החאן - החולה המדומה

"אם סנדלר הורס נעל הוא נדרש לשלם פיצוי, אם אנו הרופאים הורסים בן אדם, איש אינו בא אתנו חשבון," אומר סגנרל המתחזה לרופא ב'רופא בעל כרחו.' רבות הן אמרותיו השנונות והארסיות של מולייר בנושא, היות שרופאים ורפואה לא היו חביבים עליו, בלשון המעטה. הוא חזר ודש בהם, Le Medecin Volant ובפארסה Le Docteur Amoureux בכתב ובעל פה, מראשית כתיבתו, החל ב L’Amour Medecin בה שיחק בעצמו את סגנרל הלץ שמתחפש לרופא ושותה בדיקת שתן, דרך ו'מסייה דה פורסוניאק'. מולייר חזר אל הנושא הכאוב בדרמות 'דון ז'ואן' ו'אמפיטריון', והגיע אתו לפסגת הקומדיה ביצירת המופת האחרונה שלו, 'החולה המדומה.' היות שהמציאות עולה על כל דמיון, מת המחזאי-השחקן שעות מעטות לאחר תום ההצגה החגיגית בה שיחק את ארגאן ההיפוכונדר. ז'אן בטיסט פוקלן היה ודאי מתמוגג מן האירוניה המקאברית שבעיתוי. הוא ידע שהוא חולה מאד, וגם בהיפוכונדריה הנלעגת של ארגאן, גיבורו, טמן גרעין של פחד מוות ממשי, כמותו חווים כל בני האדם במידה זו או אחרת של הדחקה. בניגוד למולייר שתיפקד ושיחק עד הרגע האחרון, לארגאן גורם הפחד להתנתק מן המציאות, לחטט ולפשפש יום ולילה בבני מעיו ולבלוע מבחר רעלים. הוא גורם לו להקריב את בתו, להאמין לרעייתו השקרנית, ולסרב להביט לאמת בפנים. ישנה מסורת על פיה באחת התמונות בקומדיה מבצע תומס דיאפוארוס את ריטואל מדידת הדופק של החולה המדומה, כשהוא אוחז במשענת כסאו במקום בפרק ידו. אין זו הוראת בימוי של מולייר, אך הוא לבטח היה מזדהה עם הבחירה. רופאי תקופתו היו בעיניו בורים ושרלטנים (סירבו לקבל את גילוי מחזור הדם של הארוי והתפתחויות מדעיות אחרות), המכסים על ערוותם בלטינית אמיתית ומצורפתת, ומסכנים חיי אדם בטיפוליהם חסרי השחר. "הרופא הטוב באמת," כתב, "הוא זה שיודע כי רוב התרופות חסרות תועלת." מצב עניינים לא משעשע זה רדף אותו והוא הציגו על הבמה שוב ושוב ושוב בפארסה, בקומדיה ובדרמה. ההגזמה, הקריקטורה, ההומור השחור, נועדו לזעוק חמס ולהאיר את שבני דורו העדיפו להדחיק: הרפואה היא מוצר למכירה ותו לא. המאמינים ברפואה כמוהם כפתאים המאמינים בכוכבים ומזלות. בעולם ממוסחר, בעלי האמצעים מדמים בנפשם שהם קונים ביוקר רפואה טובה, והרופאים מצידם מספקים את הסחורה הזולה ביותר. האחרונים הם אנשי עסקים שמטרתם להרבות נכסים ולא בריאות, אליבא דה מולייר, שמחזהו לא יחדל להיות רלוונטי כל עוד רפואה נקנית בכסף. היות שבקומדיה עסקינן, ארגאן הוא חולה מדומה. ההיפוכונדר סוגד לרופאים כמו לאלילים, מציית לכל הוראותיהם המופרכות, ומוכן לסחור בבתו עצמו ובשרו תמורת שירותיהם. הקפיטליסט ארגאן יוצר ביקוש לרפואה עלית כביכול, וביקוש זה מפרנס שורה של רופאים-סוחרים השמחים לספק לו תרופות מיותרות במחירים מופקעים. מולייר לועג במיוחד לקבעון של ארגאן על פעולת המעיים שלו, קיבעון המבוסס על התפיסה המיושנת שהבריאות תלויה באיזון ארבעת נוזלי הגוף, המרה השחורה, הצהובה, הליחה והדם. הוא מציג את הקזות הדם והחוקנים למיניהם כהתעללויות גרידא שמטרתן רק לרפד את כיסי הרופאים, ועושה חוכא ואטלולא מן התואר דוקטור על ידי הענקתו להיפוכונדר עצמו. אף שכיום הרפואה הינה מדע, גם אנו, כמו ארגאן בזמנו, רצים לרכוש ולבלוע תרופות קונבנציונליות ואלטרנטיביות שרושמים לנו

14 (מולייר) תים מהתרופות, לא מהמחלות מ רוב החולים איתי זבולון

ביד קלה, בלי טיפת מחשבה ביקורתית. העלאת מחזה קלאסי בן למעלה מארבע מאות שנה במאה העשרים ואחת, מחייבת ראיה רעננה, תפיסה בימתית מקורית שתבליט את רעיונותיו האלמותיים של מולייר, ותתרגם באופן עדכני מושגים תרבותיים (רובם רפואיים במחזה זה) שאבד עליהם הכלח. 'החולה המדומה' כמו יתר המחזות הקלאסיים, ממשיך לרתק יוצרים וצופים דורות רבים אחרי שנכתב לא רק בשל הנושא הנצחי, אלא גם בזכות המבנה התיאטרלי המושלם שלו והשלד הרעיוני והתימטי שהם על- זמניים ואוניברסלים. היות ש'החולה המדומה' אינו עטוף בשכבות של פרטים ריאליסטיים ופסיכולוגיים המקובלים בדרמה המודרנית, הוא מזמין פרשנות, מאפשר דיאלוג עם מולייר, זמנו ותקופתו, באמצעות שפת התיאטרון של .21 המאה ה לפי תפיסת הבמאי אודי בן משה (הקריקטורית כמו זו של מולייר), בימינו פחד המוות דוחף בני אדם לרדוף אחרי חידושי המיכון הרפואי כאילו היה