החאן -מחכים לגודו

מחכים לגודו סמואל בקט מאת יוסף אל-דרור נוסח עברי: | אודי בן משה בימוי:

פולינה אדמוב תפאורה ותלבושות: דידי ארז מוזיקה: רוני כהן תאורה: קרן אור גדון מנהלת הפקה: נמרוד עציון עוזר בימאי:

: משתתפים – אסטרגון (גוגו) יוסי עיני – ולדימיר (דידי) ארז שפריר – פוצו ניר רון – לאקי איתי שור איתן גולדשטיין / אייל פדן / – הילד איתמר קובה גרוסמן

איתי שור

מחכים לגודו

2

ולדימיר ואסטרגון – שני נוודים עייפים, אולי חברים, אולי רק שני אנשים שמנסים לשרוד – ממתינים ליד עץ. הם מחכים לדמות מסתורית בשם גודו, שאולי תגיע. אולי לא. בתוך ההמתנה הזו מתרחשים רגעים קטנים של חסד, בדיחות אבסורד, כאב שקט והומור מטורף. שיחות על נעליים, ירקות, זמן, משמעות; ובעיקר על האין־מוצא שממנו כולנו עשויים. "מחכים לגודו" היא אחת מיצירות המופת הגדולות בתולדות התיאטרון. בין ריק לתקווה, בין צחוק לאימה, נולדת חוויה תיאטרונית נדירה, שממשיכה להדהד בלב גם אחרי שהמסך יורד. . הגרסה הצרפתית ראתה אור 1949- ו 1947 נכתב בצרפתית, בפריס, בין השנים "מחכים לגודו" המחזה . בפריז הועלתה ההצגה יותר משלוש מאות פעם. הגרסה 1953 , והבכורה הועלתה בינואר 1952 בשנת . מאז עלתה ההצגה בעשרות שפות 1955- האנגלית, שתורגמה על ידי בקט עצמו, הועלתה בלונדון ב ומדינות, ובכל סוגי התיאטראות.

איתי שור, יוסי עיני, ניר רון, ארז שפריר

צוות הפקה: ששון חזם מנהל טכני וייצור:

אסף ברזניצקי תכנייה: – תיאטרון החאן שרי נחשוני יחסי ציבור: משה נחומוביץ' – מוזס ארט צילום ועיבוד פוסטר: אלעד אלחרר עיצוב פוסטר ותכנייה: יעל אילן צילומי במה: רדי רובינשטיין צילומי טריילר וטיזרים:

סופי מולדבסקי, מריה פדייב עיצוב תסרוקת ואיפור: פאולה טימונר, תמרין קול, מיכל קנדל מלבישות: חאלד חמדאן מנהל במה: אדם פסח, מחמוד גית, סול בן דוד, עובדי במה: מחמוד נסאר יונתן לוי מנהל תאורה: ריינהרד סטו, אביה סגל, דימיטרי לוין תאורנים:

דקות ללא הפסקה 40- משך ההצגה: כשעה ו 2025 בדצמבר 20 הצגה ראשונה:

איליה סורין מנהל סאונד: יונתן זכרוב טכנאי סאונד: שמעון אהרוני ייצור תפאורה:

תודה לְְ: - ארכיון תיאטרון "הבימה" - התיאטרון העירוני חיפה - הארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור, ירושלים - המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה, אוניברסיטת תל אביב

א' לחוק זכויות יוצרים. 27 הוא לפי סעיף 6 - 4 ' פרסום המאמר בעמ נעשה מאמץ לאתר את בעלי הזכויות, והם רשאים בכל עת להורות לתיאטרון החאן להסיר את הפרסומים או להסדיר את הנושא מול התיאטרון.

3

תיאטרון החאן

, חייו ויצירתו סמואל בקט ורד הראל בקט מעורר את סקרנותו של כל מי שקורא את יצירתו המדהימה, העוסקת כולה באנשים מתפוררים, תוהים ותמהים, מעין נוודים חסרי תכלית, הצועדים לפי כיוון הרוח, שוכנים בתוך תעלות, פחי אשפה, כדים [...] 1906 סמואל בקט נולד בפרבר סמוך לדבלין למשפחה בורגנית שנמנתה עם המיעוט הפרוטסטנטי, הידוע בחינוכו הסגפני. 1927 מסיים את לימודיו באחד המוסדות היוקרתיים של דבלין, טרינטי קולג', וזוכה בתואר בוגר בצרפתית ובאיטלקית. 1928 נשלח לפריס ללמד אנגלית בבית הספר הידוע במסורת האינטלקטואלית הליברלית שלו (והיא

, צילום: רוג'ר פיק 1977 , סמואל בקט

מנוגדת לאווירה הפוריטנית שבה גדל וחונך בקט). בפריס הוא קושר קשרי ידידות, שיימשכו שנים רבות, עם הסופר האירי הגולה ג'יימס ג'ויס. בקט נמנה עם מעריציו; הביקורת הראשונה שבקט מפרסם היא על ג'ויס. 1930 שב לדבלין ומתמנה לאסיסטנט לצרפתית בטרינטי קולג'. מתפטר אחרי שנה בערך: "לא אהבתי את ההוראה. לא יכולתי להסתגל לעבודה זו. לא אהבתי לחיות באירלנד מאותן סיבות ידועות – תיאוקרטיה וצנזורה על ספרים. העדפתי לחיות בחו"ל".

– ביקורת Proust ), וכן horoscope- זונה ו =whore (משחק מילים על Whoroscope מפרסם שיר קצר בשם ספרותית שנונה על הסופר הצרפתי מרסל פרוסט.

מחכים לגודו

4

1932-37 אביו נפטר, והוא מתגורר עם אימו 1933 שנים של משבר הן מבחינה נפשית והן מבחינה כלכלית. בשנת בדבלין. יחסיהם מורכבים, לעתים מתוחים ביותר. בקט נודד בין דבלין, לונדון, פריס, גרמניה עד שהוא .1937 מתיישב סופית בפריס בשנת באותה שנה הוא נופל קרבן להרפתקה אלימה, שעלולה הייתה לעלות לו בחייו, ואשר ניתן לראות בה הוכחה נוקבת לאבסורד שבקיום האנושי: לילה אחד בעוברו ברחוב נטפל אליו אלמוני ודוקר אותו בסכין. לאחר שנשתחרר מבית החולים הולך בקט לבקר את מתקיפו בבית הסוהר ושואל אותו מדוע רצה להרוג אותו. "אינני יודע", משיב האסיר. הוא 1934 חמש שנים אלו היו שנים של תהייה, אך גם של יצירה. בקט כותב שירים ומאמרים רבים. בשנת .Murphy את הרומן הראשון שלו 1938 מפרסם בלונדון, קובץ נובלות בשם "יותר דקירות מבעיטות" ובשנת .1947 רומן זה תורגם אחר כך לצרפתית ופורסם בצרפת בשנת 1939-45 בקט נמצא בביקור אצל אימו בדבלין כאשר פורצת מלחמת העולם השנייה: "חזרתי מיד לצרפת. העדפתי את צרפת במלחמה על פני אירלנד בשלום. פעלתי בדיוק בזמן". נופלת צרפת לידי הגרמנים. 1940 בפריס הוא מחדש את הקשר עם ג'ויס, ומבלה שעות רבות בחברתו. בשנת למחתרת הצרפתית, ומשמש מזכיר ו"תיבת דואר" לאחת 1941 מתוך שנאה לנאצים בקט מצטרף בשנת הקבוצות של המחתרת. פעילות זו מסתיימת ביום שבו חברי הקבוצה נעצרים בידי הגסטפו (באוגוסט ). בדרך נס מצליח בקט לברוח, עם חברתו הצרפתייה סוזן, לאזור החופשי. שם הוא מוצא מקלט 1942 בווקלוז (מקום המוזכר במחזה "מחכים לגודו"), ועובד לעתים כפועל חקלאי באחת החוות שבאזור. בזמן .1953 , המתפרסם באנגלית בשנת Watt , שהייתו בדרום מחבר בקט את הרומן השני שלו 1945-50 עם שחרור צרפת הוא מתנדב לצלב האדום באירלנד, אחר כך משמש מתרגם בבית חולים צבאי בצרפת, . בתקופה זו שב 1949- חוזר סופית לביתו שבפריס עם חברתו סוזן. הוא נושא אותה לאישה ב 1945 ובחורף בקט ומחדש את עיסוקו העיקרי – הכתיבה. מתוך תנופה עצומה הוא כותב ויוצר, והפעם לא באנגלית כי אם בצרפתית: "עם השחרור חזרתי לדירתי שנשתמרה, ושבתי לכתוב – בצרפתית – מתוך רצון להצטמק עוד יותר". יצירות. באותה עת הוא עוסק גם בתרגום לפרנסתו. 11 - אלה היו שנים פוריות במיוחד, בהן הוא מחבר כ , סיפורים וטקסטים על לא 1945 – , מרסיה וקמיה 1945 – הוא מפרסם מספר נובלות, ביניהן: אהבה ראשונה , אלושם 1948 – , מות מלון 1948 – , כן הוא מחבר שלושה רומנים המהווים מעין טרילוגיה: מלוי 1950 – כלום .1949 – , והשני – מחכים לגודו Eleutheria – 1947 – וכן שני מחזות: האחד 1948 –

5

תיאטרון החאן

1950-56

כתיבה אינטנסיבית זו משאירה אותו תשוש, והוא אינו עוסק אלא בתרגום יצירותיו לאנגלית או לצרפתית כשהוא חי בצניעות, מובדל מן העולם. 1953

"מחכים לגודו" מועלה בהצלחה בפריס.

אף בשדה התיאטרון לא קלה הייתה דרכו של בקט אל הקהל. כשם שלא מצא קוראים ליצירתו הספרותית כן התקשה למצוא במאי שמוכן יהיה להסתכן בהעלאת מחזהו המוזר "מחכים לגודו". הבמאי הנועז רוז'ה ) התלהב מהמחזה ועשה הכל כדי לאפשר את הצגתו. רוז'ה בלין וגם בקט, שנטל חלק בהכנת Blin( בלין ההצגה (שנה של חזרות מאומצות, בגלל אופיו המיוחד והבלתי מקובל של המחזה), לא תלו תקוות גדולות בהצלחתה; אולם להפתעתם הייתה זו ה"פצצה" של העונה: ההצגה הביכה, הדהימה, הלהיבה ועוררה ויכוחים עזים בין הצופים עד כדי תגרות ידיים בהצגות הראשונות. בכל מקום, הקהל לא נשאר אדיש. הביקורת ברובה הייתה נלהבת חיובית, אם כי נשמעו הסתייגויות לגבי איכותו הדרמטית של המחזה, חוסר הופעות, ועד מהרה הפך המחזה להצלחה בינלאומית. 300 בהירות ועוד. ההצגה לא ירדה אלא לאחר 1956-59 בקט מחבר ומפרסם יצירות רבות, והן הולכות ומתקצרות: מחזות ומערכונים, סיפורים קצרים ודרמות , הו הימים הטובים – 1958 – , סרטו האחרון של קרפ 1956 – לרדיו. בין היצירות שנכתבו לבמה: סוף משחק , ועוד שורה של מערכונים קצרים. 1961 1969

מוענק לו פרס נובל לספרות, הוא אינו נוסע לקבלו.

1989

בדצמבר מת בקט בבית אבות בפריס. כחייו כן מותו וקבורתו היו ארוע פרטי, שלא נודע בציבור אלא 22- ב (מהי המילה) היה יצירתו האחרונה. What is the Word לאחר מספר ימים. שיר בשם

.1997 , , תל אביב: צ’ריקובר מוציאים לאור, תל-אביב סמואל בקט ויצירתו: האבסורד הקיומי מתוך: ורד הראל,

מחכים לגודו

6

תיאטרון האבסורד זמירה הייזנר וקרין חזקיה

בספרו הנושא שם זה. המונח 1961 את המונח "תאטרון האבסורד" טבע המבקר מרטין אסלין בשנת "אבסורד" נועד להגדיר תאטרון הדוחה את הנטורליזם כבסיס להצגת דמות או פעולה. תאטרון האבסורד משתמש במגוון רחב של טכניקות וסגנונות דרמטיים הנוגדים היגיון והסבר, אך באים לבטא, במרומז ולאו דווקא במפורש, את האבסורד שבמצבו הקיומי של האדם. האדם מוצג כמריונטה, כרובוט או כמוקיון, מה שמחבל ביכולתו של הצופה להזדהות אתו; החפצים צוברים משמעות, מתרבים, מתאפיינים כבעלי רצון עצמאי שרירותי, והאדם חסר אונים מול העולם הגרוטסקי הממוכן המתייצב נגדו; השפה מתפוררת, מתגלה כחסרת משמעות ואינה מאפשרת לדמויות לתקשר זו עם זו, ומשום כך עולה חשיבותה של התנועה והפנטומימה תופסת לרגעים את מקום הדיבור; מערכות הצירים (קואורדינטות) שאפשרו לאדם למקם עצמו בעולם – מרחב או זמן – מתבטלות וזהותן של הדמויות אינה ודאית. תכונות אלה – רובן או מקצתן – נוכחות במחזות האבסורד ומאפיינות אותם. האבסורד אינו מסורת תאטרונית העומדת בפני עצמה, אלא מכנה משותף ליצירותיהם של יוצרים רבים במאה העשרים. יסודות של אבסורד ניתן למצוא כבר בשנות העשרים, לאחר מלחמת העולם הראשונה, במחזותיהם של ז'אן קוקטו ואלפרד ז'ארי [...] אולם המונח מתייחס בדרך כלל ליצירותיהם של מחזאים שכתבו אחרי מלחמת העולם השנייה, בעיקר בשנות החמישים, כגון סמואל בקט, אז'ן יונסקו, ז'אן ז'נה והרולד פינטר. יוצרים אלה הושפעו וינקו ממסורות מגוונות, החל בדאדא ובסוראליזם וכלה בווודוויל ובקרקס (בקט הרבה להשתמש בשתי המסורות האחרונות). בימינו מובעת הסתייגות מהכללתם של מחזות רבים ושונים כל כך זה מזה תחת אותה כותרת. למעשה, אסלין עצמו הסתייג ממנה והביע חרטה מסוימת שהשתמש בה. אבל עצם עמידותה של הכותרת והשתרשותה בתודעה מעידות שהיא ענתה לצורך בתווית, ושהתווית הזאת תאמה את האינטואיציות שהולידו אותה אצל אסלין, גם אם במבט לאחור הוא עצמו רואה אותה כפשטנית ומוטעית. תאטרון האבסורד, כמו תאטרון האכזריות שייסד אנטונן ארטו, דוחה את מבנה העלילה הסיבתית-הלוגית שהיתה מאושיות התאטרון המערבי מאות שנים וחושף את השרירותיות והאקראיות שבקיום האנושי. בלטינית פירושו חסר היגיון, מחוסר טעם, לא absurdus . המונח "אבסורד" שייך לתחום תורת ההיגיון הרמוני, שטות גמורה, דבר העומד בניגוד לעיקרי ההיגיון ואין לתרגמו באמצעות היגיון. ברבות הימים נדד המושג מתחום תורת ההיגיון לתחום תורת המוסר, וקיבל את המשמעות של התנהגות חסרת פשר החורגת מן הכללים המקובלים, הן ממוסכמות העבר הן ממוסכמות ההווה. בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית קיבל המונח "אבסורד" משמעות חדשה והוא מייצג את המצב האנושי הקיומי כמו גם את תגובת הפרט למציאות. על פי משנתה קיומו של האדם קודם למהותו, משום שבידיו הבחירה וגם הכרח ההכרעה בגיבוש מהותו – תהליך הנמשך כל חייו ובתנאים קשים ומכאיבים. האדם הוא יֵֵש היוצר את עצמו ומשום כך אינו יכול להלין על שום גורם שמחוצה לו. מכיוון שלא נתברך באופי מולד ובתכלית (בניגוד להשקפה הדטרמיניסטית, הגורסת כי התשוקות, הכוונות והמניעים נקבעים או מותנים מראש, והפעולות, באופן עקרוני, צפויות מראש), הוא חייב לבחור את דרכו בפעולות של החלטה טהורה, שהיא החלטתו שלו. האדם חייב לדעת להתמודד עם המצב האנושי מתוך הכרה באפסותו ובחירותו כאחד. האפסות היא המסקנה העולה מהיותו בן-תמותה – הוודאות היחידה היא המוות – ומאי-יכולתו לתחום את חייו בגבול הרצוי לו. החירות היא חובת האדם לברוא את עצמו ברצף של מעשי בחירה חופשית. האדם הוא האחראי לחייו, משום שהוא זה שקיבל את ההחלטות, קלות ככבדות, לאורח החיים שהוא מנהל: חיים של ציות, מרדנות או סתגלנות.

החוויה זמירה הייזנר וקרין חזקיה, “’מחכים לגודו’ בהקשרו הפילוסופי-ההיסטורי של תאטרון האבסורד”, בתוך: .441 – 440 ’ , עמ 2006 , , רעננה: האוניברסיטה הפתוחה התאטרונית – מבוא לדרמה ולתיאטרון

7

תיאטרון החאן

איתי שור

איתמר קובה גרוסמן

מחכים לגודו

8

אייל פדן

ארז שפריר, איתן גולדשטיין

9

תיאטרון החאן

הדמויות והציפייה לגודו ברכה צמח

[במחזה זה] לכל חפץ על הבמה יש משמעות; התלבושות והאביזרים אינם רק רקע למחזה אלא חלק ממנו. אסטראגון עסוק כל הזמן בנעליו, יש לו כאבי רגליים והוא חולץ ונועל אותן כשגופו קרוב לאדמה. לעומתו, ולאדימיר מתעסק בכובעו, שכן הוא קשור לרוח. החבל של לאקי מסמל שעבוד. כולם לבושים כנוודים, ואילו לבושו של פודזו רומז למעמד גבוה יותר. אסטראגון, כאמור, קשור לחומר, לנעליו, הוא מקבל את העולם כפי שהוא, הוא תלוי בצורה מוגזמת בוולאדימיר. שם החיבה שלו הוא גוגו, ובלועזית Dis-( . הוא רוצה תמיד ללכת, אם כי לא ברור לאן, מדוע, מתי וכיצד. כינויו של ולאדימיר הוא דידי go-go ), אשר פירושו בצרפתית תגיד-תגיד. הוא המילולי מבין השניים, הוא רגיש למצוקות חברתיות ולניצול Dis חלשים. הוא מתכחש לחלומותיו של גוגו, מאמין שגודו יבוא בסופו של דבר ויביא גאולה. הוא לא יתייאש מלצפות לו. דידי וגוגו זקוקים זה לזה. אמנם מדי פעם הם רוצים להיפרד, אבל אינם מסוגלים לעשות זאת שכן הקשר ביניהם הוא קשר סימביוטי. הם ניגודים שהתחברו, הם למעשה מעין אישיות המפוצלת לשתיים. גוגו הוא האיד, החלק הפרימיטיבי והלא-רציונלי, ואילו דידי הוא האגו – הרציונלי-המילולי. כמו כן, פודזו מסמל כוח, מעמד, לא בזכות השכלתו אלא בזכות פיקחותו. הידרדרותו במערכה השנייה נובעת מהעובדה שהוא מנצל לרעה את זולתו. לאקי הוא אדם-מכונה, אדם תרבותי שהוקטן למעמד של אוטומט, אשר מגיב לפקודות אדוניו. נאומו הידוע של לאקי הוא סאטירה על השפה המדעית, הוא ביטוי להתפוררות עד טירוף של נפשו העדינה והמנוצלת. שמו הוא אירוני, שכן הוא רחוק מלהיות לאקי (בר-מזל).

איתי שור, יוסי עיני

גם פודזו ולאקי, כמו דידי וגוגו, הם שני חלקים של “אני” מפוצל. הם סמל למזוכיזם ולסדיזם. לאקי מדבר בשטף, אבל קשה להבין מהבליל שהוא מוציא מפיו מה הוא למעשה רוצה לומר. שפתו של פודזו היא כמו זו של איש מכירות, שדרן בטלוויזיה – דמגוג. שפה שאין בה אמת פנימית. בקט הצליח, בסגנונו המיוחד, לתת לכל אחד אפיון מיוחד הקשור לפנטומימה, לתנועה, למחוות ולשפת גוף. השליח [הנער] הוא הקשר היחיד של הנוודים עם גודו. דמות השליח לקוחה מהדרמה העתיקה ומהתרבות העברית-נוצרית. הוא מזכיר את ישו הרועה – לבושו פשוט, כותונת לבנה לגופו והבעת פניו כולה נאיביות ותום. הוא מעין שליח

10 מחכים לגודו

המבשר את הגאולה העתידית – אבל בניגוד לדרמה הקלאסית, אצל בקט אין שום אפשרות לגאולה. כל הארבעה אומללים, מי יותר מי פחות.

]...[

נושא המחזה אינו גודו אלא הציפייה – אנו לא יודעים למה מצפים: למאורע? לאדם? לדבר? לאלוהים? למוות? – אולם מה שברור הוא שמחכים. גודו הוא מושא כיסופינו, אבל הוא מעבר להשגתנו. האם גודו הוא אלוהים? האדם מחכה לאלוהים, אך מה קרה לו? אולי הוא מת? אולי נטש את צאן מרעיתו? לגודו יש עניין להחזיק את מאמיניו במתח, ללא שיווי משקל; זהו סבל למען גמול או אשליה ביחס לעתיד. אמנם בקט , אבל מבקרים רבים סבורים שזו הייתה כוונתו. Godot באומרו God- אף פעם לא אישר שהוא התכוון ל ייתכן שגודו הוא הפתרון, ואולי הוא המוות שפעמים רבות מייחלים לו בשעת סבל. אף על פי ששני הנוודים משתוקקים לגודו, הם גם מפחדים ממנו. אם כן, השאלה היא למה הם מחכים, לישועה או למוות? ארבע הדמויות עסוקות במעין משחק גומלין. יחסית למלל המועט ישנה פעילות רבה הכרוכה בהוראות התקשורת רופפת ואולי בלתי אפשרית. ישנה 20- במה. הדיאלוגים במחזה מוכיחים, שוב, שבמאה ה התנצחות בין הדמויות, הן מזכירות בתגובותיהן הגופניות, המהירות והספונטניות, ליצנים מיומנים אשר עסוקים בזריקת כדורים לאוויר ובתפיסתם. “מחכים לגודו” משופע באזכורים אינטר-טקסטואליים למורשת ימי הביניים. שם המחזות משופעים בדמויות אלגוריות ולאלוהים תפקיד מרכזי בעלילה, אלא שאצל בקט אלוהים הוא נוכח-נעדר. הצופה אינו זוכה לראותו, רק מדברים עליו, או ליתר דיוק על הציפייה לבואו.

, עמ' 2012 , , תל אביב: רסלינג בקט ולוין: שפת גוף, הוראות במה ואינטר-טקסטואליות מתוך: ד"ר ברכה צמח, .71 – 68

יוסי עיני, ארז שפריר, איתי שור, ניר רון

11 תיאטרון החאן

"להרוג את הזמן" מתי מגד

אין אדם צריך להיות מומחה בתולדות התיאטרון לדורותיו, כדי לראות, למשל, מאיזה מקורות שאב בקט את “חומרי-הגלם” של מחזהו, ועל איזו מסורת ביקש להישען. יודעי-דבר מציינים, אומנם, בין שאר המקורות, את התיאטרון היווני העתיק, ממנו נטל בקט את מספר השחקנים המצומצם, את הקריאות והצעקות שמאחורי-הקלעים ואת “האל הנעדר”; את תיאטרון ה”נו” היפאני, ממנו למד את החסכון המירבי בתפאורה ואת הניואנסים הדקים שבה כמו-גם את הריקוד “הפולחני;” את ה”קומדיה דל ארטה”, ממנה למד בקט לִִמ ְְא ָָת ֵֵנוּ, ועוד 30- וה 20- איך לנצל את יסוד האימפרוביזציה ; את התיאטרון האקספרימנטלי של שנות ה ועוד. והצדק עמם.

אך יותר מכל אלה מזדקרת לעינינו מסורת אחרת חשובה מכל הנזכרות לעיל בהקשר זה: הלא היא מסורת הוודביל, הבורלסקה, הקירקס, המיוזיק-הול (לא מקרה הוא, כמובן, שדידי וגוגו עצמם מזכירים את אלה בשיחתם הלגלגנית על “הערב המקסים” והמשעמם שעבר עליהם...). ממקורות אלה, נטל בקט את עצם דמויותיהם של הנוודים-המוקיונים, המוזנחים בלויי-הבגד, המגמגמים ומועדים בלי-הרף; את ניבול הפה, המשולב לסירוגין בנימוסים קפדניים מאד; את תחבולות הפנטומימה הנלעגות ואת אביזרי התפאורה וכדומה. [...] גם השיחות בין אסטראגון וולאדימיר – וליתר דיוק, בין גוגו ודידי, כפי שאלה מכנים זה את זה – מעלות על הדעת את הופעתם של ליצני הבורלסקה או מוקיוני הקירקס: מכאן, הרפליקות הנקטעות לפתע; הדיבור שאינו זוכה למענה, או שנענה אך שלא לעניין ; המעברים התכופים מדיבור עמקני ופסבדו-פילוסופי ללהג גדוש תפלות ורמזי זימה; ההתעקשות הפתאומית של כל אחד מהשניים, לסירוגין, שלא להבין מה רעו אומר לו; השימוש התכוף, החוזר-ונישנה, ב”אין מה לעשות” או ב”מה נעשה עכשיו”, על יומרתו ההגותית, הנחשפת לאלתר, ועוד ועוד.

יוסי עיני, ארז שפריר

כצמד ליצנים או מוקיונים אמיתיים, אין גוגו ודידי מסתירים כלל מעצמם או מצופיהם שאכן משחקים הם, או מציגים משחק, והם משתמשים בביטויים רבים המעידים על-כך, אף פונים במישרין אל הקהל ומגלים בדרכים שונות כי תכלית הימצאם כאן היא “להרוג את הזמן” ואילו תוכנה – הביקוש אחר הבידור המתאים.

12 מחכים לגודו

אלא שהמשחק נעשה רציני יותר ויותר: למעשה, אי אפשר כלל “להרוג את הזמן”, והשניים יודעים זאת. [...] הזמן מוסיף לנוע בלי-הרף במגמתו האחת ואי-אפשר להחזירו או לעצרו. גוגו ודידי – או שמא נאמר, בקט – נוקטים באמצעי האחד שברשותם כדי ל”הילחם” בתנועת-הזמן הליניארית, דהיינו: הם בוחרים בתנועה המעגלית, המחזורית. ואין לנו ביטוי ברור ומובהק יותר לכך מאשר פזמונו של ולאדימיר על הכלב שבא מ ִִט ְְב ָָּח ָָה וכולי, וחוזר חלילה, עד-אין-קץ.

]...[

איתי שור, ניר רון

ב”מחכים לגודו” יוצר האלמנט המחזורי, על כל סממניו וכלליו, את המתיחות הקוטבית שבמחזה, כיוון שאותו משחק קומי, נלעג וחסר-תוחלת, ל”מילוי חלליו הריקים של הזמן” מתבצע לאורך כל המחזה על הרקע הברור של תודעת זרימתו של הזמן בכיוון האחד, הליניארי, ושל השינויים הבלתי נמנעים שזו מחוללת בחייהם של בני האדם.

,1968 , , תיאטרון הבימה, תרגום: משה שמיר, בימוי: יוסי יזרעאלי תכניית ההצגה "מחכים לגודו" מתי מגד, מתוך: באדיבות ארכיון "הבימה".

13 תיאטרון החאן

איתי שור

ניר רון

14 מחכים לגודו

בישראל "מחכים לגודו" הפקות קודמות של המחזה

1968 , יוסי יזרעאלי , בימוי: משה שמיר תיאטרון הבימה, תרגום: 1984 , אילן רונן , בימוי: אנטון שמאס תיאטרון חיפה, נוסח ערבי-עברי: 1995 , נולה צ'לטון פסטיבל עכו, בימוי: 2002 , אילן רונן , בימוי: יוסף אל-דרור תיאטרון הבימה, תרגום: 2012 , שמואל הדג'ס , בימוי: רן בר שביט תיאטרון פסיק, תרגום: 2015 , יהושע סובול תיאטרון יידישפיל, תרגום ובימוי: 2018 , אילן רונן , בימוי: אנטון שמאס תיאטרון יפו, נוסח ערבי-עברי: 2022 , יוסי יזרעאלי תמונע, נוסח עברי, עיבוד ובימוי:

(פוצו) דוד ברוך (ולדימיר) ו שמעון לב ארי מימין: 1968 ," הפקת התיאטרון הלאומי "הבימה המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה, באדיבות אוניברסיטת תל אביב יעקב אגור צילום:

(פוצו), שלמה בר-אבא (אסטרגון), דב נבון מימין: (ולדימיר) רמי הויברגר 2005 ," הפקת התיאטרון הלאומי "הבימה ארכיון "הבימה" באדיבות ג'ראר אלון צילום:

15 תיאטרון החאן

גודו בישראל שמעון לוי

“מחכים לגודו” הוכרז המחזה הטוב ביותר במאה העשרים במשאל שערך ה”טיימס” עם תום האלף השני לספירה. כמו בכל העולם, גם בישראל הועלה המחזה בתיאטרונים גדולים וקטנים, בבתי ספר משחק, בהצגות חובבים ובכלא, שודר ברדיו ואף הוסרט. על הטקסט ועל הפקותיו נכתבו מאות ביקורות. המחזה נלמד בבתי ספר תיכונים, במכללות ובאוניברסיטאות. גם למי שלא קראו את היצירה מעולם ולא ראו אותה מוצגת נדמה שהם מכירים אותה, לפחות כמו את “המלט”. ברפרטואר הציטוטים “מחכים לגודו” שקול ל”להיות או לא להיות”. גודו, הנעדר הנוכח במחזה ובהצגה, הוא גיבור תרבות ישראלי המשקף לאורך כשישים ויותר שנות הצגתו בארץ כמה מבעיות הזהות, החברה והפוליטיקה הישראליות. כך לבטח מבחינת הפרשנויות בהפקות. דמותו העלומה התאקלמה היטב בארץ לא רק מבחינת פרשנויותיו הבימתיות, אלא גם מבחינת תרגומי המחזה לעברית – המונים יותר מעשרה – שקטעים מהם יידונו להלן. תרגום שנועד לביצוע בימתי חייב להתייחס למילה הנאמרת על הבמה כאל פעולה, לפחות מבחינת הגובה, העוצמה, הנימה, המקצב, המצלול ועוד. על קפדנותו של בקט ביחס לביצוע מלא ומדויק של יצירותיו מעידות מחברות העבודה והטיוטות שלו וכן עדויות על פעילותו כבמאי מחזותיו. הוא שלט בצרפתית ובאנגלית, תרגם את מחזותיו בין שתי השפות ותרגם גם יצירות של אחרים מגרמנית, מספרדית ומאיטלקית. למתרגמי בקט המקפידים על נאמנות למקור מומלץ להתחשב בכך, שבקט חרד לכל תג ותו של הביצוע ה”נכון”. [...] תרגום מיכאל אלמז את המחזה בשם “מחכים למראל”, ביים והציג אותו בתל אביב, שנתיים 1955- ב בלבד אחרי בכורתו בפריז ובטרם הועלה על במות אחרות באירופה ובאמריקה. אלמז נתפס בתרגומו “מראל” לדמיון הצלילי בין גודו לאלוהים. אגב, גודו הוא שם מקובל בדרום צרפת. בקט, פעיל המחתרת האנטי-נאצית, הסתתר שם בשנות מלחמת העולם השנייה והכיר את הסביבה. כמו הוא אלוהים באנגלית אך לא בצרפתית, שבה נכתב המחזה. ייתכן שאלמז, כפי שציין God , כן מרדכי שלו, חשב על משיח המתמהמה להציל את עמו בתקופת השואה ואולי גם לאחר מלחמת העצמאות. לעומת מראל, השם שקיבל גודו, שמו העברי של פוצו (פייה של מזרקה באיטלקית, אך מזכיר גם פוץ ביידיש) אצל אלמז הוא פזאל, המחזק את ההיבט המקראי גם בשם האלוהי-עברי של גודו. [...] , זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים, ביים יוסי יזרעאלי את המחזה לכבוד חנוכת המבנה 1968- ב המשופץ של תיאטרון הבימה. הפעם, בעיקר מבחינת הקדימונים שלפני ההצגה והביקורות שלאחריה, הופיע גודו במובהק כשטח משוחרר שלא יוחזר, כנראה במבט אירוני על הרהב הישראלי [...] משה שמיר תרגם, ולדבריו נסמך הן על הנוסח האנגלי, הן על המקור 1967- בעקבות הניצחון ב הצרפתי. שמיר נוטה במובהק להגבהה, כמו “באומרי: ולדימיר, היה הגיוני. עוד לא ניסית את כל .)1985( הדרכים”, במקום “עוד לא ניסית הכול”, כמו בתרגום של מולי מלצר 1980- בשתי הפקות ישראליות היה גודו גודה-אישה – אצל רוברט סקלוט באוניברסיטת תל אביב ב ), שלמענה תרגמה חוה אורטמן את המחזה לעברית נקבית: “גם אני 1995( ואצל נולה צ’ילטון מתחילה להתקרב למסקנה הזאת. כל חיי דחיתי את המחשבה הזאת, הייתי אומרת לעצמי: דידי, תהיי הגיונית, עוד לא ניסית הכול... אז הנה את שוב כאן”. הפעם גודה נועדה להושיע את הנשים מדיכוי ומביזוי. פוצו, בהתאם, היה הדמות הגברית היחידה, המדכאת. [...]

16 מחכים לגודו

היה גודו המהפכה הפלסטינית, אולי אפילו יאסר ערפאת בכבודו ובעצמו, בהפקתו הדו- 1984- ב לשונית של אילן רונן בתיאטרון העירוני חיפה ובתרגום חדש לערבית ולעברית מאת אנטון שמאס. שמאס לא היה צריך להתאמץ הרבה כדי להבליט יסודות פוליטיים במחזה, אבל תנודות הסגנון העדינות שלו מתבהרות במהלך ההצגה. על “אין מה לעשות” מגיב דידי של שמאס בעברית מדוברת קולחת: “מתחיל להיכנס לי לראש, הרעיון הזה. כל החיים שלי אני מנסה ככה להרחיק אותו מהראש שלי, ואומר לעצמי, יא ולדימיר, תהיה הגיוני, עוד לא ניסית הכל, וממשיך במאבק...” הדמות הדוברת מעוצבת בבימוי ואצל שמאס כפועל בניין. ערביותו מזוהה בפנייה “יא”, וכך תומך התרגום בפרשנות ומשתתף ביצירתה. [...] אמנם יידיש איננה עברית, אך התיאטרון הישראלי אינו רשאי להתעלם מהתרגום ליידיש “ווארטן אויף גאדא”, בוודאי לא כשהתרגום מועלה בארץ בידיו המנוסות (כמתרגם וכבמאי) של יהושע סובול [...] שגם ביים את היצירה ופירש את גודו ללא הילה אלוהית-דתית, אלא כשם של איכר צרפתי המבריח גבולות בין צרפת לספרד בתקופת המלחמה. ההצגה ביידיש משקפת הווי שאינו ישראלי אלא יהודי ועדיין מציע פירוש על ישראליות, ודווקא ביידיש (כולל הבלחות בצרפתית וקצת ספרדית, רומנית, גרמנית ורוסית). העלילה מתרחשת בתחנת רכבת על גבול ספרד-צרפת, לשם נקלעו שני פליטים יהודים, לוי ואלברט, ולדימיר ואסטרגון על פי גרסה מוקדמת של המחזה . יום לאחר מכן הוסר המצור הגרמני על סטלינגרד. 1943 בפברואר 1- המקורי. ההצגה מתחילה ב בפריז הכבושה, לדרום צרפת החופשי 13- שני הפליטים ברחו מהרחוב היהודי לה רוקט, ברובע ה ומחכים לבעל עדרים מבריח גבולות בשם גודו (כאמור, שם נפוץ באזור) שיעזור להם להגיע לספרד. גודו מתמהמה. פרשנותו של סובול נסמכת על מחקרם של ואלנטין ופייר טמקין, שפענחו רמזים רבים במחזה כרמזים יהודיים מובהקים הקשורים לביוגרפיה של בקט, שהיה כאמור חבר פעיל במחתרת האנטי-נאצית. [...] כגיבור תרבות ישראלית, גודו עבר בתנ”ך, בתרגומי שמיר ואלמז, והזכיר את המשיח, אם גם כאינטלקטואל בוהמי מפריז; היה אופטימי אצל יזרעאלי; והתמודד עם זהותנו ככובשים אצל רונן; התחפש לאישה אצל צ’ילטון כדי לבדוק עוד סוג גס ובולט של דיכוי חברתי-מגדרי ומינני; הפך להגדרת המדרג בהבימה ולישראלי מעודכן ועכשווי יותר מאשר עברי. דווקא ביידיש, אצל סובול, גודו מעורר חששות, שאם נמשיך להיות פוצו, נהפוך לפליטים כמו דידי וגוגו היהודים כל כך. היחס בין תפיסת הבימוי ועיצוב התרגום, המשרת-מעצב אותו במילים, הוא לרוב יחס ישר בהפקות “מחכים לגודו” בישראל. מסכות הלשון מגלות לקהל באולם את מהותו של גודו הנסתר, הכאילו חוצבימתי. .1986 , , תל אביב: דיונון 1986 – 1956 שלושים שנות ביקורת בקט בעברית מתוך: פרופ' שמעון לוי, פורסם באתר התיאטרון הישראלי, החוג לאמנות התיאטרון, אוניברסיטת תל אביב https://arts.tau.ac.il/theater/arc/Godot

(לאקי) דורון תבורי 1984 , הפקת תיאטרון חיפה בע"מ התיאטרון העירוני חיפה באדיבות מורל דרפלר צילום:

17 תיאטרון החאן

מְְחַַכִּיּם,עֲֲדַַיִִן אל עיז כהן (בהשראת "מחכים לגודו", סמואל בקט)

מְְסַַפְְּרִִיםש ֶֶׁהוּאאָָמַַרש ֶֶׁהוּאיִרְְאֶֶה

מ ְְד ַַמ ִִּים ב ְְּכ ָָל א ִִוְְש ָָׁה ל ְְעוֹד-מ ְְע ַַט, ה ִִנֵֵּה

"ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (דברים ל"א)

לוֹכ ְְד ִִים ש ַַׁע ֲֲש ׁוּע ֵֵי יוֹמ ְְיוֹמ וּמוֹצ ְְצ ִִים מ ִִיצ ֵֵי-צ ִִב ְְע ֵֵי-עוֹל ָָם

מ ֵֵע ַַל קוֹרוֹת ד ַַּפ ָָּיו (ה ַַל ְְּב ָָנִִים, א ֱֱמ ֶֶת)

מ ְְנַַס ִִּים, ע ֲֲד ַַיִן, ל ַַח ֲֲל ֹֹץ א ֶֶת ה ַַנַַּע ַַל.

ו ּמ ְְח ַַכ ִִּים.

מְְנַַס ִִּיםלִִזְְכֹֹּרמַַפ ַַּת-הָָאָָרֶֶץבִִּצְְבָָעִִים.

ל ֹֹא עוֹד מ ְְסוֹב ְְב ִִים כ ִִּכ ָָּר ש ֶֶׁל מוֹש ִִׁיע ִִים ק ְְדוֹש ִִׁים

זו ֹכ ֶֶר ֶֶת?

בְְּחֵֵיקעַַצְְמֵֵנו אֲֲחוּזִִים

טוּר ְְק ִִיזִִים ש ֶֶׁל יָָם ה ַַמ ָָּוֶֶת ה ִִמ ְְת ִִּיקו ל ָָנו פ ַַּע ַַם, ב ַַּל ֵֵּילוֹת.

אוּל ַַי צוֹפ ִִים ל ַַח ֲֲש ֵֵׁכ ָָה מ ֻֻח ְְל ֶֶט ֶֶת, ב ָָּה נֵֵר ָָא ֶֶה

הַַמ ָָּקוֹםהַַזֶֶּה,הָָעֵֵץ,הַַקָָּהָָלהַַמְְגַַחֵֵך בַַּחֹֹש ֶֶׁך

נְְתִִיבֵֵי-מִִלּוּטבְְּרוּרִִיםמְְאֹֹד:אַַחֲֲרֵֵי-הַַק ְְּלָָעִִיםמִִש ְְּׂמֹֹאל

בֵֵּינְְתַַיִםש ְְׁלַַלרִִקְְמָָהבָָּרְְקִִיעִִים,נוֹטֵֵףמִִת ְְּהוֹמוֹת

אַַחֲֲרֵֵימִִיָָּמִִין.

כִִּמְְש ִִׁיסִִין,כְְּמו חָָבוּר

מ ְְח ַַכ ִִּים. אוֹתוֹת ב ָָּאו וְְה ָָל ְְכו וּב ָָאוּ, ע ִִנְְיָָן ש ֶֶׁל מ ַַזָָּל,

מַַרְְקִִידמַַדְְאֶֶהאֶֶלעֵֵבֶֶרקֶֶדֶֶםמַַאֲֲדִִים,כְְּמו לֹֹאיוֹדְְעִִים

ה ַַח ְְל ָָפ ַַת כ ּוֹב ָָע ִִים, גּוֹר ָָל ע ִִוֵֵּר.

ש ֶֶׁמ ֵֵּאָָחוֹרדּוֹהֵֵרהַַלַַּיְְלָָהוְְקָָרֵֵבעַַדש ֶֶׁאוֹרֵֵבאֶֶל

וּמ ְְח ַַכ ִִּים. כ ָָּל יוֹם, וּב ְְד ִִיּוּק יָָת ֵֵר: ר ֵֵאש ִִׁית ע ַַר ְְב ּו ש ֶֶׁל יוֹם

ר ֶֶגַַע ל ֹֹא נִִצ ְְפ ֶֶּה, אוּל ַַי ס ִִיבוּב נוֹס ָָף מ ִִס ִִּח ְְרוּר ֵֵי ה ַַוַַּל ְְס

לְְיַַדהָָעֲֲרָָבָָההַַבּוֹכִִיָָּהש ֶֶׁכָָּלו ד ִִּמְְעוֹתֶֶיהָָ.

ב ּו נִִל ָָּפ ֵֵת ס ְְכוּר ֵֵי-ע ֵֵינַַיִם מ ִִפ ָָּנָָיו, וְְהוּא, מ ֵֵא ַַח ֲֲר ֵֵי ל ַַג ַַּב

ש ֶֶׁיִִּתְְגַַּלֶֶּה,ש ֶֶׁיֹֹּאמַַרמַַש ֶֶּׁהוּ,מַַהב ְְּדִִיּוּקב ִִּק ַַּש ְְׁנו אוֹתו –

א ֲֲזַַי זוֹנֵֵק

מִִיןת ְְּפִִלָָּה,אֵֵיזו ת ְְּחִִנָָּהב ִִּלְְת ִִּי-מֻֻגְְד ֶֶּרֶֶת

18 מחכים לגודו

אָָזמְְחַַכִִּים.אִִיאֶֶפְְש ָָׁרמִִכָָּאןלָָלֶֶכֶֶת,רַַקעַַלחֶֶבֶֶלד ִִּמְְיוֹנִִי

אוּל ַַי ב ַַּגּוּף

(אִִםלֹֹאנַַרְְפ ֶֶּהמַַש ָָּׂאהַַחֲֲבִִילוֹתמִִש ְְּׁנֵֵיצִִד ֵֵּינוּ)

ל ָָש ׁוּט

וְְגַַםהַַזְְּמַַןמְְתַַעְְת ֵֵּעַַ,לֹֹאיוֹדֵֵע

כְְּצֶֶמֶֶדנְְש ָָׁרִִיםמֵֵעַַללַַיְְש ִִׁימוֹןהַַזֶֶּה

אִִםפְְּעִִימוֹתש ָָׁעוֹןבַַּכִִּיסאִִםלֵֵב

ל ָָחוּש ב ָָּא ֲֲב ָָרוֹת מ ַַש ָָּׂא ה ַַגּוֹזָָל ִִים

עַַדבּוֹאהַַנַַּעַַרהָָר ִִשׁאוֹן,הַַמְְפֻֻחָָד

ע ֲֲק ֵֵבוֹת ש ֶֶׁל ר ֹֹך ְ-א ַַד ְְנוּת, מ ַַל ְְכוּת

וְְע ַַד ל ֶֶכ ְְת ּו

ל ָָעוּג עוּגַַת ש ָָׁמ ַַיִם ה ַַג ְְּדוֹל ִִים

וְְעַַדש ׁוּבו לְְמָָחֳֳרָָת

וּלְְהָָעֵֵזכִִּמְְעַַטלָָגַַעַַת

נוֹש ֵֵׂאבְְּש ׂוֹרַַתאָָדוֹןהַַמְְסָָרֵֵבלְְהֵֵרָָאֹֹה

כִִּימְְחַַכִִּים.וְְאוֹרְְרִִים,כְְּהֵֵרָָיוֹןש ֶֶׁלֹֹּאנִִגְְמָָר

ה ַַיּוֹם, א ֲֲב ָָל מ ָָח ָָר ב ָָּטוּח ש ֶֶׁיָָּבוֹא

א ֶֶת יוֹם ה ַַיּוֹם, א ֶֶת יוֹם מ ָָח ָָר

וְְהַַמ ָָּחָָר,הַַמ ָָּחֳֳרַַתהַַזֶֶּה,הוּאבֶֶּאֱֱמֶֶתסִִפּוּרחָָדָָש

וְְעוֹד ש ָָׁר ִִים, רוֹק ְְד ִִים, מ ְְגַַל ְְג ְְּל ִִים

כְְּמו אַַתְְחַַלְְת ָָּא

ֶֶּׁנִִּש ְְׁאָָר,מִִק ְְּצֵֵהמִִדְְרוֹן מ ַַה ש

נִִצ ַַּתאָָבִִיבוְְעֵֵץש ֶֶׁמ ִִּתְְחַַדֵֵּש בְְּעַַלְְעַַלָָּיו

וְְש ׁוּבש ָָׁבִִיםוּמְְטַַפ ְְּסִִים.ב ַַּקּוּרְְנָָסִִים

וְְגַַם א ֲֲנַַח ְְנו ש ְְׁנֵֵינו נִִת ְְע ַַב ֵֵּר אוּל ַַי

וְְנֶֶח ְְב ָָּק ִִים וְְנֶֶח ְְנָָק ִִים וְְנִִש ְְׁנָָק ִִים וּמ ִִת ְְנַַש ְְּׁק ִִים

בַַּצִִּפִִּיָָּהש ֶֶׁיֵֵּרָָאֶֶה

וְְנֶֶחְְבָָּאִִיםעַַדפַַּעַַםיְְחִִידָָה,מֵֵאַַחֲֲרֵֵיהָָעֵֵץ

ש ׁוּבמְְחַַכִִּים.ש ִִׂמְְחַַתהַַיַַּחַַדמְְכַַסָָּה,כְְּמַַעְְיָָןהַַמ ִִּתְְגַַּבֵֵּר

א ֲֲש ֶֶׁר ב ַַּג ָָּן

ע ַַל כ ָָּל קוֹלוֹת מ ֵֵת ִִים

מִִפ ְְּנֵֵיהַַזֶֶּהש ֶֶׁש ּׁוּבלֹֹאב ָָּא.

כ ְְּמו כ ְְּנָָפ ַַיִם, חוֹל, ע ָָל ִִים

( ארד תשס"ח)

מְְמַַלְְמְְלִִים,מְְרַַש ְְׁרְְש ִִׁים,מְְמַַלְְמְְלִִים

כ ְְּמו נוֹצוֹת, ע ָָל ִִים וְְא ֵֵפ ֶֶר

עַַדש ֶֶׁאֵֵיןיוֹתֵֵרמִִלִִּים

נוּ,מְְחַַכִִּים.מַַעֲֲנִִיקִִיםלַַעֲֲרֵֵמוֹתגְְּוִִיּוֹתהַַמ ַַּחֲֲש ָָׁבָָה

הָָרִִיםש ֶֶׁלמַַש ְְׁמָָעוּת,לֹֹאמַַפְְסִִיקִִים

לְְנַַסּוֹת,לִִתְְפ ֹֹּש ת ְְּנוּמָָה,לְְצֵֵלש ֶֶׁלחֶֶסֶֶדאַַחֲֲרוֹן

19 תיאטרון החאן

יוצרים

בימוי – אודי בן משה המנהל האומנותי של תיאטרון החאן.

עונות בתיאטרון אורנה פורת 2 בוגר הסטודיו למשחק ניסן נתיב תל אביב. שיחק עונות בתיאטרון חיפה. שימש כבימאי הבית של תיאטרון החאן 6- לילדים ולנוער, ו . מלמד בימוי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. מלמד 2012 – 2006 בין השנים משחק בסטודיו למשחק ניסן נתיב תל אביב. ; בסטודיו למשחק ניסן נתיב שיץ ביים את ההצגות: בסטודיו למשחק יורם לווינשטיין שמוליק ; בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער נפוליון חי או מת, יתוש בראש ת"א (פרס במאי השנה והצגת השנה), הרטיטי את ליבי ; בתיאטרון הקאמרי של זהרה אורזי (פרס הצגת השנה), מעגל הגיר הקווקזי (פרס במאי השנה), הנפש הטובה מסצ'ואן

המזוודות, בית ספר לנשים, אמא קוראז', כולם רוצים לחיות, גם הוא באצילים, כטוב בעיניכם, מהומה רבה ההצגה חייבת (פרס הקומדיה של השנה), טרטיף, אילוף הסוררת ; בתיאטרון בית ליסין: על לא דבר, מלון רנדוו (פרס הקומדיה הקיץ, נישואים ; בתיאטרון החאן: ליזיסטרטה ; בתיאטרון הבימה: להיגמר, משרתם של שני אדונים הקסם (פרס הצגת השנה), בידרמן והמציתים, בעלי המתוק ואשתי היקרה, הנסיכה האמריקאית של השנה), (פרס הקומדיה של השנה), הלילה השנים-עשר, החולה המדומה (פרס הקומדיה של השנה), הגדול, תעלולי סקפן הנשים העליזות מוינדזור, נפוליון – חי או מת!, יתוש בראש, אנטיגונה, רוחות עליזות, היה שלום מר הפמן, עלייתו הנמנעת של ארתורו אוי, מיתה טובה. .2017 ; זוכה פרס רבינוביץ 2014 ,2010 ,2008 ; זוכה פרס יוסף מילוא 2008 , זוכה פרס רוזנבלום זוכה במילגת קרן אמריקה-ישראל ע"ש שרגא פרידמן ז"ל.

– נוסח עברי יוסף אל-דרור מתרגומיו: מאת סמואל בקט (ת. הבימה / ת. החאן), זכה בפרס עדה בן נחום. מחכים לגודו מאת אנטון צ'כוב (ת. הבימה) השחף מאת ארתור מילר (ת. הקאמרי ות. חיפה / ת. באר-שבע) כולם היו בני מאת דיוויד מאמט. (ת. חיפה) גזע

מאת דיוויד מאמט (ת. חיפה) גלנגרי גלן רוס מאת דיוויד מאמט (ת. הבימה) רומנטיקה מאת אדוארד אולבי (ת. אנסמבל הרצליה) משחק נישואין מאת סם שפארד (ת. חיפה) סימפטיקו מאת ניל לביוט (ת. הבימה) אמבטיה מיטה פארק מאת פרנסיס וובר (ת. הבימה) נודניק מאת פרנסיס וובר (ת. הבימה / ת. באר-שבע), ארוחה עם אידיוט מאת ווילי ראסל (ת. בית ליסין) ועוד. לחנך את ריטה למחזה, עבור תיאטרון הבימה ותיאטרון חיפה. החייל האמיץ שוויק עיבד את ספרי ועוד. המובן מאליו, החמישייה הקאמרית, בלי דם כתב וביים מחזות ותסריטים לתיאטרון, קולנוע וטלוויזיה, ביניהם: .)2011( שלושה כרכים של כתביו יצאו לאור בהוצאת ידיעות אחרונות

20 מחכים לגודו

– תפאורה ותלבושות פולינה אדמוב נולדה ולמדה במוסקבה. עבדה במוסקבה (תיאטראות: ואכטנגוב ומסטרסקאיה פומנקו) ובקייב (תיאטראות: הלאומי, פרנקו, מולודיי, סוזיריה ועוד). .2002 עלתה לישראל בשנת מאז עובדת כמעצבת תפאורה ותלבושות בתיאטראות: נשמות, ועוד), גשר ( , סדר עולמי חדש 12- מחכים לגודו, האדרת, הלילה ה החאן ( ועוד), קרנפים, אנטיגונה, המלט ועוד), בית ליסין ( מסעות אודיסאוס, מי כמוני 1984 ועוד), הבימה ( הנפש הטובה מסצ'ואן, אותלו, מיזרי, הילד חולם הקאמרי ( .) רומיאו ויוליה ועוד), האופרה הישראלית ( מעצבת עבור תיאטראות באיטליה (מילנו), גרמניה (פרייבורג), סין (בייג'ין). מעצבת

בפרויקטים עצמאיים בתיאטרון הפרינג'. עיצבה עבור מופעי בלט (בלט ירושלים, נטלי שילמן, נועה דר ועוד). במקביל משמשת כמעצבת גרפית של ספרים (ידיעות אחרונות וגשרי תרבות), וכן של פוסטרים ותוכניות לתיאטראות שונים. מפסלת ותופרת נעליים. זוכת פרסי אקדמיה ופרסי פרינג' על עיצוב לתיאטרון.

– מוזיקה דידי ארז מלחין מוזיקה לקולנוע, מחול, תיאטרון, אנימציה וסדרות טלוויזיה; זמר-יוצר, מרצה ואיש רדיו. זוכה פרס אופיר של האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה. פעמים לפרס האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה על מוזיקה שהלחין לסרטים 5 מועמד וסדרות דוקומנטריות. ממקימי להקת "ג'ירפות" וחבר בלהקה כעשור. . כל מבט וברלין כזמר הוציא לאור שני אלבומי סולו: בתיאטרון החאן מחכים לגודו הלחין שתי הצגות לתיאטרון הרפרטוארי: 2025 בשנת בבית ליסין. קרנפים ו עבודות מחול שהשתתפו בפסטיבלים בינ"ל רבים בכל העולם. 100 הלחין מעל נבחר להלחין פרויקט של האיחוד האירופי, ובו הופעות מחול שהתקיימו באתרים ארכיאולוגיים 2025 – 2024 בשנים ברחבי אירופה. הפיק מוזיקלית ועיבד שירים לאמנים רבים. עורך ומגיש תכנית רדיו שבועית העוסקת בפסקולים של סרטים וסדרות טלוויזיה. הלחין ועיצב פסקול בתערוכות רב תחומיות במוזיאונים. מרצה באקדמיה בנושאים: מוזיקה לקולנוע, תקשורת חזותית ומחול. ), בהצטיינות. LLM.( ) ותואר שני במשפטים LLB.( בעל תואר ראשון במשפטים

21 תיאטרון החאן

– תאורה רוני כהן אותלו, אהובת הדרקון, הנסיכה בין ההצגות להן עיצב תאורה: בתיאטרון החאן: האמריקאית, תעלולי סקפן, גן הדובדבנים, הלילה השנים-עשר, אוכלים, מולי סוויני, חוקר פרטי, תהלה, האדרת, הצוענים של יפו, דוד וניה, הנשים העליזות מוינדזור, כנרת כנרת, פילוקטטס, שיר ישן, רחוק..., חלום ליל קיץ, נפוליון - חי או מת!, חקירה חוזרת בעניין מותו המוזר של אנרכיסט מפוקפק, הפרקליט, נושים, פונדק הרוחות, יתוש בראש, אוי אלוהים, האיש שחשב שאשתו היא כובע, אנטיגונה, סיפור על אהבה וחושך, טייבלה והשד, רוחות עליזות, הַַד ֶֶּבֶֶר, חתונה בשעת מגפה, הסבתות, היה שלום מר הפמן, בתחילת קיץ , נער האופניים, נוף לים, עלייתו הנמנעת של ארתורו אוי, דרייפוס, ביבר הזכוכית, 1970 ועוד. מיתה טובה, הורים יקרים, משרתם של שני אדונים, סיפור פשוט

מרציפנים, אישה בורחת מבשורה, אדם לא מת סתם, מלחמה, מועדון האלמנות העליזות, בתיאטרון הבימה: אהבת חיי, גוד ביי אפריקה, סרט צרפתי, מראה מעל הגשר, בתיאטרון בית ליסין: מבקר המדינה, בגדי המלך. נשים לא מציירות, קומדיה של טעויות, אפריל בתיאטרון באר שבע: ולנטינו, רוחלה מתחתנת, אמא מאוהבת. גם הוא באצילים, מעגל הגיר הקווקזי, משפט פולארד, כולם בתיאטרון הקאמרי: הקסום, השחף, הביתה הביתה. בתיאטרון רוצים לחיות, ארוחת טעימות, רישיון לחיים, פשוט לאהוב, אגדת דשא, אוטוטו זוכה בלוטו, אניהו. ארגנטינה, אמא תרזה איננה, אמסטרדם. חיפה: האשליה, הקיץ, הנסיכה האמריקאית, נפוליון זכה בפרס התיאטרון הישראלי על עיצוב התאורה להצגות החאן: – חי או מת!

– עוזר במאי נמרוד עציון יוצר תיאטרון, מוזיקה ופודקאסטים.

בוגר תואר ראשון בבימוי והוראת תיאטרון בבית הספר לאמנויות הבמה, סמינר הקיבוצים. בעל תואר ראשון במשפטים ובפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב והסמכה בעריכת דין. עם אמיר ליברמן; שמעו סיפור: מגזין תסכיתים יוצר עצמאי: פודקאסט התסכיתים עם איתי עציון והדר סלינגרה. לכתוב גרוע אלבום המוזיקה בבימוי המדריך לחיים הטובים מוזיקה לתיאטרון ולקולנוע: מוזיקה מקורית להצגה בבימוי סיני פתר; מוזיקה מקורית קברט לוין משה קפטן ועידו הכהן; ניהול מוזיקלי ב בבימוי גלנקיל בבימוי אלון גבעון; מוזיקה מקורית להצגה אבא בוא לקחת אותי לסרט הקצר בבימוי תום ווליניץ. המחכה לאהבה תמר אמיר; נגינה בהצגה

(העמותה להנצחת מורשת לח”י); בימוי תסכיתים חיילים אלמונים פודקאסטים ותסכיתים: כותב ועורך סאונד ב (רדיו מקודשת). רגע גדול רגע קטן (הספרייה הלאומית); עריכת מוזיקה וסאונד ב ספרים ששינו את ההיסטוריה ב (משה קפטן ועידו הכהן); המדריך לחיים הטובים (אריאל נ. וולף); בורגהר קינג (יאיר שרמן); קרנפים עוזר במאי: (יואב ברתל ואביגיל רובין, אנסמבל תוצרת בית). עוד מוקדם לדעת (רועי יוסף ונעה נשיא); פרט לכך לא אירע דבר

22 מחכים לגודו

משתתפים

אסטרגון (גוגו) יוסי עיני – על 2007 בוגר בית הספר לאמנויות הבמה בית צבי. זוכה פרס התיאטרון הישראלי . זכה במלגות ע"ש: ירון ירושלמי, עדה בן-נחום, קרן אותלו תפקיד יאגו בהצגה אמריקה ישראל. אנחנו לא כאלה, נוימן, גנרל שוורצפוט במדבר סהרה, עשרים פלוס, טלוויזיה: בית לחם, מפריח היונים, הבן דוד, קולנוע: ספי, הדיפלומטים, המיוחדת, כבודו. תיאטרון הבימה: ילדי העגלות, רימון בין לבבות. פסטיבל חיפה: העיר הטובה. , מעגל הגיר הקווקזי, מלחמת אחים, מריוס, הערב 22 מנדראגולה, מילכוד אימפרוביזציה. מילה של אהבה, הקמצן, אושר, שחקן להקת תיאטרון החאן. בין השאר שיחק בהצגות:

מאכינל, האשליה, חטא, אותלו, מלחמה על הבית, גן הדובדבנים, הנון של ראש העיר ירושלים, אדם הוא אדם, בעלי המתוק ואשתי היקרה, הצוענים של יפו, חלום ליל קיץ, נפוליון – חי או מת!, חקירה חוזרת בעניין מותו המוזר של אנרכיסט מפוקפק, הפרקליט, אנטיגונה, רומאו ויוליה בכיכר, חתונה בשעת מגפה, מבקר המדינה הסבתות, נער האופניים, דרייפוס, מיתה טובה, משרתם של שני אדונים. ועוד. כיום משחק בהצגות: ,2022

ולדימיר (דידי) ארז שפריר – בימאי, שחקן ומעצב תנועה לתיאטרון. בוגר סטודיו למשחק ניסן נתיב תל אביב ), למד בבתי הספר למחול של "בת-דור" ו"ביכורי-העיתים". 1986-89( (פרס הבימוי בפסטיבל הבינלאומי בארץ טיק תק בימוי: הצגות ילדים ונוער: פסטיבל תתחילי לחייך, קוביות של שוקולד. להצגות ילדים בתיאטרון חיפה), תיאטרון המדיטק: סדר מוכרח להיות, כמו אצל צ'כוב. מחזות קצרים בצוותא: הקץ של העץ. (פרס הבמה לבימוי וכוריאוגרפיה להצגות ילדים ונוער), מוף ומוריס הדלת ממול, אוי אלוהים, תיאטרון החאן: להוריד את הכלב. תיאטרון גבעתיים: דרייפוס, הורים יקרים. זבובים בחופשה, בארץ טיק-תק, האבטיח, מוף ומוריס. עיצוב תנועה: הצגות הילדים .)2003 (פרס התיאטרון הישראלי על עיצוב תנועה לשנת עוץ לי גוץ לי התיאטרון הקאמרי:

. תיאטרון מעקב באפילה תיאטרון באר שבע: שוליים קשים, פלשתינאית, מקבת, גטו. משחק: תיאטרון חיפה: בויטרה, החולה המדומה, שלוש אחיות, אנטיגונה, פטרה, תיקון חצות, תיאטרון הקאמרי: הופס והופלה. הבימה: (פרס ע"ש רוזנבלום, עיריית תל רצח, הלילה השניים עשר, לכול השדים והרוחות, טובים השניים, פעורי-פה שורו, ביפ, איש החשמל, אוסטרליה שלי, סבנה, חדר מלחמה, ראש גדול, מגדלים אביב). קולנוע וטלוויזיה: באוויר, החיים זה לא הכול, כבודו. הקיץ, נישואים, בידרמן והמציתים, משחיז הסכינים . שיחק בהצגות: 2005 שחקן להקת תיאטרון החאן משנת (זכה בפרס התיאטרון הסיני, המצליחים, הקסם הגדול, גן הדובדבנים, אהובת הדרקון, הלילה השנים עשר חוקר פרטי, משחק של אהבה ומזל, דוחקי הקץ, הקומדיה של קאלאנדרו, הצוענים הישראלי לתפקיד משנה), של יפו, אדם הוא אדם, החולה המדומה, הנשים העליזות מווינדזור, כנרת כנרת, חלום ליל קיץ, חקירה חוזרת בעניין מותו המוזר של אנרכיסט מפוקפק, יתוש בראש, אנטיגונה, נפוליון – חי או מת!, חתונה בשעת מגפה, כיום משחק , היה שלום מר הפמן, נוף לים. 2022 הבית הנקי, עלייתו הנמנעת של ארתורו אוי, מבקר המדינה תעלולי סקפן, הסבתות, מיתה טובה, משרתם של שני אדונים, סיפור פשוט. בהצגות:

23 תיאטרון החאן

– פוצו ניר רון בוגר הסטודיו למשחק ניסן נתיב תל אביב. שיחק בתיאטרון הקאמרי, בפסטיבל . זוכה פרס הבמה לילדים ונוער כשחקן השנה מפתח הלב ובהצגת היחיד 1990 עכו ; זוכה פרס 2014 , ; זוכה פרס רוזנבלום 2008-9 , קץ של העץ בתפקיד משנה ב .2016 , תיאטרון החאן ע"ש מיכה שגריר על מצוינות אמנותית

לוקאס, הכלה צייד שחקן להקת תיאטרון החאן. שיחק בהצגות רבות, בהן: מילה של אהבה, צל חולף, הזמרת בשיתוף תיאטרון הבימה, הפרפרים והמוות קירחת יותר, המצליחים, הקץ של העץ, מלחמה על הבית, הלילה השנים-עשר, המחיצה, פילוקטטס, חלום ליל קיץ, נפוליון – חי או מת!, פונדק הרוחות, אנטיגונה, ,2022 רוחות עליזות, ה ַַד ֶֶּבֶֶר, נתן החכם, עלייתו הנמנעת של ארתורו אוי, מבקר המדינה ועוד. נוף לים אם זה אדם, הסבתות, דרייפוס, מיתה טובה, הורים יקרים, משרתם של שני אדונים. כיום משחק בהצגות:

– לאקי איתי שור וציון לשבח 2005 בוגר הסטודיו למשחק ניסן נתיב תל אביב. זוכה מלגת קרן שרת .2012 בפסטיבל חיפה , מקימי, 2 דאוס, דני הוליווד בטלוויזיה: בופור, איציק, בלדה ליוסף. בקולנוע: . תפקידיו הבולטים בתיאטראות: הקאמרי: , עולם הבובות של גלי 3 חסמב"ה דור יש ילדים זיג זג, פצפונת אורנה פורת: אימא קוראז' וילדיה, כולם רוצים לחיות. המכשפה בבית ממול. . תיאטרון המדיטק: שבע בשבע צוותא: ואנטון.

הנשים העליזות מוינדזור, שחקן להקת תיאטרון החאן. בין השאר שיחק בהצגות: הפרקליט, נפוליון – חי או מת!, יתוש בראש, האיש שחשב שאשתו היא כובע, אנטיגונה, טייבלה והשד, רומאו ויוליה בכיכר, חתונה בשעת מגפה, מבקר המדינה תעלולי סקפן, תקלה טכנית, נער האופניים, דרייפוס, ביבר כיום משחק בהצגות: , היה שלום מר הפמן. 2022 הזכוכית, יהודים רעים, משרתם של שני אדונים.

איתי שור, ארז שפריר, ניר רון

24 מחכים לגודו

– הילד איתן גולדשטיין .2014 , יליד מונטריאול, קנדה תלמיד בבית הספר פרנקל, ירושלים. .2025 , , תיאטרון פרנקל ספר הג'ונגל תיאטרון: המלך לואי בהצגה

– הילד אייל פדן , תלמיד כיתה ח' במגמת תיאטרון בתיכון לאומנויות בירושלים. 13 בן לימודי משחק ותיאטרון: מכיתה ה' לומד במרכז העירוני לתיאטרון על שם נורית קציר. .Haga 2020 קולנוע: סרט סטודנטים

– הילד איתמר קובה גרוסמן וחצי מירושלים, תלמיד כיתה ה' בבית חינוך יער גבעת גונן. 10 בן בשנתיים האחרונות לומד במרכז העירוני לתיאטרון על שם נורית קציר. השתתף בקורס הסטוריטלינג והעמידה על במה 'סיפור ירושלמי' – תכנית הכשרה ילד טוב ירושלים לסיפור סיפורים והופעה מול קהל. במסגרת הקורס הופיע במופע - מופע מספרי סיפורים.

ניר רון

25 תיאטרון החאן

אודי בן משה מנהל אומנותי: | יורם ברוורמן מנכ"ל:

, עמוס אונגר, אבי בלשניקוב, אמרי בן עמי, רות דיסקין, גורי זילכה, מיכה טל, ניצן לוי, מושיק ביבי – יו"ר חברי הוועד המנהל: מיכל לקס, מרים סלע, ינון עוז-ארי, תמר פיינברג, ענת פינסטרבוש, ד"ר רענן קופ, יובל קורן, רות רובינשטיין, ניסן רז, אפרת שהם הילדסהיימר גוף מבקר: ציפורה כהן – רואת חשבון

שחקני להקת תיאטרון החאן: גל זק, ניצן לברטובסקי, ניצן לוי, כרמית מסילתי, שחר נץ, יוסי עיני, אנה פוגטש, עירית פשטן, ניר רון, איתי שור, ארז שפריר

שחקנים להצגה: ענאן אבו-ג'אבר, יפתח אופיר, תמר אלקן מאושר, פלורנס בלוך, יואב בר לב, יואב היימן, אילן חזן, כרמל נצר, עוז סלוק, ויטלי פרידלנד, יהויכין פרידלנדר, אריה צ'רנר, יעל שטולמן צוות תיאטרון החאן: חשב ומנהל אדמיניסטרטיבי: דרור קסטל; מנהל טכני וייצור: ששון חזם; מנהלת מנויים: קרן ברק; מפיק אומנותי: אסף ברזניצקי; מנהלת שיווק ויח"צ: שרי נחשוני; רכזת שיווק ודיגיטל: ספיר זוהר; עוזרת מנכ"ל ומזכירת התיאטרון: נעמה אנוֹש; ניהול הפקה: יהודית כץ, קרן אור גדון; הנהלת חשבונות: מרינה ברייטר; מנהלת מכירות חוץ ומחלקה חינוכית: אברה לוין; דרמטורג: מעין אבן; מנהל תאורה: יונתן לוי; תאורנים: ריינהרד סטו, אביה סגל, דימיטרי לוין; מנהל סאונד: איליה סורין; טכנאי קול: יונתן זכרוב; מנהל במה: חאלד חמדאן; עובדי במה: אדם פסח, מחמוד גית, סול בן דוד, מחמוד נסאר; הלבשה ואביזרים: פאולה טימונר, תמרין קול, מיכל קנדל; איפור ופיאות: סופי מולדבסקי, מריה פדייב; קופאיות: אילנית בן ברוך, גאיה בן עמי, נעמי ישראל, ברקת פסטרנק; מח' מנויים: מאי אלרן (אחראית משמרת), רחל אנקרי, נאוה ברנר, זהבה לוי, בתיה מהריאן, שושי קנדל; אחראית דיילים: רותם נהיר; דיילים: רווית אשכנזי, סהר ברוך, יעלה טורניאנסקי, יעל נווה, אליענה פנספורקר, נועם רון-רביב, נעמי שרמן. אגודת ידידי תיאטרון החאן: אגודת ידידי תיאטרון החאן הוקמה במטרה להבטיח את המשך קיומו של התיאטרון, לעודד את העשייה התרבותית והאמנותית המפוארת שלו ולבסס את מעמדו הציבורי. חברי אגודת הידידים מוזמנים להצגות הבכורה החגיגיות ולקבלות הפנים שלאחריהן, נחשפים לעשייה התיאטרלית, נפגשים עם יוצרים ומוזמנים לאירועים מיוחדים. חברות באגודת הידידים כרוכה בתרומה שנתית לתיאטרון. naama@khan.co.il : נשמח לצרף ידידים נוספים. להתקשרות, נא לפנות לנעמה אנוֹש, רכזת אגודת הידידים יו"ר אגודת הידידים: עו"ד חגי שמואלי יועץ משפטי: עו"ד עמי פולמן | מבקר פנים: רו"ח יאיר אלון

שוחרים /// עמיר וריקי בירם, אבי בלשניקוב, דברה ולואיס גרבר, ורדה שיפר

עמיתים /// יעל ורמי ארז, רעיה וחנוך גוטפרוינד, זהר ג'ינאו, טובה הרצל, דן זיסקינד, רות חשין, ענת פורת, שלומית ופלג רדי, גאולה שמואלי, דורית וחגי שמואלי, אנה שניידר

ידידים /// רונית ואפי אברמזון, פרנסיס וברוס אופנהיימר, אורה ויעקב אחימאיר, עדנה אלעזר, ירון אנג'ל, בתיה ארטמן, חנה ארנון, עליזה אשד, מושיק ויעל ביבי, מירלה ושרון במברגר, דבורה בן דוד, רובי ובניה בן-נון, חיים בן שמעון, סוניה וזמיר בקל, רמי בר גיורא, יצחק בריק, נורית ואמתי ברקול, חביבה וחזי ברקלי, מלכה גאגין, מזל גרטין, דינה ויורם גרינשפן, דפנה גרנות, יהודה דוידוב, מירי ודני דינוביץ', רענן דינור, נעמי וינד, מירה ויינשטין, אילנה ויורם וקשלק, מוטי זרגרי, פרנסין וראובן חזן, נחמה חסון, נעמי חפץ, אפרת ומיכה טל, דליה טלמור, ליטל ידין, איטה ילין, ארי כהן, עמליה כהן, שרה כהן, רעיה ואביעד כהנא, הרצל לוי, עופר והילה לוי, חבצלת לורברבוים, חיים לי-רן, איציק ליפצין, שי ומיכל ליפשיץ, דינה ושלמה מור יוסף, רפי מרון, רחל מרין, טלי ודני נווה, הרי ספיר, רחל פייטלסון, ענת ואלכס פינסטרבוש, נעמי ודוד קאסוטו, דליה קובל, דב קולני, דליה קרני, יהודית קרפ, צבי רביב, רונית ושלמה רבינוביץ', ברטה רג'ואן, זיוה רותם, אורנה וצלי רשף, עודדה שטיינברג, תמר שילה, אריאל שנהר, יהודה שפירא, אורי שרף

מיסודה של הקרן לירושלים בתמיכת הני גסטטנר, ובסיוע משרד התרבות והספורט ועיריית ירושלים

Waiting for Godot by Samuel Beckett

Directed by Udi Ben Moshe Translated into Hebrew by Yosef El-Dror Set and Costume Design: Polina Adamov Music: Didi Erez Lighting Design: Roni Cohen Production Manager: Keren Or Gadon Assistant Director: Nimrod Etzion

CAST Yossi Eini – Estragon Erez Safrir – Vladimir

Nir Ron – Pozzo Itay Szor – Lucky Eytan Goldstein / Itamar Kuba Grossman / Eyal Padan – The Boy

Vladimir and Estragon — two weary wanderers, perhaps friends, perhaps just two people trying to survive, are waiting next to a tree. They are waiting for a mysterious figure named Godot, who may or may not come. During this time of waiting, small moments of grace unfold: absurd jokes, quiet pain and wild humor. The two discuss shoes, vegetables, time, the significance of things; and above all, the dead end situation, which is at the base of our existence.

Waiting for Godot is one of the great theatrical masterpieces of all time. Between nothingness and hope, between laughter and horror, emerges a rare theatrical experience that continues to echo in one's heart long after the curtain drops.

Production and Technical Supervisor: Sasson Chazam Lighting Manager: Jonathan levy Sound Manager: Elya Sorin

Program Editor: Assaf Berznitsky Stage Photography: Yael Ilan Poster Photography: Moshe Nachumovich – www.mozesart.com Poster layout and Program Design: Elad Elharar – Design & Illustration Public Relations: Sari Nachshoni , The Jerusalem Khan Theatre

Running time: approx. 100 minutes (no intermission) Premiere: December 20 th , 2025

27 תיאטרון החאן

יום אחד נולדנו, יום אחד נמות, אותו יום, אותה שניה, לא מספיק לך?

הן מפשקות את הרגליים מעל הקבר ויולדות אותנו, האור מבליח לרגע, מהבהב, ואז בא שוב לילה.

מתוך המחזה

www.khan.co.il kupa@khan.co.il 02-6303600 :' טל

מרכז החאן (ע"ר)