החאן - יעקובי ולידנטל

ההומור בכתיבה של חנוך לוין חיים קפלן

ההומור המשובח של לוין הוא אחד המאפיינים הבולטים בכתיבתו. בתחילת דרכו, בקברטים הסאטיריים, ההומור שפך אור נבואי על הבעיות הבלתי-פתירות בהוויה הישראלית. בקומדיות המשפחתיות, כמו , ההומור מאפשר ללוין להמחיש עד כמה מכאיב הפער "חפץ", "קרום" ו"מלאכת החיים" "יעקובי ולידנטל", בין הכמיהה והפנטזיה לגבי יחסים לבין מימושם במציאות. , על כן שפתו מדויקת ותמציתית והוא נהנה מחופש אסוציאטיבי פרוע, משורר של תיאטרון לוין הוא מצירופים יצירתיים וממשחק באפשרויות. בעזרת הצחוק הוא מפתה את הצופה לפגוש את המודחק והמוכחש. אלה תכנים כבדי משקל ומרתיעים, אותם לוין יודע להלביש במחלצות משעשעות: הסופיות והזמניות של קיומנו, היעדר משמעות, אשליית חופש הבחירה. ההומור של לוין אכזרי ומשפיל, ובעזרתו הוא תולש מסכות וחושף כיעור ועליבות שהוסוו מעבר לפסאדה. כך הוא מנפץ אשליות, מפוגג רומנטיקה כקרש הצלה "יעקובי ולידנטל" וחושף מניעים אנושיים נסתרים – כמו ההיאחזות בזוגיות, שמוצגת במחזה נואש ולא כביטוי לאהבה. כתיבתו של לוין חתרנית, והבוטות היא אמצעי מובהק לחתור אל האמת, להציב את הנפש האנושית בעירום מלא ובאור בוהק, להנכיח מיניות ותוקפנות בביטוי הגולמי שלהן. מכאן התרכזותו בגופניות עצמה, ללא הפילטרים של המעטפת התרבותית, הבורגנית. כך הוא מחייב את הצופה להתבונן היטב בטבע האנושי. התקריב מעורר רתיעה והוא מושג בין השאר בעזרת פיצול מפתיע בין הדמות לבין חלקי הגוף כמו שדיים וישבן. השפה של תיאטרון האבסורד מאפשרת זאת, בהיותה משוחררת מחוקי ההיגיון, כשהדמויות המגוחכות והדו-ממדיות הן קריקטורה של המצב האנושי. כמו בקריקטורה, הן מדגישות ומבליטות בקווים מעטים את מה שהיוצר בוחר להדגיש. שלה, לא בה, בישבן , יעקובי רואה לראשונה את רות שחש ומתעניין "יעקובי ולידנטל" בתחילת המחזה ובכך מפריד בינה לבין ישבנה. היא כלל אינה מתקוממת ''סליחה, את הגברת של הישבן הזה?'' באומרו: (ה ֶֶל ְְח ֵֵם של אנגלית ויידיש), ב ּיג תוּח ֶֶס על ההפרדה. להיפך, היא מעצימה אותה, מספרת שכינויו של הישבן . אחרי חתונתם, כשיעקובי מתקשה ''הוא הרי תמיד מושך למטה, ואילו אני רוצה למעלה...'' ומתלוננת עליו: ''חשק! חשק! תראה, אני לא אמשיך לעמוד כאן ולקרוא להימשך לאשתו, הוא פונה אל החשק האבוד: לך כמו אידיוט שתמלא אותי! או שאתה בא או שאתה לא בא. אתה לא בא? לא צריך, אני מצידי מפסיק . הוא אינו בעל החשק אלא נתין שלו. לרצות" בעזרת ההומור לוין הופך סצנה טעונה רגשית – עזיבת יעקובי והפצרות רות שחש שיישאר – למצחיקה מאוד. משנכזבו תחנוניה למנוע את עזיבתו, היא מנסה לפתות אותו בעזרת הגוף שלה. אבל זה אינו פיתוי ''תראה איתמר, מיני לגבר מבוגר אלא הזמנה לילד לשחק, להשתעשע בשדיים ובישבן שלה כבצעצועים: היא פונה אליו כמו שפונים לילד קטן. כך, מבעד לצחוק, נחשף הצד האינפנטילי של מה יש פה לדודה''? יעקובי, מי שנהנה לחזר ולהשיג את מבוקשו לעורר את קנאתו של לידנטל, שאף הוא חושק בשחש, אך נכשל בכינון יחסים בוגרים היכולים להכיל אכזבה ותסכול. הצופה צוחק במבוכה, חש אשמה על כך שהוא מתמוגג ממוכנות האישה להחפיץ כך את אברי גופה, ובכך נותן בעקיפין יד להשפלה. לחלופין, הצופה יכול לחוש עצמו קרבן כשהוא מבין שהמחזאי כותב אליו ועליו, כשהדמויות המגוחכות על הבמה הן רק אמצעי להגיע אל נפשו ולטלטל אותו. לכן ההומור של לוין אינו משחרר אלא חונק. אינו מעניק פורקן אלא מחייב לחשיבה.

.2021 , , הוצאת פרדס חנוך לוין: תיאטרון הנפש העירומה במבט פסיכואנליטי הוא העורך של הספר חיים קפלן

12 יעקובי ולידנטל