החאן - הורים יקרים

ליצור אמת באשליה הבימתית נועה דותן, תלבושות . לא רק ביצירות שהן non-offensive “האני המאמין” שלי כמעצבת לתיאטרון הוא לייצר תלבושות שהן ריאליסטיות, אלא למעשה בכל ז’אנר שעליו אני עובדת. למה הכוונה? תיאטרון הוא מדיום מאוד קשה. התפקיד שלנו כמעצבים הוא לעזור לקהל עם מה שנקרא “השעיית הספק”, כלומר לסייע לקהל להיכנס לתוך חוויה שמרגישה מנותקת מהיום יום שלהם, ולאפשר לצופה להסתכל על השחקנים תוך התעלמות מההיכרות הקודמת שלו איתם, מהצגות אחרות או ממדורי הרכילות. לייצר פנטזיה על במה כל כך קרובה ובלתי אמצעית ובמדינה כל כך קטנה, שבה כולם מכירים את כולם, זה אתגר מאוד גדול, ומעצב תלבושות נדרש ליצור את האפקט הזה בלי “להפריע” להצגה. בעבודתי אני מנסה לחולל עבור הקהל חוויה שעושה לו טרנספורמציה למקום אחר, לזמן אחר, לעולם non- אחר; בלי להסגיר את העובדה שמדובר בתלבושת של תיאטרון ובלי להפריע לדבר עצמו. המונח מתייחס אפוא גם למחזה וגם לקהל, והמשמעות היא שהפריט המעוצב מרגיש אחד בתוך offensive היצירה השלמה ומביא את המחזה, השחקנים, הבמה, והדימויים החזותיים למקום שמקרב לאמת. כאשר אני מעצבת הצגה שהיא מודרנית ועכשווית על אנשים רגילים, בלי איזה סיפור סנסציוני או ספציפי במיוחד, אז הדרך למצוא את האמת מגיעה מתוך הדמויות. את ההפרדה בין סוגי האנשים השונים נבטא באופן שבו הם נראים. במקרה הזה, התפקיד שלי היה להנכיח את השוני בין ההורים לבין ילדיהם: ההורים הם אנשי רוח ושמאל שמבקשים למרוד במוסכמות, לעומת הילדים שהם מחושבים וקונפורמיים, ולא הלכו בנתיב של הוריהם. בדרך כלל ההורים המבוגרים הם המעונבים והילדים הם יותר פרועים ומרושלים, אבל כאן הציפיות שלנו מתהפכות: בהורים יש משהו אקזוטי, יש בהם איזושהי רוח חתרנית, הניכרת הן בטקסטיל – בדים רכים ונשפכים וחומרים טבעיים כמו פשתן – והן בצבעוניות, שהיא כמובן לב העיצוב. לעומתם, הילדים, בעיקר פייר ולואיז, מעונבים ומרובעים יותר. ז’ול מבקר הספרות הוא היוצא מן הכלל, כי הוא מגשר בין העולמות. כך ביצעתי פירוק לשני הצדדים של פלטת הצבעים: אם כתום וכחול הם צבעים משלימים, אז גוונים של בז’ וחום יופיעו לצד כחול וסגול בווריאציות שונות. הניגודיות הצבעונית של הבגדים עוזרת לנו להתמקד באופן תת-מודע בקונפליקט שעומד בלב המחזה, בין גישת הילדים לבין גישת ההורים.

הורים יקרים

8