החאן - סיפור פשוט

עיקרית שמזוהה איתו, אבל מדי פעם הם משמשים כ"מספרים" ומגישים טקסטים כביכול בגוף שלישי. למה "כביכול"? משום שגם כשהם אומרים את הטקסטים האלה, הם עדיין נמצאים חלקית בדמות שלהם, ויכולים לבטא התייחסות סובייקטיבית של אותה דמות למתרחש. בכך הם מציעים נקודות מבט חדשות על הדילמות הנצחיות של הרומן. זה מעניין, כי מצפייה בהצגה מרגישים שהטקסט לא חולק אקראית למקהלה נטולת זהות, אלא יאיר: רפליקות ספציפיות ניתנו במתכוון לדוברים ספציפיים. זה לקחת את הקול האחד והמאופיין של עגנון ולהפוך אותו לרב-קולי. וזה מתחבר למה שבמחקר הספרותי על עגנון נקרא "המספר המובלע": יש אצל עגנון רגעים יותם: שהמספר הוא מאוד לא ניטרלי. הוא יודע דברים שהוא לא אמור לדעת או מדווח על המתרחש באופן משוחד ואירוני. וכך אנחנו מקבלים פרספקטיבה נוספת על הדמויות. למשל, כשצירל אומרת על מינה והירשל: "חופתם ניכרת בעיר ושמחתם נשמעת והולכת", היא נשמעת כאילו היא מפארת את החתונה. זה טקסט שיכול להיות של המספר, אבל כשזה ניתן לצירל, יש פה פעולת התרברבות על החופה של הבן שלה.

גל זק, ארז שפריר

הסוף השונה: מפיוס לטרגדיה

הרומן המקורי מסתיים בשיחה בין הירשל ומינה אחרי שהבן השני שלהם נולד, על האם אפשר יאיר: להכיל אהבה ליותר מילד אחד. בסיום הרומן, עגנון כותב באירוניה: "אלקים בשמיים יודע שלא נתכוין הירשל אלא לאותו תינוק" והתמונה שנוצרת, גם אם לא מאמינים לה במאה אחוז, היא שהירשל מתפייס עם גורלו, עם המבנה המשפחתי שלו ועם היותו אבא ובעל.

סיפור פשוט

6