החאן -מחכים לגודו

תיאטרון האבסורד זמירה הייזנר וקרין חזקיה

בספרו הנושא שם זה. המונח 1961 את המונח "תאטרון האבסורד" טבע המבקר מרטין אסלין בשנת "אבסורד" נועד להגדיר תאטרון הדוחה את הנטורליזם כבסיס להצגת דמות או פעולה. תאטרון האבסורד משתמש במגוון רחב של טכניקות וסגנונות דרמטיים הנוגדים היגיון והסבר, אך באים לבטא, במרומז ולאו דווקא במפורש, את האבסורד שבמצבו הקיומי של האדם. האדם מוצג כמריונטה, כרובוט או כמוקיון, מה שמחבל ביכולתו של הצופה להזדהות אתו; החפצים צוברים משמעות, מתרבים, מתאפיינים כבעלי רצון עצמאי שרירותי, והאדם חסר אונים מול העולם הגרוטסקי הממוכן המתייצב נגדו; השפה מתפוררת, מתגלה כחסרת משמעות ואינה מאפשרת לדמויות לתקשר זו עם זו, ומשום כך עולה חשיבותה של התנועה והפנטומימה תופסת לרגעים את מקום הדיבור; מערכות הצירים (קואורדינטות) שאפשרו לאדם למקם עצמו בעולם – מרחב או זמן – מתבטלות וזהותן של הדמויות אינה ודאית. תכונות אלה – רובן או מקצתן – נוכחות במחזות האבסורד ומאפיינות אותם. האבסורד אינו מסורת תאטרונית העומדת בפני עצמה, אלא מכנה משותף ליצירותיהם של יוצרים רבים במאה העשרים. יסודות של אבסורד ניתן למצוא כבר בשנות העשרים, לאחר מלחמת העולם הראשונה, במחזותיהם של ז'אן קוקטו ואלפרד ז'ארי [...] אולם המונח מתייחס בדרך כלל ליצירותיהם של מחזאים שכתבו אחרי מלחמת העולם השנייה, בעיקר בשנות החמישים, כגון סמואל בקט, אז'ן יונסקו, ז'אן ז'נה והרולד פינטר. יוצרים אלה הושפעו וינקו ממסורות מגוונות, החל בדאדא ובסוראליזם וכלה בווודוויל ובקרקס (בקט הרבה להשתמש בשתי המסורות האחרונות). בימינו מובעת הסתייגות מהכללתם של מחזות רבים ושונים כל כך זה מזה תחת אותה כותרת. למעשה, אסלין עצמו הסתייג ממנה והביע חרטה מסוימת שהשתמש בה. אבל עצם עמידותה של הכותרת והשתרשותה בתודעה מעידות שהיא ענתה לצורך בתווית, ושהתווית הזאת תאמה את האינטואיציות שהולידו אותה אצל אסלין, גם אם במבט לאחור הוא עצמו רואה אותה כפשטנית ומוטעית. תאטרון האבסורד, כמו תאטרון האכזריות שייסד אנטונן ארטו, דוחה את מבנה העלילה הסיבתית-הלוגית שהיתה מאושיות התאטרון המערבי מאות שנים וחושף את השרירותיות והאקראיות שבקיום האנושי. בלטינית פירושו חסר היגיון, מחוסר טעם, לא absurdus . המונח "אבסורד" שייך לתחום תורת ההיגיון הרמוני, שטות גמורה, דבר העומד בניגוד לעיקרי ההיגיון ואין לתרגמו באמצעות היגיון. ברבות הימים נדד המושג מתחום תורת ההיגיון לתחום תורת המוסר, וקיבל את המשמעות של התנהגות חסרת פשר החורגת מן הכללים המקובלים, הן ממוסכמות העבר הן ממוסכמות ההווה. בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית קיבל המונח "אבסורד" משמעות חדשה והוא מייצג את המצב האנושי הקיומי כמו גם את תגובת הפרט למציאות. על פי משנתה קיומו של האדם קודם למהותו, משום שבידיו הבחירה וגם הכרח ההכרעה בגיבוש מהותו – תהליך הנמשך כל חייו ובתנאים קשים ומכאיבים. האדם הוא יֵֵש היוצר את עצמו ומשום כך אינו יכול להלין על שום גורם שמחוצה לו. מכיוון שלא נתברך באופי מולד ובתכלית (בניגוד להשקפה הדטרמיניסטית, הגורסת כי התשוקות, הכוונות והמניעים נקבעים או מותנים מראש, והפעולות, באופן עקרוני, צפויות מראש), הוא חייב לבחור את דרכו בפעולות של החלטה טהורה, שהיא החלטתו שלו. האדם חייב לדעת להתמודד עם המצב האנושי מתוך הכרה באפסותו ובחירותו כאחד. האפסות היא המסקנה העולה מהיותו בן-תמותה – הוודאות היחידה היא המוות – ומאי-יכולתו לתחום את חייו בגבול הרצוי לו. החירות היא חובת האדם לברוא את עצמו ברצף של מעשי בחירה חופשית. האדם הוא האחראי לחייו, משום שהוא זה שקיבל את ההחלטות, קלות ככבדות, לאורח החיים שהוא מנהל: חיים של ציות, מרדנות או סתגלנות.

החוויה זמירה הייזנר וקרין חזקיה, “’מחכים לגודו’ בהקשרו הפילוסופי-ההיסטורי של תאטרון האבסורד”, בתוך: .441 – 440 ’ , עמ 2006 , , רעננה: האוניברסיטה הפתוחה התאטרונית – מבוא לדרמה ולתיאטרון

7

תיאטרון החאן