החאן - חלום ליל קיץ - קומדיה מאת ויליאם שייקספיר

~ –‡‚ Š ~ ) ˆƒ˜

‚€”‚‚ ‡–”ƒ‡ ˜~ ‡‡~–Œ –•Ž‡–† „ƒ ‘Šƒƒ Š~‡–~ƒ •Ž’ –…— €–Šƒ€ –‡—

מח שכשהעסיס שלו ֶ *זה הצ נים, ֵ מונח על עפעפיים יש ה ֶ ב ָ ש ִ בר י ֶ לב כל אשה או ג יצור החי שהם ַ עון בּ ָ עד שג יראו ראשון בהקיצם.*

ניר רון, יוסי עיני

ראיון עם יוצרי ההצגה מתחיל בשעת צהריים בעת הפסקה בחזרות, בנוכחות קבוצת תלמידות צעירות מ-"נוער ה שוחר תיאטרון" של תיאטרון החאן. "המחזה המקורי מתרחש ארבעה ימים לפני חתונת תזאוס והיפוליטה, תקופה דחסנו את כל ההתרחשויות לערב שבה יש עוד זמן להתחרט, לסגת", מספרת הבמאית שיר גולדברג. "בהפקה שלנו . זה רגע שטורף את כל הקלפים, הוא יכול להיות רגע נפלא מאוד, הוא יכול להיות גם רגע החתונה עצמה, לרגע המעבר מאוד קשה. זה כמו לעמוד על פי תהום". מאוחר יותר באותו יום מצטרפים לשיחה אריאל וולף, מעצב התנועה ושחקן בהצגה, ושחר פנקס, הדרמטורגית. בפורום הזה שב ועולה אותו רגע של עמידה על סף תהום, בלהט רב. פנקס, שותפתה ליצירה של גולדברג בשנים האחרונות מרחיבה את האמירה הראשונית הזו. "בטקס הזה אתה עומד כבול על פי תהום, ואומרים לך 'תקפוץ! מהעבר השני בהפקות המחזה מציע סדר, יער, וחזרה אל הסדר. טוב...', אבל הקפיצה עצמה, הרגע הזה של הקפיצה הוא מבהיל. רבות היער הזה מגולם באופן ממשי כיער, שטיפוסים עירוניים באים אליו, ולאחר מכן חוזרים אל העיר. ניסינו לחשוב מה הוא עבורנו היער הזה*. על כך מוסיפה שיר גולדברג: *העיבוד שלנו בתיאטרון החאן - מכניס אותנו לעולם של חתונה שמתקיים על הבמה, והיער גם הוא דימוי ליצרים, לתשוקות ולפחדים שעולים מתוך ערב החתונה. כשרואים את שולחן החתונה - הוא כבר נמצא בתוך היער, אנחנו לא עוברים חלל. אם להגיד את זה במשפט אחד: היער מכניס אותנו פנימה ולא מוציא אותנו החוצה. אנחנו לא יוצאים אל היער אלא נכנסים לתוכו. אפשר לומר, אפילו, שזה יער נפשי". "עניין אותי מאוד טקס החתונה כטקס מעבר. לטוב או לרע, החיים שלך משתנים, אתה נפרד מזהותך הישנה עבור זהות חדשה. עבור אישה זה מאוד מובהק, אפילו השם שלה משתנה", מספרת גולדברג על ניסיונה האישי מחתונתה לפני שנתיים. "זה אירוע מכונן לא רק עבור החתן והכלה, אלא גם עבור האורחים. אני בעצמי מצאתי את עצמי לא פעם בחתונות של אחרים מתעמתת עם החיים הזוגיים שלי באותו רגע. יש במעמד הזה שבו החתן והכלה מתחייבים לעד מתחת לחופה משהו קטארטי. תמיד יש בחתונות גם את הרווק או הרווקה שמחפשים לעצמם בני זוג בין האורחים. והיום, יותר מתמיד, עם אביזרים, וזיקוקים ודי-ג'יי ומסיבה ענקית זו חוויה של איזשהו כאוס אדיר, כאילו בפעם האחרונה לפני שאנחנו נכנסים לשיא הסדר – הבורגני, המפרנס, העובד, הארצי - מאלצים אותך לתקוע יתדות, וכל זה רחוק מאוד מכל מה שקורה בערב הזה. בשיחות לקראת ההפקה ראינו שכל המסיבות האלה נולדות כתוצאה מאיזשהו פחד קמאי, ראשוני, אפילו לא-מודע, מהמעבר הגדול הזה. מתחת לחופה לעתים קרובות יש רגע של מבט מבחוץ, חוויה חוץ-גופית, בגלל גודל הרגע שאין לך באמת יכולת להתמודד איתו". "כך פגשנו את המחזה", מוסיפה פנקס. "הדמויות עצמן מתנתקות לרגע בשל גודל האירוע, וחוֹווֹת מעין יער פנימי רגשי. הכלה והחתן חוֹוים את עצמם בגלגול הבא שלהם – ברגע אחד הם חוֹוים את הפחדים והתשוקות לגבי איך החיים ייראו, זה היער. עוד רגע הם יחזרו לחתונה, אבל הרגע שלפני - עניין אותנו מאוד. גם האורחים, הרווקים הנאהבים, צופים בחתונה ויודעים שקרוב היום בו הם עצמם יעמדו מתחת לחופה. זה מעורר את הרצון לבעוט, לבדוק, להתמודד. זה רגע מורכב".