סוד החיים - המפתח שלי להתמודדות עם מצבים קשים בחיים ולהשגת חיים טובים יותר - כתב ג'וני ירושלים

את מי לשתף במחלתי ? בסוד

שלי?

קורה לנו הדבר הגר וע מכל, קורה לנו משהו שבעצם משנה לנו את החיים והופך אותם על פיהם. קורה לנו משהו שפתאום השמיים נפלו עלינו ועולמנו חרב. הכל מת, הכל פתאום נגמר, החלה הספירה לאחור ועולמנו חרב. זה נורא. זה אפילו יותר גרוע ממה שאפשר לתאר ובאותו הרגע אנו ל בד בהרבה מאד מהמקרים וצ ריכים להתחיל להתמודד עם מציאות חדשה. החיים ברגע משנים פאזה, כוון, והכל כבר לא כתמול שלשום, אין איפה להאחז והדמעות נשפכות כמו נהרות ונחלים והדיכאון והשבר הם חוד החנית. שום דבר ברגע זה לא יכול להאיר משהו, החושך שולט, האפלה שוררת בכל מק ום והכל כאילו נחרב. שיו צאים החוצה מהמרפאה שבה שמענו את הבשורה, או מהטלפון שבישר את בשורת האיוב או מכל דרך אחרת רואים אנשים צוחקים ושמחים, מחייכים, לבושים במיטב הבגדים ואנו פתאום שואלים את – עצמנו איך זה יכול להיות ? איך זה קורה, הרי הדבר הכי נורא קרה, איך זה שכולם פה צוחקים ואנו פשוט מרגישים אבודים. ברגע הזה שבו קיבלנו את בשורת האיוב שלנו ואחרי העיכול הראשוני יש את הרצון האחד, ואני יכול לומר מעצמי שזה הרצון לשתף כמה שיותר אנשים מסביב ולקבל בטחון לעצמי. לקבל תמיכה וחיבוק ולהרגיש יותר אבל השאלה הנשאלת ב רגע זה היא – למי צריך ל ספר ? מתי צריך לספר ? האם לספר לכל אחד ? האם לברור את האנשים ? האם לשקול את כל הסיפור בכלל והתשובה שלי היא אחת – כן, ועוד איך לשקול את המילים ואת הבחירה למי לספר כי בסופו של דבר זה יכול להיות בומרנג כזה גדול שיחזור אלינו שנצטער עליו ול צערי לא נוכל להחזיר א ותו שזה קורה הרצון לספר ענק, יותר מכל הגיון אפילו אבל ברגע זה חייבים לעשות עצירה גדולה, לשבת רגע עם עצמנו ולהחליט למי כן מספרים ולמי לא מספרים ואם מספרים בכלל אז מה מספרים. לא כל אדם צריך להיות שותף סוד ובטח לא בהתחלה. לא כל אדם צריך לדעת הכל למרות שהחיבוק לפעמים כלכך דרוש. עדיף לברור את השותפים במסורה ולבחון כל שלב מחדש בו הולכים לספר הלאה והלאה.

בטוח.

לאחור.