החאן - שיר ישן, רחוק - קומדיה לירית

אפשר גם לומר שמי שנמצא בחוץ רוצה מאד להיכנס פנימה, הדמות של אריאל למשל. אבל גם הוא בסופו של דבר משתכר בחוץ, י "מלצרית היא קצת כמו אמא. כמו שמסעדה זה קצת כמו ַ נים של קבוצת התיאטרון הזאת. ניר אומר לאית ְ ונופל. מתגלה כאן הפ בית. היא דואגת לך, מאכילה אותך"... בית, כלומר יש כאן מקום מלא חום. . צל חולף אותי זה גם מעניין משום שאתה בעצם מוביל אותנו חזרה לבית הקפה בהצגה הראשונה שעשית בחאן – – שם היו מוטיבים שחזרו לאחר מכן בהרבה הצגות. היה מלאכים הם לא לנצח חשבתי שאת מתכוונת להצגה הראשונה שעשיתי שם מחזאי שמנסה לכתוב מחזה ולא מצליח, עד שהוא מבין בסוף שמה שקורה לו בזמן שהוא "לא מצליח" - זה המחזה. וזה קורה גם כאן. זה היה לי כל הזמן בראש. למרות ששם זה התרחש בבית קברות, וכאן במסעדה. אתה רוצה לומר משהו על היחס תיאטרון-חלום? תמיד הגדרתי תיאטרון כמו חלום בציבור. זאת אומרת תיאטרון הוא כמו חלום כי הוא צריך לשקף איזה חלק לא מודע או פחות מודע של החיים – של חיי היחיד ושל חיי החברה. זה יכול להיות חלום, אך באותה מידה זה יכול גם להיות קשור לדמיון, בסיס ליצירה יותר קוהרנטית ומובנית מחלום. כי באירועים שמתרחשים על הבמה של ההצגה הזאת אין איבוד או עיבוד של המציאות, להיפך יש שמירה על המציאות והוספה של רמות שונות וצבעים שונים באמצעות הדמיון. אני מרגישה שאין בהצגה הזאת מימד של החלום כמו בהצגות הקודמות. הכוונה שלי, ואני חושב שזה לא תמיד מתבטא בתוצאה, הייתה להביא את החלום. היה לי משפט בראש "יצירה היא חלום משותף", הוא לא נכנס בסופו של דבר להצגה כי לא מצאתי לכך הצדקה. מה שרציתי לומר הוא - כשאנשים מתחילים לחלום אחד את החלום של השני מתחיל תהליך של יצירה. בהצגה יש הדהוד לדבר הזה כשגיא נפגש עם אריאל בחוץ – ניר ישן, וכשאריאל י מתחיל לרחף באוויר – גיא ישן. היו בטקסט מילים שהצביעו על כך שניר חלם חלום וגיא חלם חלום – ַ י, ואית ַ ניפגש עם אית י מרחף באוויר – יש ַ והם חולמים האחד את השני, אבל הורדנו אותן, כי זה ניראה קצת יותר מדי מפורט. אבל הקטע הזה שאית בו משהו חלומי. גם הסיפור של אביגיל )נטלי( הוא מן חלום. אפשר גם למצוא בזה מימד פנטסטי, יותר מאשר חלומי. יותר מתמיד בהצגה הזאת, ובעיקר לאור הסיום שלה – הריקוד המרגש של המלצרית )נילי( – אני מרגישה שהנושא הוא חופש, החופש ליצור. מה שעובר בשבילי באופן ברור וחזק מתמונת הסיום הוא החופש שיש לשחקנים לדמיין, לשחקנים - אך לא למלצרית. זה ברור, המלצרית היא הקהל. והם מדביקים אותה בחופש מסוים שהיא איננה מאפשרת לעצמה בחיי היומיום שלה. כן, אני רק חושב שיצירה היא החלום היותר מובנה של הנפש. חלום אינו מובנה אבל יש קשר הדוק בין חלום ליצירה. אנטון )אריה צ'רנר( אומר בהצגה: "אנחנו נדע את זה כמו חולה שיודע שמצא תרופה לכאבים שלו". נסים אלוני היה אומר שחלום בא . ָ יה ֶ י ָ מהמילה החלמה – זה מאותו שורש. החלום מחלים אותנו. גם היצירה מחלימה אותנו. היצירה לחברה היא תרופה לחוֹל ועדיין נשאלת השאלה האם היצירה מחלימה מכיוון שהיא חלום או מכיוון שהיא מאפשרת לנו לצאת מעצמנו לעולמות אחרים. זה אותו דבר. אני בהחלט חושב שהחירות שקיימת ביצירה היא גם משהו שקשור להחלמה, משהו שקשור ליכולת לצאת... הרי אנחנו חיים... הדמות של גיזלה אומרת: "כיסינו את הילדות במרצפות של גינדי", ואני חושב שיש משהו בילדוּת, ואני לא אומר שהילדוּת היא משהו מלא אושר, היא לעיתים רחוקה מזה מאד, אבל בילדוּת יש חיים, הילדוּת מלאה חיים מכיוון שכל החוויות הן ראשוניות וזו המהות של יצירה. המבחן העיקרי של יצירה בעיני הוא אם היא חיה או לא. ואם היא חיה, האם היא גורמת לקהל לחיות. אני חושב שהיא לא חיה אם היא שכלתנית, אם היא יותר מדי מודעת, חלק מאד משמעותי עבורי ביצירה הוא החלק הלא מודע. בעיני כל יצירה שאין בה משהו לא מודע, היא לא חיה, ומבחינה זו היא משיקה לחלום. החרות הזאת, שהיא חירות לדית, היא החירות להגיע למקומות שהיומיום החברתי והפוליטי לא מאפשר לנו, והיא הדבר המהותי ביצירה. ַ י אם כן מהו בשבילך חופש אמנותי? יש לזה שני אספקטים, אחד מול החברה – היכולת לומר דברים שאנשים יכולים לחשוב שהם לא בסדר, לא יפים, לא מקובלים, אסורים וכך הלאה, כלומר זה החופש מול החברה, והחופש הלא פחות משמעותי הוא היכולת הפנימית להיות חופשי. מניעה של החופש החיצוני עלולה לפגוע בחופש הפנימי של היוצרים. אם כך מהם התנאים של החירות הפנימית? חירות פנימית זה דבר שצריך לשמור עליו, וזה עניינו של כל אדם לשמור לגבי עצמו. כן, אבל ליוצרים יש תפקיד גדול בעניין זה נכון. זו בדיוק המשמעות של יוצר בתקופה כמו שלנו כשהלאומיות הפטריוטיות והשמרנות מאיימת מבחוץ, וכל הדברים האלה, שנצעקים עתה ברחובות, מאיימים על החירות הפנימית. צריך מאד להיזהר ולא לתת לדברים האלה להיכנס פנימה. כיוצר וכאדם אתה צריך לשמור על החירות שלך. תראי, בכלל היכולת להיות אתה היא המשימה החשובה ביותר של האדם בכלל, לא רק של אמן, של בן אדם ושל אמן, גם להיות הוא עצמו וגם לבטא את עצמו - זו עבודה יומיומית. זה לא בא לידי ביטוי רק בחזרות. אם אתה לא עושה את זה ביומיום זה גם לא יקרה בחזרות, זה לא יקרה ביצירה. אתה יכול לדבר על הנושא הזה ביחס לעבודת השחקנים – גם אל מול הסטודנטים וגם אל מול השחקנים המקצועיים? איך אתה מנסה להוציא אותם מהיומיום ולשחרר אותם לעבר היצירה? תראי, הרבה פעמים אני חוזר על הסיפור הזה של קפקא "לפני שער החוק": אדם מנסה להיכנס לחוק ועומד שם שומר ולא נותן י עוד שומר ועוד שומר ַ לו להיכנס. והוא יושב שם ומזקין ולא מעז להיכנס משום שהשומר אמר לו - אם תעבור אותי יש אחר וכל שומר גדול ממני, וגם אם תעבור אותי אין לך סיכוי. ואז בסוף, ממש כשהאיש כבר זקן והשומר צריך להתכופף כדי לשמוע

7