החאן - שיר ישן, רחוק - קומדיה לירית

מה הוא לוחש שם, הזקן אומר לו – תגיד, אני שוכב פה כבר שנים רבות ואני יודע שהחוק הוא משאת הלב של כל האנשים והנה רק אני פה, אף אחד לא ניסה כל השנים האלה להיכנס לכאן, והשומר אומר לו – השער הזה נועד רק לך ועכשיו אני הולך וסוגר אותו. מבחינתי, המשל הזה הוא המשל המהותי ביותר לאחריות של האדם כלפי עצמו. עליו להיכנס בשער של עצמו ולא לאפשר לשום שומר, מפחיד ככל שיהיה, למנוע ממנו להיכנס. הדברים האלה שייכים ליכולת של האדם להכיר את עצמו, לקבל את עצמו, לקבל את גופו ואת הדברים שנראים לו איומים ונוראים - מפני שהחברה אומרת שהם איומים ונוראים. אני חושב שזה אחד הדברים שצריך ללמוד. שחקן הוא אדם שמוכן לצלול לתהומות של עצמו, לקבל את עצמו בצורה שלמה ביותר. דברים שאנחנו לא עושים ביומיום. האם אלה הם דברים שעושים אותם במהלך הלימוד להיות שחקנים? האם זו מטרתם של התרגילים? זו אחת המטרות של הפגישות האישיות שאני עושה עם השחקנים. זו בדיוק המטרה. בפגישה אישית אתה מדבר על הדברים האישיים שלך במושגים של משחק, במושגים של מצב, רצון ופעולה, אלה שלושת המושגים הבסיסיים של השחקן, וברגע שאתה מבין גם את עצמך במושגים כאלה של מצב, רצון ופעולה, אתה יכול להבין גם את צ'כוב או את שקספיר. אלה דברים שאתה מדבר עליהם גם עם השחקנים של החאן, למרות שהם כבר כל כך הרבה זמן על הבמה בתיאטרון? נפגשתי עם כל שחקן בצוות שחקני ההצגה ודיברנו על הבדידות של עצמנו. דיברנו באופן אישי, לא במושגים דוד וניה כשעבדנו על אבסטרקטים, דברנו על החיים של כל אחד מאתנו, וגם אני דיברתי על עצמי. דיברנו על הדברים האלה מפני שמשפט שחזרתי ואמרתי פעמים רבות - לא מעניין אותי לראות את אסטרוב, את וניה ואת הפרופסור, מעניין אותי לראות את כיני, ניר, אריה ועירית. זו המשמעות של לשחק את צ'כוב בעיני, שכל אחד יביא את הבדידות שלו. אחד הדברים שדווקא השחקנים העירו כשצפו בסצנה בין אסטרוב )ניר רון( וילנה )דניאל גל( היה שלא רואים שקיימת משיכה מינית ביניהם, ודווקא על זה לא היה צריך לעבוד, היה רק צריך להגיד את זה וזה קרה. אני מאד נגד דמויות. יש לי איזו תחושה שלהתעסק עם דמות זה מוזר. אני אף פעם לא חושב על עצמי כדמות, אני חושב על ""האחר" כדמות – הוא גיבן, הוא נבל, הוא קמצן וכן הלאה, הוא דמות, אני לא דמות. ואני חושב שכך גם השחקן צריך לחשוב על מי שהוא משחק – אתה לא דמות – אתה אדם במצב, שפועל מתוך רצון והרצון מתבטא בפעולה. ומה עם הייצוג? העובדה היא שהדמויות על הבמה הן ייצוגים של... הייצוג הוא התוצאה. שחקן לא משחק ייצוג. ברגע שהוא משחק ייצוג הוא משחק משהו מת. שחקן צריך ליצור חיים והחיים יכולים להיות רק שלו עצמו. בהרבה מאד הצגות שלך ביחס בין הבמה לקהל תמיד נוצר סוג של משבר. אתה נוהג להוציא מישהו ממקומו בקהל, להעלות אותו לבמה ולספר לו את חייו, אנשים עולים מהקהל לבמה, עוברים את האולם בדרך למקום אחר... זה לא קורה בהצגה הזאת, למרות הפנייה של ניר לקהל, נשאלת השאלה למה? מהו היחס שאתה מכוון אליו בהצגה הזאת, מה אתה רוצה שיקרה בין הבמה לקהל? למשל אושר ראשית, הקהל נמצא על הבמה, בדמות המלצרית. ניר באמת מדבר אל הקהל שבאולם והדיבור הזה מאד משמעותי. ב מישהו מהקהל עלה לבמה - זה משהו שנועד לטלטל את הקהל המנומנם, את ה"אני פה ואתם שם". אהובת הדרקון או אפילו ב אני מרגיש שזה יכול להיות משהו שמכניס חיים. כאן כשניר מדבר אל הקהל זה נועד לגשר. אני לא מעוניין שהקהל יתבונן בבמה כאובייקט. אני מעוניין שגם השחקנים וגם הקהל יתייחסו אחד לשני ביחס שבובר כינה "אני-אתה", ולא "אני–זה", שהמפגש יהיה מפגש חי. זאת אומרת שאתה כבר לא מעוניין לטלטל אותם? שאתה מעוניין לקרב אותם, ליצור קשר? אני רוצה ליצור קומוניקציה, אבל לא קומוניקציה שכלתנית אלא רגשית. האם זה קורה מכיוון שלאחר כל כך הרבה שנים בתיאטרון החאן אתה מרגיש שיש לך קשר עם הקהל שלך? אתה כבר לא צריך לעשות גימיקים, אתה יכול לפנות אליהם באופן ישיר? אישה יושבת באולם ופתאום אושר זה לא היה גימיק, זה היה הנושא. העלינו איש מהקהל והצגנו לו את חייו, ב אהובת הדרקון ב רואה את בעלה על הבמה ואז היא מחליטה לעלות לבמה גם היא, ומבחינתי זה היה דימוי להיסחפותו של הקהל לתוך מערבולת ההצגה. האם מה שאני רואה עכשיו זו עליית מדרגה ביחס אל הקהל? קודם כל זו אולי ירידת מדרגה... האמת היא שאני מרגיש על עצמי שאני נעשה יותר ויותר רגשי, אני חושב שזה המחזה הכי רגשי שכתבתי. אני אומר את הדבר בדיעבד כי כשאני עובד אני אף פעם לא חושב על לבטא את עצמי, אני חושב על – לספר סיפור. עכשיו כשאני רואה את המחזה הגמור אני רואה שהמחזה הזה משקף באופן מאד קרוב את מצבי, את תחושותיי, את רגשותיי – את מצבי. זאת המלה המדויקת ביותר. בוא נהיה אם כך יותר ברורים, מצבך, אתה אומר, ומתכוון לכל מה שקרה לך במהלך החודשים האחרונים... לא חודשים, שנתיים. אפשר היה לחשוב שהתגובה שלך ל"מצבך" תהיה תגובה כעוסה, מרירה, שההצגה תהיה הטחה, שתבטא כעס או משהו מאד חריף, ובמקום זאת יצרת יצירה רגשית שיוצרת גשר אל הקהל. איך אתה מסביר את זה? אני לא יודע להסביר את זה. כשהתחלתי לעבוד לא ידעתי איך תהיה העבודה. אני הגעתי לעבודה הזאת במצב לא קל, ולשמחתי גיליתי שכל הזוהמה הזאת שהייתי נתון בה בשנתיים האחרונות, זוהמה שהטילו עלי, לא נגעה בפסיק אחד של היצירה. היא לא הגיעה לשם בכלל. המקום הזה נשמר ומאד רווח לי. כי ברור שאתה יכול להיפצע ולהינזק, אבל זה לא קרה. והגילוי הזה נתן לך ללכת לכיוון בו בחרת? הוא ביטא את מצבי. לא ניסיתי להסתיר ולא ניסיתי לעשות משהו מעבר לכך. הייתי עסוק בדבר שלי ומבחינה זו העבודה הייתה בשבילי כמו תרופה. אנטון )אריה( אומר בדיוק מה שהרגשתי.

8