החאן - מיתה טובה

הייתי רוצה להזדקן בכבוד, בחן ובחסד. התרבות שבה אני חיה אינה תמיד מהדרת את פניהם של זקניה וזקנותיה, ואני עלולה להיתקל ביחס של זלזול או אינפנטיליזציה מאת אדם זר. אני יודעת שלא נעים לראות את המצוקות של מוגבלות גופנית ושכלית לעת זקנה, ושביום מן הימים גם אני עלולה למצוא את עצמי בחיתולים. ואני שואפת לכבוד עצמי שאינו תלוי בדבר. אני שואפת לכבד את חיי בהתהוותם, כנותנת עדות לחלקת אלוהים קטנה שזכיתי לה. אני מאמצת אותה אל חיקי על עלבונה ועל תפארתה, על חרפתה ועל נחת רוחה. ואם אני כושלת שוב והולכת לאיבוד בנבכי הנפש הדואבת של “אני” קטן – ברגע שאני מתעוררת לכך אני נזכרת לחמול ולמחול. כאשר הגוף משתנה, צער, יגון, כאב, אי-נחת וייאוש עולים בו. התודעה דואבת כאשר הגוף דואב כל עוד אנו מתייחסים לגוף, להנאות ומצוקות החושים, לרעיונות ולתפיסות, לדפוסים הרגשיים והמנטליים, ולמודעות שלנו בתור “שלי”, כאילו הם שייכים “לי” או מוכלים “בי”. תחושת העצמי היא מנגנון תפקודי חשוב ביותר. היא מספקת יציבות והמשכיות בתוך יקום משתנה. עדיין היא ריקה ממהות אינהרנטית. קיים מתח בין התחושה של ממשות יציבה לבין המציאות של עולם בר חלוף. כאשר העולם משתנה למרות ניסיון הסרק שלנו לייצב אותו, אנחנו חווים אי-נחת, זו מצוקה קיומית. האחיזה באשליה של עצמי קבוע, נבדל ובלתי-תלוי מרבה סבל, הגוף והתודעה אינם כחפץ בבעלותי, כי אם מרכיבים במארג מורכב ועדין של תהליך התהוות המותנית על ידי יחסי הגומלין שלנו עם העולם. כמובן, יש עצמי תפקודי שהוא ייחודי והמשכי, אבל אין זו ממשות מהותנית, קבועה ונצחית. תובנה זו משחררת. כך יכול הגוף להיות חולה והתודעה להיות בריאה. אפשר להתייחס אל גוף דואב כאל משהו שאינו שלי, אינו אני ואינו העצמיות שלי. וכשם שאנו מביאים אמפתיה לאדם אחר שסובל, כך אנו מביאים אכפתיות לעצמנו כשהגוף סובל. במקום לשקוע וללכת לאיבוד בתוך מיחושי הגוף, אנו יכולים לאמן את התודעה כך שתתרווח סביב הסבל בטוב לב חומל. ]...[

]...[

הלוואי שאוהב את עצמי כפי שאני, הלוואי שאבטח בצמיחה תודעתית, הלוואי שאכיל סבל ושאפגוש את הבאות בלב פתוח לרווחה.

.141 – 137 ' , עמ 2019 , , פרדס הוצאה לאור בזכות ההזדקנות מתוך: כרמל שלו,

עירית פשטן

9

תיאטרון החאן