החאן - החולה המדומה

ל כדי שיהיו מוצגים ע ק "מחזות נכתבים אך ור

מולייר הבמה",

כותב הקומדיות הצרפתי הגדול ביותר במאה השבע-עשרה ) שאימץ לעצמו את השם 1622-1673( היה ז'ן-בטיסט פוקלן מולייר. היום הוא זכור בעיקר בשל קומדיות האופי והרעיונות שלו, אך למעשה כתב סוגי מחזות רבים. רבים ממחזותיו, שמושפעים מאוד מן הקומדיה דל-ארטה, הן פארסות המציגות טיפוסי דמויות של הקומדיה. הוא שאל בחופשיות רעיונות מאת פלאוטוס וטרנטיוס וממקורות ספרדיים ואיטלקיים. היה זה בזכות מאמציו בלבד, שהקומדיה הקלאסית הצרפתית הצליחה להשתוות לטרגדיה הצרפתית. מחזותיו מוצגים עד עצם היום הזה ברחבי העולם. מחזותיו של מולייר משלבים בתוכם יסודות שונים ולכן קשה לסווגם. בכל זאת מקובלת חלוקה המבחינה בין פארסות, קומדיות חברתיות, קומדיות פסיכולוגיות וקומדיות בלט. מעט ממחזותיו שייך באופן מוחלט לסוג אחד ויחיד. בהשפעה איטלקית החל מולייר את כתיבתו בפארסה. הפארסות שכתב היו מעודנות ושנונות מאלה של קודמיו ופלשו לעתים קרובות לתחומם של סוגי מחזות אחרים. מולייר אהב את הפארסה ולכן שב אליה בהפסקות שבין כתיבת מחזותיו הרציניים יותר. פארסה נועדה לשעשע באמצעים פשוטים, לא-מלאכותיים. לעומתה, קומדיית-הבלט היא צורה מעודנת ביותר, מפוארת ומלאכותית במקצת. מולייר החל את דרכו כשחקן ולאחר מכן היה למנהל להקה; בכתיבת מחזות התחיל בתקופה מאוחרת יחסית של חייו ואחת הסיבות המכריעות לכך היה רצונות לספק ללהקתו "מחזות נכתבים אך ורק רפרטואר שיישא חן בעיני קהל צופים. , אמר. הצלחת מחזותיו היתה כדי שיהיו מוצגים על הבמה" קשורה בהצלחת להקתו, ולהיפך. ואמנם מחזאים, במאות השנים שאחריו, לא ידעו דבר על אמנות התיאטרון והיו תלויים במומחים לבימוי מחזותיהם, ולפיכך בולט ייחודו של מולייר בתולדות התיאטרון הצרפתי. כמנהל להקה הוא היה אחראי לעיצוב, לבימוי, לחזרות, לתפאורה, וכמובן – למימון, שהיה תלוי בנדיבותם ההפכפכה של מממנים למיניהם. למזלו נהנה מולייר כמעט בקביעות מחסדו של המלך; ואולם בשל כך חייב היה להתחשב ברעיונותיו המשתנים תדיר של המלך, שלעתים הגביל את חופש פעולתו. מולייר, שחקן הקומדיה, זכה להערכת בני זמנו, אף שלא קיבל עליו את הדיקציה המוטעמת המקובלת. דרכו זו עשויה אולי להסביר את העובדה, שמשחקו הטרגי המאופק לא מצא חן בעיני הקהל. משחקו הקומי של מולייר הצטיין בטבעיות ובהבעה. ממורו הראשון, סקרמוש האיטלקי, למד סוג משחק באמצעות מימיקה ובו חולל נפלאות. הוא ידע לנצל למטרות קומיות אפילו את השיעול ואת השיהוק שהציקו לו בשנות חייו האחרונות. לעיתים קרובות חיבר מולייר את מחזותיו בחיפזון ותחת לחץ. כתיבתו חסרה לפעמים ליטוש כלשהו; מצויים בה חזרות, גיבובים מיותרים, סתירות ומטאפורות נוגדות. אולם במהלך ההצגה עצמה, לא זו בלבד שליקויים אלה נעלמים, אלא לעתים קרובות הם אלה המוסיפים כוח וחיים לגיבורים, להתנהגותם ולרעיונות שהם מביעים.

אופיו של האדם היה מקור השראתו של מולייר ועמד במרכז תיאטרונו... מחבר הקומדיות חייב "לתת דיוקנות של טיפוסים בני דורו, באופן שניתן יהיה לזהותם... כדי לעורר את צחוקם של "חוק הברזל הוא: גרימת בני-אדם הגונים", כי . על מחבר הקומדיה להבחין ביסודות הנאה" "כל שקר, התחפשות, המתאימים לסאטירה: רמאות, העמדת פנים, כל גילוי חיצוני השונה מן המציאות המסתתרת תחתיו – מגוחך הוא... . מהותו של המגוחך הוא חוסר ההרמוניה" הרושם הקומי מופק איפוא מן ההתנגשות בין טבעו האמיתי של האדם ובין התנהגותו, בין עיקרון ומעשה, אמת מראית-עין, תבונה ופדנטיות. האם יש מוסר השכל בקומדיות של מולייר? האם עומדת בבסיסן תפישת חיים כלשהי? שאלה יסודית זו הועלתה בצורות שונות ולגבי כל מחזותיו הגדולים. האם מולייר מזדהה עם הגיבור רודף האמת, המבכר לחיות חיים מחוץ לחברה ובלבד שלא להיכנע לדרישותיה? כן מתעוררת תהייה לגבי דעותיו של מולייר על נישואים, חינוך ונשים, יחסי משפחה, דת – נושאים שבהם הרבה לדוש ברבים ממחזותיו. בדרך-כלל נתפש מולייר כמליץ יושר לתבונה, למתינות, לשכל הישר ולטבעיות. מכאן, שהיה גם מגינן של המסורת הבורגנית הטובה, של המשפחה, של דת "אנושית" חופשית מקנאות. על-פי גרסה זו, פסל מולייר כל גילוי של קיצוניות שעשוי היה לערער את שיווי המשקל החברתי; ולפיכך כל הקומדיות שלו ניתנות לפירוש אחיד וכולל: כמעט בכולן מופיע גיבור אחד הנוקט גישה הגיונית ושקטה לחיים, זה הבוחר ב"שביל הזהב"; וגיבור זה הינו כמובן דוברו של המחבר.

ואולם, פירוש זה כללי ופשוט מדי ואינו ניתן להוכחה. בעוד שמולייר הבהיר היטב כי כוונתו היא להצחיק על-ידי תיאור מוזרויותיהם של בני-האדם, לא רמז מעולם כי ברצונו לנצל את במת תיאטרונו להיות מוכיח ומטיף. יותר מזה, היבטים רבים נשארים מעורפלים. הנושאים הרציניים שמולייר בחר בהם השרו לא אחת שמץ של עצבות ומרירות על הקומדיות שלו. בני דורו תיארו אותו כ"חולם מלנכולי", כ"ליצן רציני מדי", כשחיוך על שפתיו ודוק של ערפל על פניו. ולמרות זאת הוא מבדח ואין לעמוד בפני קסמו. תולדות הדרמה והתיאטרון, אוסקר ג' מתוך , בעריכת ד"ר דן אורין, תרגום: מירי קרסין, ברוקט 105-102 ' , עמ 1987 , נלי רכלר, הוצאת מסדה

18