החאן - משרתם של שני אדונים

Pop-Art פופ-ארט ד"ר דוד גורביץ וד"ר דן ערב

דימוי ומעטפת, אריזה ומדיה, שכפול וציטוט – אלה היו חלק מן המאפיינים האסתטיים והתרבותיים של . הפופ-ארט מבליט את הזיקה בין היצירה 20- הזרם האמנותי שנוסד בסוף שנות החמישים של המאה ה לבין התרבות הפופולרית ומוצרי הצריכה האופייניים לה: מכוניות, בגדים, מגזינים, פרסומת, טלוויזיה, קולנוע, מוזיקת פופ, כלי בית וכן הלאה. בעולם של צריכה ותקשורת מתפקדת אמנות הפופ כתזכורת אירונית: המציאות החומרית והרוחנית היא חלק בלתי נפרד מפעולת השוק. בהתבוננות לאחור, תנועת הפופ-ארט, ששאבה מתוך ההיסטוריה של האמנות שלפניה (תנועת הדאדא, ה"רדי מייד" של דושאן) בישרה גם על האמנות שהופיעה אחריה: הפוסטמודרניזם של שנות השמונים והדילמות האסתטיות שהוא מעלה. ), הת ממש Alloway( הביטוי "פופ-ארט", שטבע בראשית שנות החמישים מבקר האמנות הבריטי לורנס אלוויי ,)Hamilton( באסתטיקה חדשה וייחודית שהופיעה בעבודותיהם של האמנים האנגלים ריצ'רד המילטון ,)Lichtenstein( ) ושל האמנים האמריקאים רוי ליכטנשטיין Blake( ) ופיטר בלייק Hokney( דיוויד הוקני ). תנועת הפופ הציגה עמדה Johns( ) וג'ספר ג'ונס Oldenburg( ), קלאס אולדנבורג Warhol( אנדי וורהול ביקורתית ואפילו סרקסטית ביחס לכושרה של האמנות להגיע אל הנשגב או לפעול במסגרת אסתטיקה רוחנית הנגזרת ממנו, כפי שביקש לעשות הזרם האמנותי הקודם – האקספרסיוניזם המופשט. הפופ-ארט הוריד את הנשגב לרחובות – שם ניתן היה להבחין בסדרה של מוצרי צריכה המשווקים בשיטות דומות: התרבות הוצגה כפעילות העוסקת בניכוס של רעיונות ומוצרים. Lippard, 1970( תרבות הפופ התאימה את עצמה לסביבתה וייצרה דימויים הקשורים לתרבות ההמונים ) – מן החפץ הסתמי כגון קופסאות שימורי מרק קמפבל (וורהול) וקציצת המבורגר Livingstone, 1990 מפלצתית (קלאס אולדנבורג) ועד בקבוקי קוקה קולה סדרתיים (וורהול) – הסתמי והמובן מאליו הפכו מושא לגיטימי לייצוג. תהליך דומה הוחל גם על גיבוריה של התרבות הפופולרית: גיבורי הקומיקס (רוי ליכטנשטיין) כספיידרמן או בטמן, כוכבי קולנוע כמרילין מונרו ועוד. הקטלוג הלא-היררכי של התרבות הציג אובייקטים פופולריים ובנאליים ברמה של איקונות תרבותיות הנסחרות בשוק הדימויים (ע"ע איקונולוגיה). אמנות הפופ הסיטה את הדגש מן התוצר האמנותי המוגמר, ה"אוריגינל", אל היצירה המשועתקת, המהווה מעין תזכורת ליצירה המקורית. מול תפיסות המדברות על אותנטיות וחד-פעמיות של היצירה, הציגו אמני הפופ אובייקטים שאיבדו זה מכבר את ההילה הפולחנית שלהם והפכו לסדרות ייצור אנונימיות וסתמיות. טשטוש הגבולות בין גבוה לנמוך, בין תרבות "נעלה" לבין כוחות השוק; הפיכת הבנאלי והיומיומי לאמנות מוזאלית; הדגש על פני השטח של האובייקט ואופן אריזתו – כל אלה היו מאפיינים בולטים של , גם הפופ-ארט שאף 20- ). כמו הדאדא, בראשית המאה ה Storey, 1997( האסתטיקה האוונגרדית החדשה לבזות את הבורגני ולהציגו באוזלת ידו. בשני המקרים ביקשה אמנות זו להתריס כנגד המעמד הנעלה, המאובן והמוזיאלי של היצירה. הפופ-ארט ביקש להחזירה אל החיים. יסוד חשוב באסטרטגיה החדשה היה הציטוט: התוצר האמנותי אינו מתבסס על נאמנות לטבע, אלא על "ציטוט" החפץ המופיע כאובייקט אנונימי נטול ערכים (ע"ע רדי-מייד). אמני הפופ אדישים למושגים כגון "מקוריות" או "מגע ידו של האמן", ונמנעים מביטויים של מעורבות רגשית ביצירה ("אני רוצה להיות מכונה" היא אמרתו הידועה של אנדי וורהול). הדימוי עובר עיבוד ומוצג במשטחי צבע סטריליים, לא אישיים. חיקוי הטכנולוגיות התעשייתיות, תוך עבודה על דגמים קיימים בסימטריה ובצבעוניות מלאכותית, מדגיש את הפן המנוכר של הסגנון.

16 משרתם של שני אדונים