החאן - משרתם של שני אדונים

מימין: נטע פלוצקי (קלאריצ'ה), דוד זאבי (סילביו), ששון גבאי (דוטורה), אבי פניני (פנטלונה) 1975 הפקת החאן ארכיון תיאטרון החאן מתוך צילום: ניר ברקת

ההפקה רצה במשך שלוש שנים, נדדה מחוץ לכתלי תאטרון החאן והרחיקה עד לפסטיבל המבורג, שם נחלה הצלחה גדולה. עם זאת, מספר אילן רונן, הקהל החל לזרום לחאן רק לאחר שהחלו להופיע בתל אביב, מה שמלמד על הדינאמיקה שבין התיאטרון לקהלו הירושלמי. השיווק ה"פיזי" נמצא כדרך היעילה לפרסם את פעילותו של התיאטרון, כאשר אלפרדס מנצל את רוח הקומדיה דל'ארטה בכדי להוציא את ההצגה אל הרחוב ולהפגיש בין השחקנים והקהל בדרכים לא שגרתיות. קטעים מן ההצגה הוצגו בגנים ציבוריים ובחוצות הערים, בעיקר בפסטיבלים ובחגים. היציאה אל מחוץ לתיאטרון אפשרה מפגש חי בין השחקנים לקהלים מגוונים ובמיוחד קהלים שעד אותה עת לא נמנו בין פוקדי תיאטרון החאן.

תיאטרון – כתב עת לתיאטרון עכשווי, מתוך: הדס קרמר-שרמן, “החאן: משנות השישים ועד ה מזן הזה”, בתוך: .8 – 6 ’ , עמ 2007 , סתיו 21 בעריכת ד”ר חיים נגיד ופרופ’ גד קינר, גיליון

15 תיאטרון החאן