סוד החיים - המפתח שלי להתמודדות עם מצבים קשים בחיים ולהשגת חיים טובים יותר - כתב ג'וני ירושלים

המפתח שלי להתמודדות עם מצבים קשים בחיים ולהשגת חיים טובים יותר

2008-9 הספר נכתב בשנים 2019 ויוצא לאור ביולי

הספר נכתב ע”י ג’וני ירושלים

הספר עובד בהתנדבות ע”י אתר הפורמט הדיגיטלי שלי

ספר זה נכתב בשנת 2009 לערך. מאז הוא נסגר במגירה ולא יצא לאור. היום יולי 2019 , 18 שנים לאחר שחליתי, אני מפרסם את הס "סוד החיים" שמראה את הדרך שלי להתמודדות עם נגיף האייד HIV הדרך שהובילה אותי לקבל את חיי חזרה ו אציין וא ומר שהיום מבחינתי הנגיף הוא ל א יותר מ כדור ביום שאני בולע ובדיקות פעם בתקופה. כל ה כתוב פה למעט הפרק האחרון ב נכת 7 שנים וקצת לאחר שחל יתי. כך התמודדתי עם הנגיף, כך ה פכתי את השחור ללבן. והיום אני יכול לומר בלב שלם. אני חי אמנם בה רמונייה עם הנגיף אבל בשורה האחרונה אני יכול לומר, הוא לא הדבר ששול ט בחיים שלי ואני חי את החיים שלי הרגילים, כאילו הוא לא קיים ונהנה מהם עד כמה החלטתי לפרסם את הספר שאולי הוא יביא למישהו שמתמודד עם צרה או מחלה א ו כל דבר אחר קצת תקווה ואמונה ואולי יפתח לו את הדרך לחיות טוב יותר ומבחינתי זה יהיה נפלא. נגיף א יידס איפה שכתוב היום אני מבין שזה " נשאות HIV " אבל אז שכתבתי מבחינתי ראיתי את זה אחרת והיום זה בעצם רק משהו שעובר לידי אבל לא שולט בחיי שהפכו ל היות טובים יותר וקסומים.

פר

ס

שאפשר.

פתח דבר

ספר שנכתב על ידי על סוד החיים שלי שהביא אותי היום

לחיות טוב יותר ונכון יותר ולהיות מאושר עד כמה שניתן .

הספר מקיף מספר רב של נושאים חלקם כבר נכתבו וחלקם בתהליך הכתיבה .

אני רואה לנכון לשתף את כולם בדרך שאני בחרתי שהיא בעצם סוד החיים שלי - לחיים יותר טובים .

אני יודע שחלק מהקוראים יגידו הוא לוזר, הוא שפן, הוא פחדן, הוא מפחד מהתמודדויות אבל העובדה היא אחת, אני חי היום טוב. יש לי חיים שהם בהחלט טובים באופן יחסי לעולם הנשאים .

אני חי בזוגיות טובה כבר שמונה וחצי שנים, משפחה תומכת ואוהבת,

ולא מ עט אנשים שמסביבי מבחירה אישית לא יודעים

מעט מאד חברים

שאני נשא ולי זה נפלא ואפילו טוב .

איש לא צריך לדעת מה קורה בדם שלי .

פרקים אחרונים ייכתבו במהלך החודש הקרוב וכולי תקווה שאוכל לאגד את הפרקים בסופו של דבר לספר שיילמד את האחרים איך חיים טוב יותר, כל אחד בת וא חומו ה .

ממה שכתבתי אפשר לאמץ את הספר להמון דברים בחיים. הספר הוא ממש לא איידס אבל נותן את ההמחשות מעולם האיידס שלי .

אני מאמין שפרקים אלה יכולים לפקוח לכם את העיניים ולדעתי בסיום התהליך של הכתיבה אפשר יהיה ללמוד הרבה על סוד החיים הטובים

ואיך חיים טוב י ותר גם כאשר פתאום נפל עלינו בום קשה וצריך לדעת איך לחיות יחדיו איתו . לפני 7 שנים חרב עלי עולמי ברגע אחד. דעיכה ארוכה, גסיסה קשה שהובילה אותי למקומות נסתרים. לפני 7 שנים ראיתי את המוות שהתדפק על דלתי וסימן לי היכן הסולם לעלות לשמים. לא היו לי הרבה ברירות, לא נשא רו לי כל אופציות והאמת גם לא היה לי את הכוחות על קרקעית העולם. יממה קריטית הייתה היממה האחרונה לפני שאושפזתי בבית החולים. יממה קשה ביותר שהתחילה את המסע הארוך של החיים שלי. ביממה זו ביקשתי רק בקשה אחת, למות בבית, זו הייתה בקשתי , זו ה ייתה ת חינתי מהורי. הייתי בביתם, לא היה לי אפילו את הכוח להגיע לביתי ושהיתי אצלם. הם לא הסכימו לבקשתי למרות כל התחנונים שלי ולקחו אותי לחדר המיון. מסכת רופאים, אינפוזיות ובעצם מה לא כאשר להורי אמרו שאני במצב של סכנת חיים מיידית, לי לא אמרו את זה. אני לא ידע תי מה קורה והאמת זה אפילו לא עניין אותי. בלילה אחרי כל מה שעבר העלו אותי למחלקה בקומה 7 של בית החולים הדסה עין כרם בירושלים . את ההורים שלחתי הביתה לנוח. מסביבי היו כל הזמן אחים, אחיות, רופאים וצוות רפואי שטיפל בי ללא הפסקה. שהכל יסתיים ו אחזיר את נשמת י. לא היה לי חשק, כוח ורצון להתמודד עם כלום, רק רציתי למות והאמת כמה שיותר מהר. באותו הלילה, באמצע הלילה המצב היה לא טוב אבל יציב, לפתע הרגשתי שנפרש מולי סולם גדול וקול משמיים שהורה לי לעלות למעלה. לא היה לי אפילו את הכוח לסרב. עליתי למעלה כאש ר אני מטפס לאט לאט, מדרגה מדרגה כמו אותו היום שבו הלכתי 100 מטר ב 40 דקות. זה לקח המון זמן וה געתי למעלה, מרחק ענק מהקומה השביעית של בית . הדסה מולי עמדה דמות גדולה, לבושה לבן, שברכה אותי לשלום. כן, נגלה בפני אלוהים בכבודו ובעצמו. יחד איתו היו מספר של יחים ככל הנראה עוזריו שבמרומים. הוא פנה אלי ואמר לי שהוא רוצה להציע לי הצעה. הוא פתח בנאום ואמר לי שהוא רוצה שלא אשאר למעלה ואחזור חזרה למטה, אל הארץ, אל העולם הבריא ולא משנה מה יהיה ושם אשמש על הרצון בתוך ליבי וויתי קי

ר להישא

ם להילח

החולים

כשליח לעזרת כל אלה שזקוקים לתמיכה וסיוע. הוא במילים אחרות הציע ל י לקבל הזדמנות נוספת לחיים והמשימה שלי היא השליחות לעזור לבני האדם. אמרתי לו שלא עשיתי דבר כזה בחי י, ואני בספק אם אוכל לעשות זאת כי אין לי אפילו מושג איך עושים זאת. אלוהים פנה אלי ואמר לי, צא לדרך בחור, הדברים יסתדרו, אני אשגיח עליך מכאן מלמעלה ואכוון אותך ואתווה לך את הדרך. צא לדרך, חשוב לי שתהיה שם ותעזור לכל אותם אבודי הדרך שזקוקים לעזרה ודע זו שלא ניתנת לכל אחד. אני מאמין בך הוא אמר לי וזה משפט שלא אשכח לעולם. לפתע הוא התפוגג יחד עם כל העוזרים ונפתחו ארובות השמים והגיע הסולם שבו עליתי למעלה וירדתי חזרה למיטתי בבית החולים. כן, מרגע זה הבנתי שמשהו קרה לי. עברו הימים, חשבתי כל הזמן שזה חלום והיה לי קשה עדין להבין שזו הייתה מציאות. חזרתי הביתה, מצבי השתפר במעט לאחר שבעצם לרופאים לא הייתה תקווה. הכל השתנה פתאום, והורי לקחו אותי לביתם והבטיחו לרופאים יטפלו בי העיקר שלא אהיה מאושפז. ביום מן הימים בבית הורי הגיעה אחותי לביקור, היא באה לטפל בי ברייק י והרפיה, לא פעם, לא פעמיים, פעמים רבות ואז באותו יום שאני שוכב על המיטה והיא בזמן הטיפול מדברת איתי היא אמרה לי מילה שבעצם חיברה לי את כל מה שהיה שם למעלה עם העתיד שצפוי לקרות. היא אמרה לי שמה שקיבלתי, המחלה שקרתה לי היא בעצם המתנה שלי. המחלה הזו תשנה את חיי ותוביל אותי למקומות אחרים שלא הייתי בהם קודם ותשנה אותי ואת חיי לטובה. אחרי שהיא הלכה ולמרות שבאותו רגע הסתכלתי עליה בצורה ישבתי עם עצמי, בחדרי וח יברתי בין המעשה שקרה בבית החולים בבית האלוהים עם המשפט של אחותי הבנתי, כי המחלה שלי והחזרה לחיים ה ם שליחות שקיבלתי לבצע מאי שם במרומים. עברו ימים, התאוששתי אחרי תהליך של מספר חודשים והגעתי להחלטה שהייתה אחת החשובות בחיי בתקופה זו:

זכות

שהם

מוזרה,

בחרתי בחיים. נדרתי באותם ימים נדר לפת וח אתר אינטרנט ובכל דרך שאוכל לעזור לאחרים, נדר שבא מהתגלות האלוהים ונתן לי את הדרך לח יים החדשים. זה בקצרה מה שעבר עלי ונתן לי את הכוחות שלא היו לי מעולם על מנת לעזור ולתמוך בבני אדם. זה רק הפתיח הקצר שנתן לי את האור והתקווה. אודה, זו תחילה של תקופה, שלמדתי בה ה מון, סייעתי המון, הבנתי המון וקיבלתי המון כלים על מנת להתמודד ולרצות לחיות ולמען האמת, לחיות יותר טוב. הגישה לפעמים נראית קצת ותרנית, סלחנית, פשרנית אבל לדעתי וטעמי כל החיים שלנו הם כאלה ואם לא נמצא את שביל הזהב שדורש גם פשרות ולפעמים גם כואבות לא נגיע רחוק. החלטתי אחרי 7 שנים, שבהם היו לי עליות, מורדות, אכזבות ותקוות לשבת ולכתוב ספר שיעביר לכל אחד ואחת מכם את המסר שלי שהוביל אותי לחיים טובים יותר. אני בספר זה אשים דגש על לא מעט נושאים, לא כל נושא יעניין את כולם אבל הגישה הכוללת והמחשבה שע ומדת מאחורי כל זה תיתן לכם את הכלים לראיית החיים בצורה אחרת ולהאיר לכם אותם.

הדרך שלי כשחליתי, ורא יתי לנגד עיני שהכל אבוד, הייתי חסר אונים. מאיפה שלא הסתכלתי על הדברים ראיתי רק חושך ומוות. לא ניסיתי להיאחז במשהו אחר חוץ מהמושג מוות והתאבדות. לא ר איתי בשום דבר וגם שיהיה הכי טוב כאלמנט של תקווה. איבדתי כל ערך של חיים. זה היה מאד קשה. ישבתי בבית שעות וימי ם בלי להוזיל דמעה, לא כי לא רציתי לבכות, כי לא הצלחתי לבכות ובעצם מאז שחליתי עדין לא בכיתי בכי אמיתי. אולי דמעה פה, דמעה שם אבל בכי מתפרץ ומשחרר לא זכיתי ולו גם ברגעים הקשים ביותר. בנוסף לכל איבוד ערך החיים מצבי הבריאותי היה רע. מדכא עד מאד עד כי יצאתי לפע מים מטורף ומשוגע מזה. פרק ההתחלה שלי כלל שלושה הראשון, מהרגע שיצאתי מבית החולים ועד להודעת הרופא הרשמי שיש לי איידס, מה שידעתי ולא רציתי לדעת . בתקופה זו חייתי על 10 גרם אנטיביוטיקה ביום, מטופל על ידי אמא שלי בביתה כמו תינוק שזה עתה נול ד. כל בוקר ארו חת בוקר, פינוקים לכל אורך היום, שעות על גבי שעות מול ומדי פעם בשקט ובחטף גיחה לאינטרנט שאיש לא ראה, הסתכלתי על המושג איידס וגיליתי כי רק מ תים ממנו ובכלל אז חרב עולמי. אבל לא דיברתי דבר. בימים האלה הייתי חסר אונים טוטאלית. אפ ילו "החברים" שלי לא באו , כולם שכחו אותי ובעצם מה שנשאר לי זה הורי היקרים, אחותי ואחי ובני משפחתם. זה מה שהחזיק אותי בחיים, וזה המון. נקודת השינוי הראשונה בחלק הראשון היית ה שיחה עם אמא שלי. ארוחת בוקר, קפה של בוקר, לא זוכר בדיוק את העיתוי אבל שעת בוקר, אני יושב עם אימי במטבח, ואז בשלב אמא שלי פונה אלי ואומרת

שלבים:

ה הטלוויזי

מסוים

לי:

"לא משנה מה יש לך – אנחנו איתך עד הסוף"

משפט מחץ שבעצם נתן לי את התעוזה להמשיך לקראת השלב הבא והוא השלב ב ו הרופא יספר לי בדיוק מה יש לי ונתחיל את הטיפול התרופתי במחלה. בסת ר ליבי אז היו שתי מחשבות: מצד אחד לשמוע הכל ולדעת ולהתכונן לקראת הבאות, מצד שני לסדר עוד כמה דברים שרציתי, להעלים דברים שלא רציתי שיראו ואז ערב הביקור הגורלי אצל הרופא, להתאבד ולגמור את ח יי. פשוט כך.

את

עברו להם הימים, כל כמה ימים ביקרתי במרפאת בית החולים, הרופא בדק אותי, ראה את מצבי ואני בתוך תוכ י ידעתי כי אם היה משהו היסטרי הוא לא היה מוותר לי על כלום, אבל עצם העובדה שהוא לא לחץ אותי זה סימן ששום דבר לא דוחק. נתתי לעצמי את הזמן. יש לציין כי בכל התקופה הזו דבר אחד היה שהחזיק אותי: הייתי שקול בכל שלב, הייתי מודע לכל דבר בכל שלב ובעצם שלטתי במצב גם כשהייתי חלשלוש. הימים חלפו, פגשתי את הרופא באחד מהימים אחרי משפט המחץ של אימי ואמרתי לו כי בפגישה הבאה שלנו אני רוצה לשמוע את כל האמת. רוצה לדעת ה כל ולראות איך מתקדמים קדימה. פגשתי את הרופא בתאריך שנקבע לנו בסוף חודש יולי (להזכירכם אני בבית כבר מ 21 או 22 ביוני וחי על טיפול תרופתי של 10 גרם אנטיביוטיקה מסור של אמא שלי). מגיע היום הגורלי, אין דמעות, אני אפאטי לגמרי, לא מביע ורק מזיע. כן המון הזעות ב גוף. אימי ואני נוסעים לבית החולים הדסה. מכניסים אותנו לרופא, הוא נכנס עטור בחלו ק לבן, מתיישב, ופותח את פיו ואומר :"כמו שתיארתם בטח – יש לך איידס". בסתר ליבי הייתי בטוח שבאותו רגע תפרוצנה דמעות אבל שום דבר, אני אתאר במילה אחת את אשר הייתי – "עציץ". פשוט ישב תי מקובע ולא זזתי. אימי ביקשה שיסביר ואז הרופא החל להסביר הכל מהתחלה ועד הסוף ישב איתנו למעלה משעה וחצי ודיבר וענה על שאלות. סיפור ארוך והסברים רבים, אני מאזין ולא פוצה את הפה. בשלב הוא אמר שצריך לבחור טיפול ולהתחיל אותו אבל ישנה בעיה שהוא נוסע לחו"ל לשבועיים ורוצה להעביר אותי לרופא אחר, פה פעם ראשונה פתחתי את פי ואמר תי שאני מסרב לעבור לרופא אחר ואני אחכה עוד שבועיים להתחלת הטיפול. הוא הסכים. ההמשך היה מעניין, הוא הביא את שתי בנות הצוות העיקרי של מחלקת האיידס, אסטל העובדת הסוציאלית ומישל אחות המחלקה. הן ישבו איתי ועם אימי, הסבירו הכל, נתנו טלפונים ובעצם הרגשתי שמקבלים אותי בחמימות ואהבה שטרם ראיתי כזו . הם לקחו לי מספר בדיקות דם ונסענו הביתה. בבית הורי אבי כבר חיכה לנו, סיפרנו לו, אחר כך התקשרנו לאחותי שכבר הבינה הכל וידעה בסתר ליבה ואחר כך קראנו לאחי ו סיפרנו לו

מסוים

את הכל. הוא הלך הביתה, לאחר שקיבל את האוקי לספר לאשתו על שקורה לי. אני ישבתי בסלון הבית מדוכ דך, עצוב ובוהה בעצמי. לאחר כשעה או שעתיים פעמון הבית זועק מצלצולים, הורי פתחו את הדלת ואז כמו שלושה מטוסי F16 מגיחים מהדלת שלושת האחיינים שלי, רצים אלי, ק ופצים עלי מנשקים, מחבקים ומתיישבים לידי. מבחי נתי זה הייתה נקודת התפנית הכי חשובה בכל המחלה הזו – שהאנשים הכי חשובים בחיי שהם האחיינים שלי לא מתרחקים ממני בשבילי זה היה הדבר הגדול ביותר בשלב זה. עצם העובדה שסיפרתי למשפחתי הקרובה ועצם הקבלה שלהם וגם ע ם זה שהכל היה להם קשה ולא פשוט נתן לי את הכוחות והרצון להמשיך להתמודד עם הרע שקרה לי.

הבנתי

– ביותר ורק אותם בשלב הראשון – המעשה החכם

לשתף את הקרובים

והנבון לא כדאי ולא נכון לשתף אנשים מעבר לזה – זה בסופו של דבר ממית

אסון

ובעתיד תלמדו את המושג – לספר מול תועלת – רווח מול תועלת – מה ייצא לכם מזה שתספרו

בעצה והסכמה אחת עם הרופא עשינו מעשה מעניין, רציתי להוריד את סף החששות של אחי ואחותי ואז קבענו שהרופא ייפגש עם אחי, אחותי וגיסתי ביחד עם אמא שלי ויוכלו לשאול כל שאלה שיש להם והם חוששים אולי ואפילו קצת, וכאשר אמא של י הלכה איתם והיא הייתה שומרת האינטרסים שלי כך שהם לא ייכנסו בשיחה לפרטים על חיי אלא נטו על המחלה. המענ יין בדבר שכאשר כולם הלכו לשם את כל האחיינים השאירו איתי ביחד שאני !!! אשמור עליהם ואהיה ביחד איתם שהם הלכו להפגש עם הרופא בבית החולים. מכן עברו ימים שקטי ם, אחותי באה כל יום כמעט לעשות לי טיפול אלטרנטיבי, כמובן החברים לא באו ונעלמו כולם, ונשארתי אני לבד עם בני המשפחה. זה היה קשה אבל זה היה האוויר שלי. בימים האלה כבר עברתי שלב והרופא הרשה לי לצאת להסתובב ברחוב, ללכת ברגל קצת. כל יציאה לסיבוב רגלי נראתה כמו י ציאה למסע, הייתי לוקח טלפון,

בקבוק מים והייתי מודיע מראש מה המסלול שלי להליכה (שבסך הכל היה רחוב או שנ יים או שלושה מחוץ לבית) אבל הייתי מדווח בדיוק לאן אני הולך. הלכתי בחוץ, לאט לאט, אבל כבר הרשו לי להסתובב בחוץ וזה הישג, יצאתי מהבית. יום אחד הטלפון צלצל, האחות מבית החולים על הקו, היא ידעה כי הרופא מגיע ביום מסוים וקבעה לנו פגישה איתו כמה שעות אחרי שהוא נ וחת ומגיע לבית החולים. כך היה. מבחינתי כאן התחיל שלב שני של ההתמודדות. נפגשנו הרופא, אני ואימי שכמובן ליוותה אותי בכל צעד, ישבנו יחד עם הרופא, הוא הסביר ל י על הטיפול, על תופעות הלוואי ועל מהות הטיפול. ביקור ארוך שבסופו, נתן מרשם והסביר איך מקבלים את התרופו מכאן התחיל שלב שני של ההתמודדות, שלב שבו כבר הבנתי שאני מתחיל לעכל את מה שעובר עלי. השלב הזה כלל את נושא הטיפול התרופתי, ההשגחה העצמית, המודעות לעצמי וכל מה שקשור לזה. הימים הראשונים עברו קשה, הזיות, כאבי שרירים שרק התחזקו מיום ליום ובעצם הרגשה איומה ו רעה בגלל תופעות הלוואי. מבחינתי זה היה קשה בטרוף ומאד מסובך. היו לא מעט רגעים של ייאוש ושל בכי פנימי והרגשה של חורבן. סבלתי מאד, הליכה עם גרביים, יחף או נ עלי בית הייתה בלתי אפשרית הרגלים כאבו לי שדריכה עליהם הייתה אסון. בדרך מקרית גיליתי כי נעל מסויימת שאנ י נועל – מונעת את הכאב, נעל של חברת רוקפורט, נעל שאהבתי, ברגע שנעלתי אותה, נעלמו הכאבים. קראתי לנעל הזו הנעל של סינדרלה. הימים חלפו, הכאבים ממשיכים, משברי ם, המון פגישות עם העובדת הסוציאלי ת שניסתה לשכנע אותי שהמצב שלי לא כל כך גרוע. ניסתה לשכנע אותי שאני לא חולה למרות שבהגדרה הרפואית אני נחשבתי חולה מאד אפילו. היא בסופו של דבר הצליחה גם בזה שאני הסכמתי לקבל את העובדה שאני נשא של המחלה ולא יותר למרות שידעתי ש זה

ת.

אחרת.

הקפדתי על לקיחת תרופות מסודרת, קיבלתי בנוסף לטיפול התרופתי עוד המון תרופות על מנת חסל כל מיני פטריות ובעיות אחרות, בתקופה

הזו עוד המשיכו עם גרם אנטיביוטיקה ביום ובעצם חגיגת כימיה לתוך הנשמה שלי. יום אחד התלוננתי לר ופא שלי במפגש איתו כי רע לי והוא הסתכל והחל אמרתי לו למה הוא מחייך והוא הסתכל ואמר לי – תושיט את הידיים שלך קדימה, תסתכל עליהם, הם כבר לא רועדות, שמת לב ? ואני אמרתי, זה נכון, הן כבר לא רועדות. הוא המשיך עם עוד כל מיני דברים ובנוסף הפצעים שהיו לי על כל הגוף שהכל נעלם לפתע. עברו עוד כמה ימי ם ועשיתי בדיקות לאחר חודש של טיפול. הם שלחו ישר את הבדיקות למעבדה ואמרו שיהיו איתי בקשר. כמה ימים עברו ופתאום הטלפון מצלצל האחות של המחלקה, מישל, היא דיברה איתי על כמה דברים ואז פתאום היא תפסה את עצמה ואמרה לי – צא לרקוד חבר תהיה מאושר ומשום מה נית קה את השיחה. לא הבנתי מה קרה ואחרי דקה טלפון נוסף הרופא שלי – תשמח, תהיה מאושר, התוצאות שלך קפצו באופן מדהים מנתון רע הם קפצו לנתון מצויין במערכת החיסון שלך ותהיה מאושר – פשוט סיפור הצלחה של התרופות. הוא שאל אותי אם אני מתמ יד בלקיחת התרופות ואמרתי לו שאני לא מפספס אף תרופה, בבוקר בערב בדי וק לפי מה שנאמר לי הקפדה על לקיחת תרופות לפי ההנחיות תוביל אתכם להשגת המטרה הבריאותית כך המשיכו הימים, המשיכו החיים בבית כאשר חוץ מתקשור שקצת התחלתי לעשות באינטרנט בפורום באתר וואלה הייתי בו דד. אבל מצד שני זכיתי כל הזמן לחי בוק משפחתי חם ואוהב וזה הכי חשוב שרק יש

לחייך.

בעולם.

חיבוק משפחתי עולה על כל "חיבוק" חברי אחר.

מכאן בעצם החל הפרק השלישי בחיי, הפרק שבעצם הביא את ההחלטות החשובות ביותר שלי שמובילות אותי מאז ועד היום.

עברו ימים, עברו שבועות חודש אוקטובר, אני קצת מתאושש נפשית, ק יבלתי אומץ לפנות לבחורה בשם ורד מ הוועד למלחמה באיידס,

התקשרתי אליה אחרי המון פחד, ופתאום אלומת אור זרחה בחיי. דיברתי איתה כאילו אני מדבר עם אוצר. שוחחנו וקבענו להיפגש אצלה במשרד. פחדתי אבל אמרתי שאין לי מה להפסיד. נסעתי לפ גוש אותה שם, נכנסתי למשרד וקיבלו אותי שם היא ועוד בחורה מקסימה בשם שוחחנו רבות, פתאום הכל נראה לי אחרת, ראיתי שזה לא סוף העולם ובעצם אני לא נמצא בספינה טובעת אלא בספינה שגם יכולה לשוט. שוחחנו המון, ליאורה הצטרפה לחלק מהשיחה וכל השחור נראה פתאום – ורוד. נראה אחרת. היא נתנה לי פרטי ם על קבוצת תמיכה של אישה ושמה ליס בשיחות שלי בפורום שהייתי בוואלה התכתבתי עם בחור, הוא אמר לי שברגע שאני יוצא להתקשר אליו. התקשרתי אליו ביציאה והוא – אמר לי תמשיך ללכת עד מעבר החציה ותעצור. פתאום מולי צועד מח – בחור ייך, חמוד, גבוה, ו.....אני חוצה, פגישה, ומתיישבים שם בקיוסק שיש ליד, כוס קפה ומתחילים לדבר. על מה לא דיברנו, על כל העולם ועוד קצת ובעצם מסתבר שהוא כבר נשא ותיק בארון עמוק ואני יחסית חדש ממנו. הוא עוד לא היה והעריץ אותי על עצם ההליכה שלי. דיברנו המון ו זה נראה כמו נצח עד שהוא היה חיי ב לחזור לעבודה. באותם ימים פתחתי באינטרנט חדר צ'ט וקראתי לו בהתחלה איידס, ואחרי כמה ימים של הרגשה שמשהו טוב מתחיל לקרות לי שיניתי את שם החדר. שם החדר הזה בעצם הוא המוטו שלי עד היום ומוביל אותי בכל צעד וצעד לחיות עם איידס. כן, יש חיים עם איידס. בהתחלה הייתי שם לבד, לאח ר תקופה החלו עוד אנשים להכנס, לדבר איתי, לאחר תקופה החלו להיכנס עוד נשאים ולאט לאט נוצרה שם קומונה גדולה של נשאים שהייתה בערך בת 20 נשאים. היה שם בחור שכינה את עצמו טל. סיפרתי לו על זה שאני מתכנן ללכת לקבוצת תמיכה , סיפרתי לו על כל מיני דברים שא ני חושב לעשות וכל דבר כזה הוא ש לל מייד. הוא אמר לי אל תעיז לעשות, אל תעשה. משום מה הלב שלי אמר אחרת וכל דבר שהוא אמר לי לא לעשות – עשיתי. הלכתי לפי הלב שלי, הלכתי לפי מה שאני מרגיש. צלצלתי לליסה מקבוצת התמיכה, הלכתי לשם וזה ה פך אותי להיות המאושר באדם, הכרת י עוד אנשים מקסימים, רייקי, תה צמחים,

ליאורה.

ה.

ד מהווע

דבווע

מדיטציה ובעצם המפגש החברתי הזה שחיכיתי לו כל יום חמישי בשבע וחצי בערב. מבחינתי זו הייתה ההתחלה של הדרך החדשה, של הבחירה

בחיים.

הלכתי לפי הלב שלי, ביקשתי מהורי שלא יציקו לו ויתנו לי לזרום לפי הדרך שלי, לפי המוטו שלי ולפ י הקו שאני רואה שאני צריך לעשות. שיתנ ו לי לפעול לפי רחשי הלב שמובילים אותי. דרך זו, של הליכה לפי הדרך שלי, בקצב שלי הוכחה כדרך מובילה ומנצחת

הדרך של בחירה בחיים.

הבחירה בחיים בפרק הראשון קרה הדבר שבעצם שינה את כל חיי. הבחירה בחיים. בחיי ם היא חלק מרכזי וחשוב שנותן את העוצמה הכי גדולה שרק קיימת. בחירה בחיים מביאה אותנו להחלטות חדשות, למחשבות אשר נותנות חוזק ורצון לעשות דברים שלא עשינו קודם. אין זה אומר שבחירה בחיים אומרת שצריך רק להסתכל על הטוב, על הדברי ם הטובים, אבל בחירה כזו נותנת לנו כוון דרך מהותי . בחירה כזו מתחילה להוביל אותנו לכוון הנכון למרות שגם דרך זו יכולה להיות מלאת מהמורות, חלקים אפלים וגשמים סוערים. כאשר אנו מחליטים החלטה כזו, זו היא נקודת הפתיחה שלנו. את אופי הדרך, את מרכיבי הדרך ואת כל השא ר אנחנו לבד נקבע כאשר אנ ו תלויים בהרבה דברים אחר ים. אם בצד החברתי, אם בצד הבריאותי, אם בצד הנפשי אבל מכל הדברים אנו יודעים ששמנו לנו מטרה, לחיות ויותר מזה לעשות את הכל שנוכל לחיות טוב. בדרך כזו אנו צריכים להוביל, וייתכן שיהיו קטעים שגם יובילו אותנו אבל אנ ו צריכים לתת את הדגש שגם אם יובילו אותנו - לנו על זה שליטה. שלא יכתיבו לנו הכל, ושרוב הדברים יהיו בשליטה שלנו. תזכרו דרך הבחירה בחיים זו החלטה. זה תהליך, וזה לא בא ביום אחד. הבחירה בחיים היא קבלת החלטה שמובילה את כל המעשים מכאן ואליו ועד השגת המטרה ו היעד אנו יכולים לעבור קש יים, עליות, מורדות, נפיל ות והצלחות כאחד. עצם הבחירה נותנת לנו את הכוח אבל הדרך לא תמיד פשוטה ולפעמים גם מאד מורכבת. הבחירה הזו היא בעצם כמו אלומת אור שיוצאת מאיתנו כרגע מהנקודה שאנו נמצאים, כמו כוכב מנצנץ שרץ מעל ראשנו ואומר, אנחנו חיים אבל מכאן היא מובילה אותנו לביצוע שזה התהליך הגדול ביותר. בחיים שלי באותה התקופה, עברתי המון שלבים בתחילת הדרך. בתחילה, שבעצם כמעט הלכתי למות, ההצלה בבית החולים, שלבי הקבלה הראשונים, המשפחה שמקבלת, שלב הטיפול התרופתי, אחר כך תופעות הלוואי שהורידו אותי לדכי, בשלב הבא דיכא ונות, השפעת התרופות שהייתה קשה ואף היו ימים שהיא כמעט הביאה להתאבדות שלי באילת ואחר כך שהחליפו התרופות, שהתחלתי לעבוד, מצאתי את אהבתי, הבנתי שהכל נראה אחרת, עברתי את המהמורות הקשות, גיליתי כמה הכל לא פשוט וקל אבל הבנתי שיש חיים.

בחירה

חדשות

תהיה

מדחי

בתק ופה הזו גם הפנמתי מעשה נ וסף, אמרתי לעצמי שהמחלה נמצאת בעצם בעורף שלי, היא קיימת, אי אפשר להתחמק ממנה, אי אפשר להתעלם ממנה אבל היא יושבת בעורף ולא בחזית של הגוף. היא קיימת, אי אפשר להתעלם ממנה אבל אני לא נותן לה לשלוט על חיי. יש לה מקום, קרוב לראש, קרוב ללב , קרוב לנשמה שלי אבל המק ום הוא כזה שהיא לא השולט ת אלא עד כמה שניתן הנשלטת. עצם המיקום שלה שמקבל יחס מצד אחד אבל מצד שני גם הדחקה הצידה נתן לי את הכוחות להתמודד איתה ולא לראות בה כמובילת חיים. זה עבד, זה עובד עד היום וגם בימים אלה אני יודע שהיא חלק מחיי, אנ י לא מתעלם ממנה אבל גם ל א נותן לה לנהל את חיי וא ני מנהל את החיים שלי כפי שאני רוצה ומשתדל לא לגרום לה לשלוט על החיים שלי. האור בקצה המנהרה עלינו לעבור את מערה אפלה וקשה עד להגעה לנקודת האור בקצה. לעבו שיש לנו בסך הכל נר שאיתו אנו צריכים ללכת את כולה, זה לא פשוט, אבל מסתבר שבכל מערה כזו מידי פעם יש נקיק של מים שאפשר לשתות ממנו, מקום לשבת לרגע לנוח, מקום שבו צריך לעבור מעבר קשה שלא תמיד הוא קל אבל בסופו של תהליך אנו נגיע לנקודת הסיום שהיא האור בקצ ה המערה. סביר להניח שפה לא הסתיימה לה הדרך אבל מ כאן כבר יהיה לכם הרבה יותר קל לצעוד. הטיפוס לפסגת ההר עלינו לעבור את כל העלייה במעלה ההר עד להגעה לפסגה. ניתן לדמות את זה גם לטיפוס על הר גבוה, לא קל לטפס, לפעמים צריך לעלות על מצוקים, לטפס עליות מאד קשות, לפ עמים עולים עליה וקצת נופ לים למטה ובעצם דרך לא פש וטה, המטרה היא אחת. להגיע לפסגה. עצם ההגעה לפסגה היא ההישג הגדול ביותר שלנו - השגת המטרה שלנו הראשונה. אבל מכאן תמיד יש לנו חלום אחד - לטפס על עוד הר, להגיע רחוק יותר וגבוה יותר. ולמה הדבר דומה - טיפסנו על הר אחד, הגענו ליעד, טוב לנ ו, והמטרה היא עכשיו למצו א הר גבוה יותר, להתקדם יותר, להצליח לטפס על הרים שהם אתגרים חדשים ובעצם להתקדם ולא לדעוך במקום. ואת כל שכתבתי כאן ניתן לראות בדימויים שכולנו מכירים:

ר אותה

בשלב מסוים גם בטיפוס וגם במעבר המערה נשאף כולנו להגיע לשלב שבו נמצא לנו את רגע המנוחה והנחלה, נשאיר את הדברים הר עים מאחורנו בצד, ונשב בג ן מלא פרחים, עצים פורח ו נדע להנות ממה שיש

לנו.

הבחירה בחיים היא נקודת המוצא בנתיב שאנו יוצאים אליו ולפעמים הדרך יכולה להיות ארוכה וקשה אבל אם נתמיד בה, ונדבוק בה, ונאחז בה גם ברגעים הקשים ולא נוותר נצליח בסופו של דבר להגיע ליעד אלי ו אנו רוצים להגיע.

לא לחפור בעבר, להסתכל קדימה דרך הטבע אומרת כאשר קורה לאדם משהו היא לבדוק מה היה וברוב המקרים זה מגיע למצב של חפירה בעבר. בתהליך זה אנו מנסים לחקור מכל מיני כיוונים למה קרה לנו דבר ויותר מזה והרע מכל אנו מתחילים להאשים את עצמנו. אנו בודק ים כל דבר ודבר, מזיזים כל אבן, בוחנים כל דבר, ומתחילים לחקור את מה שהיה. אם זה במקרה כמו שלי של הדבקות באיידס אני שומע על אנשים שמתחילים לעשות חושבים מאיפה זה קרה לי, מי יכול להיות אשם בזה וכדומה. אם אנו מסתכלים בדומה על אהבה נכזבת, אנו רואים את אותו הדבר כאשר אנו מ נסים לחקור את העבר. נכון, ייתכן שהצד השני היה אשם, ייתכן שגם אנו היינו אשמים, אבל מה לעשות, החלטתם לעשות מעשה ולהפרד נשאר לכם רק דבר אחד לעשות, להיגמל מהעבר ולהסתכל קדימה. עוד דוגמה אפשר לקחת על למשל עזיבת מקום עבודה טוב ובסוף הסתבר שזה היה פספוס וטע ות, ובעצם פיספסתם מקום מדהים ונהדר – אבל המעשה נעשה. עשיתם מעשה, קרה משהו כתוצאה מכך – אין דרך חזרה – הסתכלו קדימה ואל תחפרו בעבר – זה לא יוביל אתכם לשום מקום. כאשר קורה מצב כזה שבו נעשה מעשה וכתוצאה מזה נגרם לכם נזק, טבע הדברים אומר להתעמק במה שהיה. כ ני מ אן א חזיק בגאון את הדרך שלי שהובילה אותי בדרכי ואני מביא אותה בפניכם. שקרה לי מה שקרה והבנתי את חומרת הדבר, התחילו לשאול אותי למה ואיך זה קרה. החלטתי החלטה שהייתה כמו בטון יצוק ולא נתתי לאיש לשנות אותה. אני לא מסתכל על העבר – אני מסתכל מעכשיו רק קדימה. י חשבת לע צמי, אם אדע מה היה, מי גרם לי את מה – האם זה יעזור לי לשקם את עצמי ? והתשובה היא חד משמעית לא. לכן, הבהרתי לכל הסובבים אותי כי אין לשאול את השאלות על העבר ובטח לא על הנסיבות שהובילו למה שקרה. החלטה זו היא לכולם כולל לעצמי. אודה, שקודם כל בראש ובראש ונה לעצמ י ואחר כך לכולם כי זה חשוב לי ברמה האישית. כאשר קיבלתי את ההחלטה הזו, וזה לקח יחסית מהר השלתי מעל עצמי מעמסה כבדה שבעצם לא תועיל לי במאומה. ונגיד ואני אדע ואחפור

בעבר, האם זה יעזור לי ? האם זה יועיל לי והאם זה יסייע לי במשהו. התשובה היא פשוט – לא. לא הדבר יעזור וההפך הוא – הוא יגרע מכוחותי שגם כך הם לא גדולים ויגרום לי להשקיע מחשבות על מה שהיה בעבר. יותר מזה זה גם יביא אותי אולי לעשות מעשים שאני אתחרט עליהם אחר כך. למשל בדוגמת האיידס, הדוגמה שלי, אני אשב ואחשוב, עם מי הייתי, כמה הייתי, האם זה הוא, א ו או לי ז ה המישהו האחר, ואולי זה האיש ההוא, ואולי ואולי ואולי. ואחר כך יתחילו המחשבות, האם אני צריך לספר לפלוני על זה שאני נשא ואם אני צריך לספר לאלמוני על כך שאני נשא וכך יתחילו לבצבץ שאלות מכאן ועד הודעה חדשה, האם אני צריך להגיד להם ללכת להבדק, האם אני צר יך ל כך או אחרת והשאלות היו רודפות אותי בלי הפסקה כלל. לכן במקרה שלי וגם אם הוא לא המעשה האחראי ביותר החלטתי כי אני שם איקס על העבר, לא חוקר, לא בוחן, לא חושב על פרנטרים שהייתי איתם, לא מנסה לשבת עם עצמי ולחשוב עם מי הייתי ובעצם מנטרל את עצמי מהעבר ומת רק ב מקד עתיד, רק מכאן הלאה. עצם ההתמקדות הזו בעתיד תוך חסימת העבר היא הדבר הנכון. עצם ההתמקדות שלי בחסימת העבר הביאה אותי לראות את הדברים אחרת ולטעמי יותר נכון. התחלתי להסתכל על העתיד, לא פישפשתי בעבר. לא הייתי צריך לרוץ לאנשים ולדבר איתם וכך גם לגלות להם סוד שלי שהוא סוד לא פשוט, לא הייתי צריך לבזבז אנרגיות וזה שם המשחק. המנעות מחקירת העבר נותנת את הכוח להמשיך קדימה .

עשות

לחיות כאילו אין מחר אחד הדברים שקרו לי מהרגע שחליתי ששיניתי את כל גישת החיים שלי

בכל הקשור לחיים ובמשפט "חייה את היום כאילו אין מחר".

תעשה כל דבר שאתה יכול היום כאילו אין מחר וגם אם

– אומר ט ש משפ

אתה יודע שיש לא רק מחר ויש גם מחרתיים.

שחליתי ראיתי רק את מה שיש מתחת לפנס. כשגיליתי את המחלה ההרגשה שאפפה אותי היא שכל יום הוא יומי האחרון בחיים. עצם ההרגשה הזו הביאה אולי לשינוי גישת חיים כל שות לע – דבר שאני יכול באותו רגע או בטווח קצר ולא לדחות את זה. בעבר, בהיותי בריא ובחזקת בריא הייתי ההפך הגמור, המון דברים דחיתי ולא מיהרתי לעשותם, הייתי דוחה דברים לפעמים בחודש, חודשיים וגם יותר תוך כדי שאני אומר – שום דבר לא בוער לי ויש זמן לעשות הכל ויהיה יק מספ זמן בשביל זה. היום, ובעצם מאז גילוי מחלת האיידס שלי אני בגישה שונה בתכלית. לדוגמה: חשבתי להחליף את הרכב שלי ברכב חדש יותר, הלכתי לעשות סיבוב בסוכנויות הרכבים על מנת לבדוק באם להחליף את הרכב ובאיזה מודל ומה הכי טוב בשבילי. אחרי סיבוב שעשיתי בן יום אחד רתי חז לסוכנות של הרכב שלי במודל הקודם, דיברתי עם בעל הסוכנות ואמרתי לו שאני שוקל החלפת הרכב שלי, הוא ישר בא בהצעה משלו. הוא גם הראה לי צבע חדש שיש לאותו דגם, צבע משגע, בליבי הייתה ההחלטה, אני עושה את זה היום, רוצה את הרכב מחר ובעצם כמה שיותר מהר ורוצה להנ ות ממנ ו, אחרי עשר דקות כבר פנקס הצ'קים היה בחוץ, אחרי 20 דקות כבר הצ'ק נרשם ואחרי 10 ימים כבר האוטו שלי הקודם היה מכור והחדש עמד בפתח הבית. זו דוגמה אחת ודומות יש לה על שדרוגים שעשיתי לי, מלתחה שרכשתי לי שיהיה לי את הבגדים הטובים ביותר לטעמי (לא מטורף בכלל ל אב ש יהיה) ובלי לחסוך יותר מידי (אני לא פזרן), מחשב משופר חדש, מדפסת שמאד רציתי ודאגתי שתהיה לי אותה ובעצם הרבה דברים שאני רוצה ומקבל החלטה עליהם ולא מחכה לחשוב אם אני אתחרט מחר או

מחרתיים, כי אני רוצה אותם היום וזה יהיה היום אם אפשר ולא מחר. כל דבר מאלה ע ש ברג החלטתי אחרי יום או יומיים כבר היה שלי. יותר מזה גם החלטתי שכל עוד אני בריא, אני מתחיל לחרוש את העולם ויהי מה. לא יודע אם מחר אני אוכל לעשות זאת לבד ועצמאי, לכן בחרתי שכל עוד מצבי הכלכלי יאפשר זאת אני אתחיל לקרוע את הגלובוס ולראות כמה שיותר עולם ולהנו י י ת כ יתכן שמחר כבר לא יהיה יום חדש או שאהיה חלילה מוגבל בדרך זו או אחרת. דוגמה אחרונה היא שאני חי וגר בזכות דירה של הורי שהם דאגו לי, ביקשתי מהם באם אפשר לשדרג אותה בדרך מסוימת למקום חדש. הם אחרי בדיקות כלכליות שלהם הביעו את ברכת הדרך ואני כמו אחוז אמוק, לתי התח לעשות מסע ענק לחיפוש דירה במקום בו רציתי לקנות דירה, הפכתי עולם למצוא דירה ותוך חודשיים מהרגע שהתחלתי לחפש מצאתי דירה מתאימה והוצאנו את הדירה שבה גרתי למכירה, היא נמכרה והדירה החדשה נקנתה, למה ? כי אני רציתי שהמקום החדש יהיה שלי ושאני איהנה בו ויהיה ב.טו לי כן, אלה דוגמאות מעטות לעומת הראייה שלי של החיים בעבר. אני הולך בדרך שבה צריך להספיק כמה שיותר היום, לעשות הרבה מתוך החשש שמחר (מחר הוא מושג רחב שאומר בזמן הקרוב), פתאום התנאים ישתנו ובעיקר אני תולה אותם במצבי הבריאותי בעקבות המחלה ולא בגלל פיגוע א ו ת אונ ה שיכול לקרות לכולנו ואז לא אוכל לעשות את אותם דברים שכל כך רציתי לעשות. אני מאמין שכך טוב לי יותר, שאני עושה היום את מה שאפשר בלי לדחות אותו למחר, אני רואה בזה שיטת חיים שמובילה אותי כרגע ואני דוגל בה באמונה. אני מציע לכל אדם ואדם באשר הוא ובעיקר לחב שלי ם רי שחיים עם מחלה כזו או אחרת, ליהנות את היום, כן, כאילו אין מחר. אם רציתם ללכת להצגה מסוימת , לכו, קנו כרטיסים להופעה הקרובה ביותר ותהנו ממנה. אם אתם רוצים ליסוע לחו"ל ויש לכם תקציב לעשות זאת, תעשו זאת היום כי לעולם לא תדעו מה צופן לכם העתיד מבחינה ואי רפ ת, אם אתם רוצים לעשות שינוי בחיים מבחינה טכנית או כלשהי אחרת, קבלו החלטה ותעשו את זה ואל תתחילו לשבור את הראש ולטחון את זה יותר מידי, תעשו הכל לפי רחשי הלב שלכם ועכשיו ותאמינו שזו הדרך שתעשה לכם טוב.

על אף העובדה שהרופא שלי אומר לי שאני אגיע לגיל הפנס יה י וחי

ארוכים אני ממשיך לדבוק בדרך זו ולא סוטה ממנה ולו מעט אפילו. אני יודע שאולי אני קצת מקצין אבל המשפט הבא הוא המוביל שלי ונותן לי את הכוחות להתמודד איתם: תחיו את היום, כאילו אין מחר, זה לא סתם משפט, זה דרך חיים. וזה עובד ונותן לי את הכוחות הדרושים לחי ים טוב ים יותר.

– בום פתאום הכל מתפוצץ שקט, שלווה, רוגע, יושב בבית, הולך לעבודה, עושה את שגרת היום יום, חי לי את הרגע בשקט והחיים מתנהלים להם על מי מנוחות. אני מאושר מחיי, עושה את מה שאני אוהב ונהנה לעשות, מרגיש נפלא עם זה ומה יכול בעצם ל היות יותר טוב מזה .

ואז פתאום ממקום לא צפוי מגיע הבום .

לאחד זה בא פתאום מאסון רגעי, לשני מהודעה על מחלה, לשלישי זה על מוות פתאומי ובעצם לכל אחד מגיעה בשורת האימה שברגע הופכת את הקערה על פניה והחיים משתנים לגמרי ובשנייה .

פתאום השמחה הופכת לעצב, החיוך הופך לבכי, האופטימיות הופכת לדיכאון וב עצם הכל משתנה והחיים מתהפכים לגמרי .

לאחד זה קורה מגילוי של מחלה קשה, לשני מתאונת דרכים, לאחר ממות בן או קרוב משפחה, לאחר זה מהתקף לב או אירוע בריאותי אחר ובעצם בשנייה אחת החיים מתהפכים מן הקצה אל הקצה . ברגע הראשון הכל יו צא החוצה, מתפרץ, ב וער, צועק הצילו ואומר מה קרה פה פתאום. ברגע הראשון הרגשת החורבן וההרס עוטפת כל פינה ובעצם אין נחמה ולו ה לשניי .

הצדק עם כל אחד ואחד ואין נחמה ברגע הזה ואין גם מה לעשות .

ברגעים אלה אני אומר גם היום לכולם ש אני מנהל את האתר שלי ואם לרגע אני אייחס את הדברים לעולם הנשאות מות ר לבכות, מותר לכעוס, מותר להתאבל, מותר להסתגר, מותר בעצם כל דבר ולא צריך לחשבן לאיש בעצם על כך. לא צריך להתחשב באיש וצריך ברגע הזה להתמקד רק באדם אחד, בי בעצמי בלבד .

בשלב הזה צריך לעכל את מ ה שקורה, לתת לכל לצאת החוצה ובעצם , להבין את מה שקרה ולחיות עם זה א ת החיים הראשונים .

בשלבים אלה אנו מנסים להבין את זה, רואים במקרה של מחלה קשה את המוות שלנו מול העיניים, לא מאמינים שיש עתיד ובעצם סופרים את הימים והשעות שאולי חיינו גם ייגמרו . בשלבים אלה אנ ו לא מצליחים לגלות רגע של אופטימי ות, ויותר מזה אם מישהו מנסה בקרבת נו להגיד משהו שהוא חיובי אנו שוללים אותו וקוטלים אותו ומנסים לפעמים להתנער מאותו אחד שמנסה להפיח בנו טיפה של תקווה שיכולה גם לבוא בגלל שהוא עבר חוויה דומה . מתעמקים בזה חזק ח זק ובעצם טוחנים את זה מכל כוון כאשר ברוב המקרים מחפשים רק את השלילי והרע ולא מנסים למצוא קצה חוט של תקווה . גם אם מישהו רוצה לעזור לנו ברגעים האלה, אנו לא פותחים בפניו את הדלת, מסתפקים בשיחת טלפון אם בכלל ע ונים לאותו אדם ולפעמים לא מוכנים לדבר עם איש ולעורר שיחה שיכולה אולי קצת לפרוק מהמתח, מהלחץ, מהדיכאון ומהרע שיש לנו . אנו יושבים וחושבים, מנסים להבין ל מה זה קרה לנו, חופרים

אדווק

עמוק,

כן חברים, הרגשה שאני יכול לתאר מעצמי במילה אחת – חורבן .

אבל מה לעשות, מהחורבן הזה לא ייצא לנו שום דבר ובשלב כזה או אחר אם לא נתעשת, נמצא את עצמנו עמוק ורחוק במעמקים. בשל מסוים ב נצטרך גם אם זה קשה, להתחיל לאסוף את השברים ולראות איך בדרך כזו או אחרת אנו מנסים להרים את עצמנו ולו במעט למעלה כי אחרת הדרך למטה תהיה מהירה מאד וכואבת עוד יותר .

מותר להגיע לתחתית, זה דבר לגיטימי לגמרי אבל מצד שני ב רגע המתאים, שלאחד זה יכול לקחת חו דש, לשני שבוע ולשלישי שנתיים

להתעורר ולהתחיל לעכל את הדברים ולהתרומם מחדש .

צריך

זה לא קל, זה לא פשוט אבל אם ברצוננו להמשיך את החיים, אין ברירה וצריך לעשות זאת. בשלב כזה או אחר צריך לעשות את הסוויץ המחשבתי ולשנות כוון על מנ ת לראות איך מתחילים לעלות בעליה ו לא בתחתית. גם שעולים אפשר לעלות שלב ולנוח ואז להמשיך, כל אחד יבחר לעצמו את הקצב הנכון אבל העיקר שהתנועה תהיה כלפי מעלה בשלב המתאים. יש אנשים שגם יכולים לעלות שלב ולרדת חצי, להמשיך עוד עליה קטנה ולהישא באותו מצב וכך בע צם בטיפוס איטי בכל זה צריך אבל לזכור דבר אחד, אם עלינו לקבל החלטות שהן הרות גורל, בדרך כלל זה מדובר על טיפול בריאותי, אחריות טיפולית וכדומה, צריך להיות החלטי ולא לדחות דברים עד שנתאושש. אסור לדחות נקודות כאלה שב עצם יכולות להפר כל איזון של החי ים ובעצם יכולות להוריד אותו מטה מטה בגלל שלא קיבלנו טיפול בזמן . לכן, במצבים כאלה של טיפול רפואי, צריך להתנהג אחרת, לקבל אחריות, להזיז דברים וזאת על מנת לא להחמיר את המצב ובעצם, לקבל טיפול נאות שלפעמים הוא יכול להיות קריטי ומ ציל חיים . אני שהיום מייעץ לכולם את הכל יחסית בקלות, לא הייתי קל לעצמי. אני שהיום אחרי שנים רבות בא ומדבר מנקודת מבט אחרת, לא הייתי יותר טוב מהרבה אנשים היום שהם בתחילת הדרך . בהתחלת הדרך התאספ תי בתוך עצמי עמוק, חוץ ממשפחה ק רובה, איש לא יכל להתקרב אלי ובע צם התנתקתי מכל אדם, לא רציתי לשמוע כלום מאיש, חפרתי וחקרתי, ובעצם מה שראיתי לעצמי זה את המוות בעיניים וספרתי לעצמי את הימים שנשארו לי עוד לחיות . להגיע ליעד של הב נת המציאות וההתמודדות איתה . זה לא פשוט כל הדבר ה זה, גם לא קל, אפילו הייתי אומר מאד מסובך .

ר להישא

ר

יותר מזה, חיפשתי איך להתאבד, חקרתי באינטרנט מה ע ושים, קיבלתי

החלטות של איך ומתי אני עושה מה, ובעצם עשיתי תוכני ות איך אני מסיים את החיים .

בתקופה ההיא לא רציתי גם להתחיל עם הטיפול התרופתי ורק אמרתי לרופא שלי שנטפל בדלקת הריאות ואחר כך נראה את הטיפול שאני צריך לקבל, אמרתי לעצמי שאני בזמן הזה מתכנן איך אני גומר את עצמי, יום לפני שאני מת חיל טיפול ובעצם לוקח לעצמי את כ דור יום הדין. משכתי זמן, כאשר אני מנסה מצד אחד לעכל, אבל מצד שני לא מנסה לקבל שביב אחד של תקווה. ראיתי שלילי, חשבתי שלילי, ראיתי חורבן, לא האמנתי לאיש ולמעט החיבוק החם והאוהב של המשפחה הקרובה של י, לא נתתי שום פתח של אור לחיים שלי . למזלי המשפחה שלי זה הדבר היקר ביותר שיש לי בחיים, ראיתי איך הם שומרים עלי, איך הם דואגים לי, איך הם מטפלים בי ובעצם איך הם עושים הכל שיהיה לי טוב יותר. אמא שלי הפכה עולמות לשפר לי את איכות החיים, אחותי באה לעשות טיפולי ם אלטרנטיביים, האח שלי ומשפחתו תמכו בי מקצה לקצה ובעצם כולם הפ יחו בי תקווה שבעצם לי היה קשה לקבל . בכל שבוע בתחילת הדרך נפגשתי עם הרופא שלי, הוא רצה לראות אותי ולעקוב אחרי והבנתי שאני בהשגחה צמודה שלו ויותר מזה הפנמתי בתוך תוכי שהוא לא ייתן לי לדעוך אם יח שוב שזה קריטי, ואמרתי לעצמי בעו מק ליבי שהוא משגיח עלי . לציין שהייתי מאושפז למעלה משבועיים בבית החולים במצב קשה, טיפול נמרץ, מחלקות, מעקבים, בלאגנים ובעצם מה לא. הייתי במצב של חורבן לגמרי שכל הזמן הרופא שלי פר' מוזס עוקב אחרי מקרוב בכל רגע נתון ושומר עלי מ קרוב . לאט לאט בכל המצב הזה שרא יתי שמשפחתי מצד א חד מחבקת אותי בחום ואהבה מדהימים למרות הבשורות הקשות, מצד שני הצוות הרפואי בבית החולים עוטף אותי בחיבוק חם, תמיכה רפואית וסוציאלית שלא הייתי יכול לחלום על יותר טוב מזה ומצד שלישי בשלב מסויים שפגשתי בחורה בשם ורד ואחרת בשם ליאורה שהאירו לי את החיים על הכל,

ובאותו היום שפגשתי אותן הכרתי אדם מדהים שעובר את מה שאני עובר וחי את חיי הנשאות כמוני התחלתי לראות את החיים קצת אחרת ולהתעודד ועבר קצת זמן שהחלטתי את ההחלטה שהיא המהותית ביותר שעברתי והיא – לבחור בחיים ולהתחיל לחפש את האור ולא את החושך וגם אם זה יהיה בדרך הקשה . מאותו הרגע הפסקתי לנסות לחפור בעבר, התחלתי לחפש דברים טובים שקורים ולא רק את השלילי, נתתי לאנשים לחבק אם היו כאלה ולדאבוני החברים שלי לא היו רבים ולא כולם בין המחבקים אבל התחלתי להסתכל קדימה ולהבין שצריך להמשיך את ה חיים. זה לא אומר שלא היו לי נפילות ולפעמים גם התרסקויות, זה לא אומר שהיום אחרי 8 שנים אין לי נפילות ומחשבות רעות, אבל אני הפסקתי להאשים, הפסקתי במידת האפשר לחפש את הרע ואני משתדל גם היום לחפש את הטוב בדברים ואפילו אולי לקבל סוף סוף את הגישה של אחותי שהדבר ניתן לי במתנה ובע צם זה שינוי מהותי שלי בחיים שהיה צריך לקרות לי על מנת שחיי ישתנו וכנראה שזה סוג של גורל . קוראים נכבדים, זה נורא קל לדבר, להציע הצעות לאנשים שחרב עולמם ברגע אחד, זה נורא קל לבוא ולתת עצות ובמיוחד שאני היום נמצא במקום אחר אחרי 8 שנים של התמ ודדות ולמידה. אני יודע את זה שקל ל דבר ואני גם מודע לכך שקשה לקבל את הדברים כמו שאני אומר . אבל מצד שני אני כן יכול לקרוא לכם לנסות ברגע המתאים לאסוף את השברים, ולנסות לפחות לאט לאט לעלות לדרך חדשה שהיא גם יכולה לפעמים לבנות חיים חדשים . אני יודע שיש אנשים שקשה יותר להם וי ש אנשים שמקבלים א ת הדברים יותר קל, יש אנשים שהם מאמינים שאומרים שהכל בא מבורא עולם והוא מכתיב ואני מודע לכך שלכל אחד בתוכו יש את האני שלו שלפעמים הוא קל יותר ולפעמים הוא קשה עד מאד . אבל במבחן האמת, צריך ברגע הנכון, לנסות לשים רגל על מדרגה ולטפס למעלה גם א ם זה קשה. לשים רג ל אחת אפילו. להרגיש קצת, מקסימום להוריד אותה חזרה, אחר כך לנסות לעלות עוד טיפה וכך

הלאה עד למקום מבטחים .

אני אחרי מה שעשיתי לעצמי והיום במחשבה לאחור אומר – לא הלכתי לגמרי נכון בנושא הטיפול הרפואי והדחיות שלי, הייתי צריך ל עשות דברים יותר מ הר ולקחת אחריות ו שיקול דעת ולו רק בשביל לשמור על עצמי ולנסות לשפר את מצבי הבריאותי. אני יודע שהרופא שלי עקב אחרי אבל זה לא היה מספיק . אם ניקח מחלות קשות, אם לא תקבלו את הטיפול הנכון בזמן, זה יכול לעלות לכם בחיים. אם נזניח את המצב, זה יכול בעצם להפיל אותנו לאחור ואולי שלא נוכל יותר להמשיך קדימה כי הנסיגה תהיה קשה וכואבת . במקרים כאלה, ההחלטות צריכות להיות מהירות, קשות וענייניות. צריך לקבל אותן בשיקול דעת ושכל ישר עם המון הגיון וגם לחתוך דברים בצורה שלא משתמעת לשתי פנים על מנת שלפחות יהיה כו ון ברור גם אם עדי ין לא יודעים על מ הות הטיפול אלא רק את הכוון . איסוף שברים הוא נושא כאוב, להתמודד עם חורבן זה נושא קשה אבל אנו חיים בעיקר בשביל עצמנו אבל יש מסביבנו ברוב המקרים כל כך הרבה גורמים שנותנים לנו סיבה להמשיך קדימה, לחיות כמו בן או בת זוג, הורים, משפחה ואולי גם ח ברים שנרצה רק בגל לם או למענם

בחיים, לחזור למציאות ולעשות הכל על מנת לחיות חיים

ר להישא

רגילים .

הבום קשה, הבום כואב, הבום הורס, הבום מחריב את החיים אבל התקומה בסופו של דבר תבוא רק מאיתנו כי מה שאנו נשדר, מה שאנו נוביל, גם אם זה לאט, זה הדבר שבעצם יחזיר לנו את הכוח, את העוצ מה, את הבטחון שיש חיים ויש בשביל מי ובשביל מה לחיות .

אל תאבדו את התקווה, תתאבלו, תבכו, תוזילו דמעה וברגע האמת, עשו כל מאמץ, להתחיל בדרך חדשה .

"חברים של אמת?"??? מי הם חברים של אמת ? איך נמדדים חברים של אמת ומה אני מצפה עליה אני דן בפרק זה. חבר של אמת זה חבר שאני אוכל לסמוך עליו ובעצם לספר לו את הסודות הכי גדולים שלי ואדע שכל מה שיצא מפי יישמר בבטנו כמו בונקר ולהפך. חבר של אמת זה חבר שיוכל לעזור לי להתגבר על המשברים שלי ומצד שני אני על שלו. חבר של אמת זה א דם שאני יכול ל דבר איתו בכל ש עה על כל דבר ולהפך ובעצם הוא אמור להיות אדם מקורב אלי ושאסמוך עליו וההפך בעיניים עצומות. זו בעצם כל אחד מאיתנו משוכנע שיש לו חברים של אמת. אני גם חשבתי כך במהלך השנים האחרונות אבל האמת לצערי הופתעתי לרעה. שאני מסתכל על חבר אמיתי וכך ג ם היה שהסתכלתי על זה, ראיתי את החבר הזה כאיש הסוד שלי הכי גדול שרק קיים. סיפרתי לו הכל. הוא ידע עלי הכל ובעצם הייתי כמו כפפה על היד שלו. הוא ידע הכל, הקשיב לי תמיד ולהפך כמובן ובעצם היה אוזן קשבת ויד תומכת. זה היה לאורך זמן מאד גדול. והאמונה שלי בו הייתה מ מש אפילו עיוור אנו רואים בחברים אמיתיים שאנו מאמינים בהם, אנשים שאפשר לסמוך עליהם במאת האחוזים. משוכנעים שהסוד שלנו יישמר בתוך ליבם ויהיה נצור כמו מטמון בתוך כספת. זה המחשבה שלנו וכך אנו מובלים. זהו טבע הדברים וזה וכך גם אומר ן ההיגיו אם ניקח לדוגמ ה את הסיפור ש לי, היה לי חב ר אחד שהיה חבר טוב מזה שנים רבות, הגדרנו את החברות שלנו כקשר דם. כקשר שבעצם אנחנו יכולים לספר אחד לשני את הסודות הכי גדולים שלנו וזה עזר המון. הוא האדם הראשון עלי אדמות מחוץ למשפחה שסיפרתי לו על כך שאני נשא איידס והוא קיבל זאת בהב נה ואהבה ותמי כה ללא גבולות בתחילת יותר מזה, חברים של אמת אלה חברים שאם עכשיו תהיו בצרה בקצה העולם ימינה או שמאלה והמרחק בינכם לבינם יהיה כרחוק המזרח מהמערב, הם לא יהססו, יעלו על הרכב שלהם ואפילו אם צריך על מטוס ויבואו לעזרתכם ולא משנה אם זה יום, לילה, שבת, חג אב ל במידה ואתם זקו קים להם, הם יעמדו לצידכם בכל רגע נתון ויסייעו לכם בכל דבר.

ה הסוגיי

מהם.

ת.

הבריא.

דרכי.

בתיאור מחיי אני יכול לספר לכם על חבר, כשהייתי במשבר עקב לקיחת תרופה ושמה סטוקרין, ונסעתי לאילת על מנת להרגע ושם החמיר מצבי, דיברתי איתו טלפונית, יום שישי בבוקר (כאש ר ביום חמישי בער ב רק הגעתי לאילת ) החבר אמר לי שהוא לא יכול להגיע לאילת אך שאתניע את הרכב שלי ואסע לכוון הבית שלו בתל אביב והוא מחכה לי שם, הכי ארוחת ערב, התכונן לטיפול רייקי ענק וארוך שעשה על מנת לסייע לי ובעצם בשעת המשבר הוא עמד לצידי באופן גורף וחסר פשרו ת ואחרי כל זה שנ סעתי לירושלים הו א עקב אחרי הנסיעה שלי והתקשר כל הדרך עד שהגעתי לביתי. חבר כזה הוא חבר של אמת, הוא ליווה אותי חמש או שש שעות בטלפונים על הדרך מאילת לתל אביב ואחר כך עוד שעה מתל אביב לירושלים ובעצם גם אחרי זה נשאר נאמן ואמיתי אלי. סוג אחר של חברים של אמת הם חברים שאנו משתפים אותם כמעט בכל הדברים וישנם דברים שאנו מחליטים מתוך אינטרס אישי לא לספר להם. אלה חברים שהגענו למסקנה שאם נספר להם דבר כזה או אחר יש סכנה שייגרם נזק לחברות ויותר מזה התועלת שלנו מזה שנספר להם היא אפסית כך שאין סיבה לספר להם כל דבר כך שאפשר את זה אוכל להמחיש לכם מהתקופה בה חליתי, הייתה ידידה טובה שבאה אלי פעם אחת לבקר, אחרי זה הפסיקה לבוא. אבל כיום א ם נרחיק שני צעד ים קדימה אנחנו חברים טובים ביותר, ומדברים לא מעט, נפגשים פעם בשבוע לקפה וליוויתי אותה בהרבה דברים שהיא עשתה בחיים כולל תהליך ארוך של אימוץ ילד שבו הייתי חלק מרכזי מחיי האימוץ ובעצם אבא רוחני של הילד עד היום. אם נחזור לאחור, שחליתי רציתי מאד לספר לה על המחל ה, התייעצתי עם העובדת הסוציאלית שלי ועשינו חשבון מה ייצא לי מזה שאספר לה. בכללי, העובדת סוציאלית שלי דוגלת בעובדה שלא צריך לספר למי שלא חייב לדעת. אני אימצתי גישה זו. אחרי השיחה איתה החלטתי כי אני לא מספר לידידה הזו על המחלה. לא סיפרתי לה בע בר שאני הומו, ע ד שבשלב מסוים י צאתי מולה מהארון, ועד היום היא לא יודעת כלום על עובדת נשאותי. הבחירה הזו היא נטו אינטרסנטית, נוחה לי וקלה לי. והרבה יותר נוח לי עם החברות הזו ככה מלספר להם דברים כאלה או אחרים. שם המשחק ב חברים של אמת הוא האמון והביטחון שלכם בהם ולהפך. כך רואים אותם וכך מאמינים שהם.

ע להימנ

למרות שהייתי שמח אם היא הייתה יודעת את הכל. עצם זה שזה חסך לי דאגות וטרדות ובעצם העובדה שהחברות שלנו נפלאה אבל בסודי סודות היא חסרה. אנקדוטה חמודה בסיפור הזה, שיום אחד התפרסמה עלי כתבה בעיתון ירושלים, ויצא המקרה שבאותה שבת ביקרתי אצלה. בעת הביקור דיברנו על כל מיני דברים ואז פתאום היא הכניסה לי מתחת לחגורה בלי ידיעה, ושאלה אותי אם ראי תי את הכתבה על הבחור המדהים הז ה בעיתון ירושלים נשא האיידס, איזה איש מיוחד, הפכתי לרגע טיפה אדום אבל מהר חזרתי לעצמי ובתוך תוכי אמרתי לעצמי – ואם היא הייתה יודעת שזה אני מה היא הייתה אומרת..... אבל לצערנו מסתבר שלא כל הנוצץ זהב הוא. מסתבר שלא תמיד כך הדבר. יש לא מעט כאלה שהם באמת חברים של אמת ואפשר לסמוך עליהם. אסור לזלזל בזה לרגע. יש כאלה שבאמת יעמדו לצידנו ברגעים הקשים ויעשו בשבילנו את כל מה שצריך לעשות על מנת לעזור ולהפך. יש המון בתוך המושג חברים של אמת, אבל לצערי כמו שיש לנו המון במושג חברים של אמת, מסתב ר שיש גם המון ב צד ההפוך. אל תתפלאו אם מה שאתם מספרים לחברים האלה פתאום יישמע בחדשות הרדיו, והאמירה היא קצת צינית אבל כוונתי היא שבעצם סוד שמסרתם לחבר הכי טוב שלכם פתאום יהיה לשיחת רחוב במקומות שלא הייתם חושבים עליהם. אל תתפלאו אם תבואו לספר לחבר שלכאורה ה וא אמור להיות ה חבר הכי טוב שלכ ם על מקרה כואב שלכם ואותו חבר באותו רגע יתנתק מכם או לחילופין אחרי תקופה קצרה יתאדה מכם ויעלם. מסתבר שיש חברים שאנו רואים בהם חברים של אמת ומשוכנעים שהם כאלה, ובסופו של דבר אחרי תקופה מתגלה הפרצוף האמיתי שלהם שמשאיר אותנו בהל ם ואף באלם. בי מים שאנו זקוקים להם, ובטוחים שהם חברי אמת אנו רצים אליהם ומספרים להם הכל, לא שוכחים פרט אחד ובעצם פותחים בפניהם את הלב ושופכים את כל אשר עבר עלינו ועובר בהווה. הם מודעים לכל דבר. יודעים כל פרט ופרט ובעצם מעורבים בכל הסיפור בחדרי חדרים כמו שא יש לא שמע עליהם מעולם. אני במק רה שלי סמכתי על חבר כזה

וסיפרתי לו הכל, כל פרט שידעתי וידעו בני משפחתי גם הוא ידע כל דבר שרק קרה. ראיתי בו בדיוק אותו דבר כמו שראיתי בבני משפחתי ואפילו שקיבלתי תוצאות של בדיקות הוא היה בין האנשים הראשונים לבשר להם על התקדמות א ו לחילופין שמשה ו לא טוב קרה. ה וא ידע הכל. האמנתי שהכל נשמר בתוכו. לאחר זמן לא רב הסתבר לי שבלי רשותי, בלי שום הסכמה שלי, הוא הלך וסיפר לחבר טוב שלו על כך שאני נשא איידס. אני יודע שהוא סיפר לו עלי והרבה ממה שהוא ידע. אני גם יודע שהוא דיבר עם עוד אדם או שניים על כך שא ני נשא. אני לא ידעתי שהוא סיפר להם ובדרך המקרה גיליתי שה וא סיפר להם. שאלתי אותו למה הוא סיפר לאדם הראשון שידעתי שהוא סיפר לו והוא התחמק מתשובה. אחר כך על האחרים כבר לא שאלתי אותו. ההמשך הוא שבתקופה הזו לאט לאט הוא התחיל להתרחק ממני, להיפגש הוא הסכים רק פעם בחודש או חודשיים לקפה וגם אז משום מה זה התחיל להיות או אצלי בבית או אצלו, על מושג בית קפה לא היה ניתן לשמוע או כל דבר אחר. היינו נפגשים רק פעם בשנה במסעדה לחגוג את יום ההולדת. לאט לאט גם המפגשים ושיחות הטלפון התמעטו, כאילו הוא הרגיש שצריך להתרחק ממני ואט אט הקשר הזה התפוגג כאשר אודה גם אני עזרתי לו להתפוגג. ר איתי בבחור הזה חבר של אמת אבל מסתבר שאחרי שנה מאז התחלת הנשאות הוא הבין כנראה שלהיות חבר של נשא איידס זה לא טוב בשבילו והתחיל לתת לי להבין שזה אחרת. לקח לי זמן להבין את זה ושהבנתי התחלתי לאט לאט להפסי ק את הטלפונים עד שלפני חודשיים או שלושה כתבתי לו מכתב שב ו אמרתי שאני רואה שאין ערך לחברות הזו ולדעתי היא נגמרה. העצוב שהוא ענה לי מכתב שהוא חושב שטוב שננתק את הקשר וזה מבחינתי הוכחה ניצחת להכל. במקרה אחר שאתן לדוגמה אספר לכם על בחור צעיר נשא שאני הכרתי, ס יפר לי שבימים הראשונים שלו כנשא לא היה לו למי לספר על עצ ם הנשאות. אחרי ימים שהוא ישב ובכה עם עצמו לבד בביתו השכור, החליט לספר לחבר טוב. הוא היה בטוח שזה החבר הכי טוב שלו בחיים. זה אדם שהכיר אותו הרבה זמן, הם היו יוצאים לבלות ביחד, עושים חיים ביחד ובעצם כמו הוא הזמין את החבר שלו אליו הביתה, סיפר לו, בכה על הכתף שלו

אבל,

אחים.

והרגיש הכי טוב שבעולם על כך שיש לו שותף סוד והשביע אותו שלא יספר לאיש על המחלה. על הנשאות. לא עברו שבועיים ופתאום הסתבר לבחור שמישהו אחר יודע שהוא נשא איידס. הוא עשה תחקיר קצר והסתבר לו ש"הח בר" הזה שהוא סיפר לו ובטח בו הלך וסיפר למספר חברים שלהם על כך שהוא נשא וזה כבר עבר מפה לאוזן בקרב קהל שלם של קהילת ההומואים. הדבר התחיל לעבור כמו שרפה בשדה קוצים. אחרי לא מעט זמן כבר עשרה או 12 איש ידעו על כך שהוא נשא והכל בגלל אותה פתיחת פה של ה"חבר" ב. הטו מסתבר שכאשר מוציאים מילה מהפה צריכים לדעת שזה חד סטרי . מה שיוצא זה עובדת חיים. אחרי שזה גם עובר לעוד אדם אי אפשר לדעת לאן זה יוביל. ישנם חברים של אמת, שנספר להם את הסוד הכמוס ביותר שלנו הם לא יוציאו את זה לשום מקום, ישמרו את זה עמוק בתוך הלב שלהם, בבטן שלהם ולא יוציאו את זה ולא משנה מה יהיה. הם כאלה חברים שג ם אם הברירה תהיה לספר או למות הם יעדיפו למות ולא יספרו.

אבל, גם יש חברים שמספרים להם ישנה סבירות גדולה שאחרי שנגמור את הסיפור נשמע עליו בחדשות של 8 בערב עם יונית או יעקב.

חברים יקרים,

את הפרק הזה ה תחלתי אופטימי אבל הובלתי אותו למקומות כאלה שיוצרים חוסר אמונה בחברים. הובלתי אותו כך כדי שנסתכל על העולם כפי שהוא נראה באמת ולא נחיה באשליות.

אודה,

יש חברים אמיתיים, יש חברים כאלה שנוכל לתת בהם אמון מלא, לספר להם הכל ולהאמין בהם עד הסוף. אני לא רוצה שאיש פ תאום יתחיל לחשוב ולחשוש מפני חברים שלו באם הם יפגעו בו ב רגע כזה או אחר. אני יודע שיש כאלה חברים, לצערי כיום אין לי כאלה חברים שאני יכול לבטוח בהם במליון אחוז, יש לא מעט אנשים שהכרתי לאחרונה שאני יכול להאמין בהם באמונה שלמה אבל הם לא ברמה של חברים במלוא מוב ן המילה. יש אנשים שאני מספר להם הכל ואני יודע שהם לא יוצ יאו

מילה החוצה בלי הסכמתי. אני משוכנע בזה. צריך להאמין בחברים כאלה ולדעת שהם אמיתיים באמת ולסמוך עליהם. אבל מצד שני צריכים להיות מודעים לעובדה שיש גם אנשים אחרים בחיים שנותנים לנו להרגיש טוב ולחיות טו ב ולהאמין בהם אמונה עיוורת אבל בסופו של יום יסתבר לנו שה דברים נראים קצת אחרת. אני רואה בערך החברות ערך עליון ודוגל בו אבל מצד שני גם מזהיר מפני אלה שאנו מאמינים בהם אמונה עיוורת ובסוף מכאיבים לנו את הלב ומשאירים אותו פצוע. "שמור אותי מאוהבי, ומשונאי אשמר ב עצמי"

השתלבות בחיים הבריאים כאשר חליתי במחלת האיידס הרג שתי לפתע בדידות טוטאלית חברתית. הרגשתי באותו הרגע כי כל מה שהיה לי עוד מת ומאותו רגע אני לבד מול כל העולם. התנתקתי מכל מושג חברתי בריא שהכרתי. ניסיתי להתרחק ככל האפשר. לא רציתי לפגוש אנשים בריאים שהכרתי, בטח לא לצאת למסיבות, לאירועים או כל פעילות אחרת שבה משתלבים אנשים בריאים. ראיתי את עצמי כאדם שלא שייך לזה ויותר מזה בתוכי הרגשתי כאילו מישהו בכל מקום מסתכל עלי ומצביע עלי עם אצבע ואומר – תזהרו, הוא נשא איידס. הרגשה איומה. חיפשתי לעצמי פתרונות, ואחר י תקופה בה הסתגרתי בבית, התחלתי למצוא פתרונות. התחלתי דרך הא ינטרנט להכיר אנשים החיים עם איידס כמוני. התחלתי לפגוש רק נשאים, יצאתי הקשורים באיידס, מסיבות של נשאים, כנסים של נשאים וחוויתי עולם שלם שכולו רק אנשים שמתמודדים עם אותו דבר ש אני חי איתו – החיים עם נגיף הייתי יכול לדבר חופשי שם, לדבר על הכל בלי לחשוב על כל מילה. זה דבר נפלא, הייתי יכול לשתף את כולם בכל דבר, להתלבט ביחד עם אנשים ולשמוע ולעזור לאחרים. אודה, זו הייתה תקופה נהדרת בתחילת הדרך אבל לאחר זמן הבנתי שהיא הד רך הלא נכונה ב חיי, למרות שבאותה תקופה היא לדעתי לזמן קצוב הייתה אפילו טוב ה, הבנתי שאני לא היחיד שמתמודד עם זה. עד שיום אחד התחלתי לחשוב אחרת. התחלתי לחשוב על זה שבעצם המעשים האלה אני עושה את הדבר ההפוך ממה שאני צריך לעשות. ישבתי עם עצמי והתחלתי לחשוב מה ה וא המעשה הנכון שאני צריך לעשות, האם לחיות בין הנשאים והחולים או לחילופין לשאוף לחיות חיים בקרב החברה הבריאה. שעות וימים ישבתי וחשבתי לעצמי מה הוא הדבר הנכון. היו רגעים שאמרתי לעצמי שהיה לי כיף לחיות בקרב הנשאים, אבל שניסיתי לחשוב מה התועלת בזה הבנתי כי אני שם את עצמי במסגרת שחסומה בגבולות ובעצם משאיר אותי תקוע במקום בלי אפשרות

ם לאירועי

האיידס.

מסוים

מסוים

להתפתח.

שעות וימים ניסיתי להבין ולהחליט מה צריך באמת לעשות. ביום מן הימים קיבלתי החלטה אמיצה וחשובה, אני רוצה לחיות בקרב הבריאים, בקרב החברה הבריאה ושם לחיות. לא להיות בקרב האנש ים שחיים ומתמודדים כמוני. זה לא נותן לי כלום. הבנתי כי שאני נמצא באותה נ ישה חברתית, אני סוגר את עצמי לאזור מסויים בלי אפשרות להתפתח כי אין שם לאן. אני גם ראיתי שבהרבה מאד מפגשים מה שקרה שם שהכל הסתובב סביב המחלה, סביב העובדה שאנשים סיפרו על כמה הם "דפקו" א ת שלטונות הביטוח לאומי, על כמה שהם מסכנים ואומללים ושהם בודדים ובעצם רק שרע ועוד רע ושכולם לא מוכנים לקבל אותם ועוד ועוד. אמרתי לעצמי, בעצם, למה ? למה אני צריך להיות שם. למה שאני לא אסתובב בחברה הבריאה וארגיש שאני חלק ממנה. למה שאני לא אלך למסיבות של בריאי ם ויראו בי אדם בריא, למה שאני לא אצא למסיבות דיסקו, מועדונים, פאבים וחבר ים כאדם בריא. החלטתי את ההחלטה וכך עשיתי. מאותו רגע שהחלטתי לחיות בעולם הבריא הכל נראה אחרת., החיים התחילו להאיר לי, את בן זוגי הכרתי בזכות זה. למה ? כי הלכתי לפאב של גייז, הלכתי כאדם בריא, ישבתי שם ככל אחד מבני האדם באשר הוא, חייכתי לכולם והרגשתי שווה בין שווים, הורדתי את חומות הנשאות ופשוט התעלמתי מהם ומאותו רגע התחלתי לחיות אחרת. נכון, אחרי יממה הייתי בחזרה בבעיה שהכרתי את בן זוגי ורציתי לספר לו שאני נשא, עברתי שעות קשות וסיפרתי לו ש אני נושא את נגיף האיידס לפני שנכנסנו למיטה, ובזכות זה אנחנו כבר חוגגים ש ש שנים. עשיתי את הדבר שאני מאמין בו וסיפרתי את האמת תוך לקיחת סיכונים. החיים הבריאים מביאים אותנו לעולמות אחרים. מביאים אותנו לשגרה, לחיים האמיתיים ולא להסתגרות בתוך עולם נתון. החיים ה בריאים נותנים לנו את הכוח להבין שאנו שווים בעולם ולא שונים מאף אדם. אם נ לך בדרך הבריאה נראה שאנו לא שונים מאיש ודומים לכולם רק שלנו יש מחלה בתוך הגוף שאיש לא רואה ולא יודע עליה. זה לא צריך להפריע לנו לרוץ, לרקוד, לטייל, לשבת בפאב או כל דבר אחר ובעצם נותן ל נו את הכוח לחיות.

חיים חשובים מאד לאדם. הסתגרות בתוך מסגרת לפעמים טובה ל זמן קצוב אבל אחרי הזמן הזה צריך לדעת לעשות את הסוויץ ולצאת החוצה, לפרוץ את הגבולות ולראות את החיים אחרת. אם לא נדע לעשות זאת בשלב כזה או אחר, נשאר תקועים, נשאר במקום כזה שיהיה לנו בשלב מתקדם יותר קשה לצאת. אני מאמין שלתקופה זה טוב להכיר אנשים כמונו שמתמודדים עם מחלה או נושא זהה לשלנו אבל בטווח הארוך אני חושב שהתחברות לחברה כזו יכולה רק להזיק ולא להועיל. התחברות לחברה בריאה נותנת לנו להאמין שלמרות שקרה הגרוע מכל אנו יכולים לחזור ל שגרת החיים ולחיות איתם בדיוק כפי שהיינו ערב קר ות המקרה וגילוי הדבר ששינה את חיינו.

מסוימת

זוגיות מגיע לכולנו "הילכו שניים בלתי אם נועדו" משפט אשר אומר את כל המחשבות שלי לגבי זוגיות. לכל אדם יש את החצי השני שלו, בין אם הוא יודע עליו ובין אם הוא טר ם הכיר אותו עדיין אבל לכל אדם בעיקרון יש את החצי השני שלו שנמצא ומחכה מעבר לפינה. שחליתי, הבדידות הרגה אותי. לאט לאט הכרתי המון חברים שהמשותף לחלק גדול מהם היה – זוגיות למופת. ביקרתי לא זוג אחד ולא שניים, הרבה, וכולם פשוט כמו זוגות יונים. הדבר בסתר ליבי עו רר בי קינאה ורצון שגם לי זה יהיה. האבסורד שעד אז חוץ מחצי שנה של זוגיות שהייתה בחלקה בשלט רחוק, לא הייתה לי זוגיות אבל פתאום, הרגשתי את הצורך לזה יותר מכל דבר אחר. יתרה מזאת החששות שהביאו המחלה נתנו לי את התחושה שלי זה לא יקרה. בתחילת הדרך הצהרתי ברוב חוצו ת וכולל בשיחה בראיונות באחד העיתונים כי לי יהיה רק חבר שהו א נשא איידס בדיוק כמוני. הצהרה בומבסטית שאחרי חטפתי מבול של תגובות שאמרו לי – יש גם זוגיות מעורבת של נשא עם בריא, נשאית עם בריא ושהן לא נופלות באיכותן ממה שאני מחפש. אני שחששתי אז מאד מהדבר לא רציתי להאמין בזה. סגרתי את עצמי בתוך הקובייה שלי וננעלתי על הרע יון, אני רוצה בן זוג נשא כמוני שלא אצטרך לחשוש שאדביק אותו או אגרום לו נזק ולו גם עבר הזמן, קיטרתי הרבה, קינאתי עד שיום אחד החלטתי לשנות פאזה בחיי. לא עוד אתרי אינטרנט, לא עוד לקטר על כך שלי זה לא הולך להשיג זוגיות, יצאתי לפאב, כאחד מן השורה, בלי הר בה גינוני טקס, יצאתי לבלות לבד, ואפשר לומר – מסע ציד לחיפוש אהבה. ידעתי שיש בזה סיכון שאני אצטרך להתמודד איתו אבל לא היה איכפת לי והלכתי על כל הקופה. כמו שחששתי שיקרה, הגעתי אז למועדון הלולו שהיה בי רושלים, הגעתי קצת אחרי הפתיחה, תפסתי לעצמי נקודה אסטרטגית ועוד שבקושי הזמנתי את המשקה הראשון, כבר התחיל איתי בחור נחמד ופתחנו בשיחה נחמדה שאליה הצטרפו עוד כמה אנשים ולפתע הגיע בחור צעיר, אמר שלום, חייך, המשיך פנימה עם עוד בחור אחד והתיישבו על הבאר, שאלתי א ותם אם הם מכירים אותו והבחורים שדיברתי איתם טענו שהוא אמר לי שלום והם לא מכירים.

בטעות.