתב ג'וני ירושלים

עברו להם הימים, כל כמה ימים ביקרתי במרפאת בית החולים, הרופא בדק אותי, ראה את מצבי ואני בתוך תוכ י ידעתי כי אם היה משהו היסטרי הוא לא היה מוותר לי על כלום, אבל עצם העובדה שהוא לא לחץ אותי זה סימן ששום דבר לא דוחק. נתתי לעצמי את הזמן. יש לציין כי בכל התקופה הזו דבר אחד היה שהחזיק אותי: הייתי שקול בכל שלב, הייתי מודע לכל דבר בכל שלב ובעצם שלטתי במצב גם כשהייתי חלשלוש. הימים חלפו, פגשתי את הרופא באחד מהימים אחרי משפט המחץ של אימי ואמרתי לו כי בפגישה הבאה שלנו אני רוצה לשמוע את כל האמת. רוצה לדעת ה כל ולראות איך מתקדמים קדימה. פגשתי את הרופא בתאריך שנקבע לנו בסוף חודש יולי (להזכירכם אני בבית כבר מ 21 או 22 ביוני וחי על טיפול תרופתי של 10 גרם אנטיביוטיקה מסור של אמא שלי). מגיע היום הגורלי, אין דמעות, אני אפאטי לגמרי, לא מביע ורק מזיע. כן המון הזעות ב גוף. אימי ואני נוסעים לבית החולים הדסה. מכניסים אותנו לרופא, הוא נכנס עטור בחלו ק לבן, מתיישב, ופותח את פיו ואומר :"כמו שתיארתם בטח – יש לך איידס". בסתר ליבי הייתי בטוח שבאותו רגע תפרוצנה דמעות אבל שום דבר, אני אתאר במילה אחת את אשר הייתי – "עציץ". פשוט ישב תי מקובע ולא זזתי. אימי ביקשה שיסביר ואז הרופא החל להסביר הכל מהתחלה ועד הסוף ישב איתנו למעלה משעה וחצי ודיבר וענה על שאלות. סיפור ארוך והסברים רבים, אני מאזין ולא פוצה את הפה. בשלב הוא אמר שצריך לבחור טיפול ולהתחיל אותו אבל ישנה בעיה שהוא נוסע לחו"ל לשבועיים ורוצה להעביר אותי לרופא אחר, פה פעם ראשונה פתחתי את פי ואמר תי שאני מסרב לעבור לרופא אחר ואני אחכה עוד שבועיים להתחלת הטיפול. הוא הסכים. ההמשך היה מעניין, הוא הביא את שתי בנות הצוות העיקרי של מחלקת האיידס, אסטל העובדת הסוציאלית ומישל אחות המחלקה. הן ישבו איתי ועם אימי, הסבירו הכל, נתנו טלפונים ובעצם הרגשתי שמקבלים אותי בחמימות ואהבה שטרם ראיתי כזו . הם לקחו לי מספר בדיקות דם ונסענו הביתה. בבית הורי אבי כבר חיכה לנו, סיפרנו לו, אחר כך התקשרנו לאחותי שכבר הבינה הכל וידעה בסתר ליבה ואחר כך קראנו לאחי ו סיפרנו לו

מסוים