החאן - מיתה טובה

בחברות רבות, למשל בחברות אינדונזיות מסוימות, קיים המנהג של קבורה ארעית המקדים במספר חודשים את הקבורה הסופית. בין שתי הקבורות הנפטר נחשב עדיין לחלק מן הקהילה. אשתו אינה רשאית, אם נותרה בחיים, להינשא לגבר אחר. ילדיו חייבים בכבודו, רכושו עדיין נחשב לקניינו. הנפטר ממשיך לחיות את חייו החברתיים כאילו לא מת, למרות שהנוכחות הפיסית שלו, כמובן, אינה קיימת עוד. הקבורה הסופית הדחויה מאפשרת, על פי אמונתם, מעבר הדרגתי מחיים למוות הן עבור החברה החיה והן למת עצמו.

]...[

המישור השלישי הוא תחום היחסים עם עולם המתים. התופעה הבולטת ביותר בהקשר זה היא פולחן האבות. עולם המתים נחשב לעולם מקביל לעולם החיים ואינו מנותק ממנו. החיים מתקשרים אל עולם המתים באמצעות תפילות וקרבנות בעזרתם מקווים להפיק רוב טובה. לעומת זאת כאשר אין יוצרים קשר או כאשר עושים מעשים העלולים לפגוע ברוחותיהם של האבות הקדומים, הרי שלפי אמונתם קרן השפע נפסקת, ועל ראש הסוגדים שסרחו תחול קללה חמורה. האמונה בפולחן-האבות קיימת בחברות רבות, ואיזכורים שלה מצויים אף במיגזרים שונים של החברה שלנו. מעניין שהאדם שנתפש כקרוב ביותר אל עולם המתים הוא דווקא הזקן: קירבתו אל אותו עולם הופכת אותו למישהו בעל כוחות וסגולות על טבעיים. באופן פרדוכסלי דווקא האדם העומד למות זוכה לדימוי של כוח, עוצמה והשפעה, משום שהוא עתיד להיכנס אל אותו תחום קיום שהוא מקור העוצמה וההשפעה. זוהי אחת הסיבות התרבותיות שבגללן מעמדו של האדם הזקן בחלק מן החברות הפשוטות איתן ממעמדו של האדם הזקן בחברתנו. הקשר עם רוחות האבות הקדומים בחברות מסוימות הוא אמיץ ביותר. בגאבון למשל, ראש השבט נושא עמו סלסלה עם גולגולות אבות השבט המתים. שם מאמינים שבזמן נדודי השבט מלווים אותו רוחות המתים בכל מקום. ניסיונות ההנצחה השונים הנעשים בחברתנו הם עדות לכך שהגבול התרבותי בין החיים הארציים לבין עולם המתים, שהוא כביכול בלתי עביר, בעצם איננו ברור וחותך. הדוגמאות הפשוטות והחריפות ביותר לניסיונות ההנצחה הן צילומים, אנדרטאות, ספרי זכרון וכו’. הבחנות מעודכנות יותר תחשופנה צורות הנצחה מורכבות ומוסוות החבויות בהתנהגות יומיומית של בני אדם. אחת החוויות הקשות ביותר לקשישים היא מותו של בן-זוג. היא כרוכה בהתנסות קשה של בדידות. בדידות איננה זהה לבידוד. אנשים לא מעטים אינם חשים אי-נוחות בהיותם בודדים, להיפך, מצב של בידוד עשוי להיות עבורם מצב רצוי. מצב של בדידות, לעומת זאת, גורם להלך נפש של דיכאון ומועקה שמקורם הוא הכמיהה לקשר עם אנשים שאינם עוד בין החיים. אלה אינם קיימים עוד מבחינה פיסית בעולמו של האדם, אבל מבחינת חברתית-נפשית מהווים עדיין את מרכז עולמו. מכיוון שקשר כזה במונחים של החברה שלנו נדון להיות חד-צדדי, הרי שהתיסכול הכרוך במצב הבדידות הוא ביטוי לרצון הנצחה והֶתְמֵד שאינו בא על סיפוקו. ]...[

, סדרת "אוניברסיטה משודרת", גלי צה"ל / הוצאה לאור - משרד הבטחון, הזיקנה כתופעה חברתית מתוך: חיים חזן, .95 – 91 ' , עמ 1984

21 תיאטרון החאן