החאן - יעקובי ולידנטל

ניבול הפה גרשון שקד

מתברר, שלוין נזקק לטכניקות קומיות שונות, כש"ניבול הפה" הוא אולי האמצעי הקומי הדומיננטי במחזה זה כמו בחלק גדול של מחזותיו.

ב"ניבול הפה" טמון ייחודו של לוין. הוא מממש במהופך כמה מן ההנחות של פרויד בספרו "הבדיחה ויחסה אל הבלתי מודע". פרויד טוען ש"אחד מן המרכיבים העיקריים של הליבידו היא התשוקה לחשוף את המיניות". ההנחה הבסיסית של פרויד היא, שהבדיחה היא מתן רישיון חברתי לנבל את הפה כדי להתגבר על הדחקות ומעצורים. הרשות נתונה לדובר לחשוף מיניות כשהוא מכסה עליה בטכניקות של ריכוז ומיצוי, הסטה, לשון נופל על לשון ודו-משמעות (שיש קרבה ביניהן לבין הטכניקות של החלום). לוין שובר את הכלים ואינו משחק לפי הכללים: ניבול הפה שלו הוא ישיר. הוא אינו נזקק לאותם מסווי-הסטה מתוחכמים כדי להסתיר את המיניות של גיבוריו, אלא מפתיע את הנמען (קהל הצופים ה"תרבותי") בחישופם הישיר. האגרסיה האנטי-נשית שלו, המגלה את שנאתו לאישה ההרסנית, היא ישירה וחסרת מעצורים: הוא חושף אותה בדברים שלה על עצמה ובדברי הגיבורים עליה, כשם שאינו חוסך שבטו מן הגברים המסורסים המקיפים אותה, המגלים בציבור את המיניות האינפנטילית שלהם. גם הם אינם נזקקים לדרכי עקיפין מדחיקות, כדי שמיניותם תוכל לבוא בחברה הטובה. המיניות מועברת במישרין לקהל הצופים (החברה הטובה) וזה נהנה מן החשיפה הבלתי אמצעית המלווה בבדיחות הדעת. לשם בדיחות הדעת הלשונית או ה"מעשית" נזקק לוין לעתים לתחבולות הטכניות השונות של הדחקה, הסטה, ריכוז וכל כיוצא באלה האופייניים לבדיחות ולחלומות, אך בדרך כלל הוא מסתדר יפה גם בלעדיהן. אליבא דלוין, נשתגרה הבדיחה "הגסה המעודנת" הנזקקת להדחקה כדי לבוא בקהל, ויש לטפל בנמען בדרך של טיפול-זעזוע ישיר. כפי שכבר נאמר, דווקא הטיפול בזעזוע ישיר ממעט את הגורם הפורנוגרפי. חשיפה ישירה מגרה קהל "אינטליגנטי" פחות מטכניקה המגלה טפח ומכסה טפחיים. מידת החישוף האופיינית לדיאלוג, ללשון ולשאר המרכיבים אמנם מאפיינת את הקומדיה של לוין; ברם לאחר שנחשפו הדמויות הן עומדות בודדות, עירומות ועלובות בפני קהל הנמענים, ונותרות על הבמה כגופות נטולות נשמה, שביקשו קב של אשליית-אושר (כל אחת לפי דרכה) ונשארו מחוסרי אשליות. החיים נתפסים כהחמצה, כבדיחה מרה של תת-גיבורים מתוסכלים, המוכנים להעניק את עצמם במתנה לנישואיו של אחר ולו רק כדי לזכות בפיסת אושר מדומה. יש להם איזו כמיהה מעורפלת לאושר, אך איש מהם אינו יודע כיצד לממש כמיהה זאת. כל מה שנותר בידיהם הוא יחס גופני גס וחסר משמעות (שבתהליך הדרמטי הם לומדים להכיר את חוסר המשמעות שלו), המשמש תחליף לאהבה. תת-גיבוריו של לוין לא בגרו לאהוב ולפיכך עליהם להמשיך את החיים הפסיביים של תינוקות המצפים שהאושר יינתן להם ושאינם יכולים לקבל אותו, משום שמתברר שהאֵֵם שממנה הם מצפים להנקה והזנה אינה רוצה להניקם, אלא לבלוע אותם. ]...[

על סיפורים ומחזות: פרקים מתוך: פרופ' גרשון שקד, "מקברט למחזה פאנק: 'יעקובי ולידנטל', מאת ח. לוין", בתוך: .239-238 ' , עמ 1992 , , ירושלים: הוצאת כתר ביסודות הסיפור והמחזה

13 תיאטרון החאן