החאן - מיתה טובה

מוות חברתי ומוות ביולוגי בתרבויות שונות חיים חזן

בחברתנו, בניגוד לחברות אחרות, קודם מוות חברתי למוות הביולוגי. האדם מתחיל לאבד את תפקידיו החברתיים וחלק ניכר מזהותו התרבותית בטרם הגיעו חייו לסיומם הביולוגי. החלל שנוצר בין מותו החברתי של האדם לבין מות גופו מתפרש על פני מספר שנים ניכר. הכללה זו היא פשטנית למדי וככל הכללה היא אינה חלה על כל בני-האדם, אבל היא ראויה להיות נתפשת כבעלת תוקף, דהיינו כאחד המרכיבים היסודיים של התרבות, שבה אנו חיים.

]...[

היחס לשני סוגי המוות בא לידי ביטוי בשלושה מישורים. המישור הראשון הוא ההכנה לקראת המוות; המישור השני הוא העברת האדם למציאות אחרת, כלומר העברתו מחייו הביולוגיים על פני האדמה אל החיים שלאחר כליון גופו; המישור השלישי הוא הזיקה בין החיים לבין המתים. בכל שלושת המישורים הללו ניכר הבדל יסודי ועמוק בין היחס אל תופעת המוות בתרבות שלנו לבין היחס הקיים בתרבויות אחרות.

]...[

המישור הראשון הוא ההכנה לקראת המוות. באזורים מסוימים, באינדונזיה למשל, אדם נחשב לגווע . תוחלת החיים הממוצעת בחברה זו היא הרבה יותר קצרה מאשר בחברתנו, אך יש כאלה 40 החל מגיל , הוא מתחיל להכין את עצמו 40 המאריכים ימים הרבה מעבר לגיל זה. מכל מקום, כאשר אדם מגיע לגיל לקראת מותו. האסקימוסים באלסקה נהגו לקבוע בעצמם את יום מותם. לפני אותו מועד נהגו לספר את תולדות-חייהם לבני המשפחה, להתפלל, להדריך את בני השבט באותם עניינים שהם ראו כחשובים, ואז נטשו את השבט כדי למות בערבות השלג. בפולינזיה, כאשר זקן הופך להיות מאדם עצמאי לאדם תשוש שאינו יכול לעמוד עוד ברשות עצמו, נהגו (היום אין עושים כך יותר) להמיתו ולאכול את בשרו כדי להפיק ממנו את חכמתו, וכל זאת – כדי שלא יהפך למכשף. מת שלא עבר תהליך זה הפך להיות ליישות מנודה, מסוכנת ומאיימת הנתונה לשליטתם של כוחות הרע. גם בקרב שבטי הקֹויָאק בצפון סיביר היה האדם קובע לעצמו את יום מותו. בדרך כלל בנו הבכור היה המוציא לפועל של גזר-הדין. ההריגה נעשתה בטקס רב-משתתפים שבו נטל האדם הזקן חלק. באחד השלבים של הטקס היה הבן קם על אביו בגרזן והורגו. בקרב שבטי הדינקה מאיזור הנילוס העליון היו נוהגים לקבור את הכוהנים בעודם חיים. קבורה זו נעשתה ביוזמתם של הכוהנים עצמם ובהשתתפות עם רב. הם האמינו שרק קבורה כזאת יכולה לשמור על נשמתו של האדם ולהעבירה לבטח לעולם האבות. תכלית הטקס שהיה כרוך בקבורה היתה להעביר את האדם מעולם החיים אל עולם המתים, כאשר הגבול בין שני העולמות הוא דק מאוד. עניין זה מובילנו אל המישור השני של המעבר מעולם החיים אל עולם המתים. מעבר זה מתבטא במיגוון תופעות טכסיות שעל חלק מהן אנחנו יודעים ולגבי חלקן העדויות מטושטשות. ידועה התופעה של קבורת חפצי המת יחד אתו. בחברות מסוימות נהגו לקבור יחד עם המת גם יצורים חיים כגון עבדים או בעלי-חיים שהיו שייכים למשק ביתו. גם המנהג של שריפת האלמנה בהודו הוא עדות לסוג כזה של העברת עולמו של האדם, כפי שהיה בחייו, אל הארץ הבלתי נודעת שאליה הוא הולך.

20 מיתה טובה