החאן - סיפור על אהבה וחושך

אני הרי כבר הסברתי לך מספיק פעמים איזו מדמנה של זוהמה וטינופת הבלוטות של הגוף מפרישות במשך כל היום: זיעה ושומנים וטינף של נוזלים מלוכלכים שלא נדע [...] הפליטות-גוף האלה מתמרחות להן עלייך ומזמינות, אבל ממש-ממש מזמינות, את המיקרובים ואת הבַּקצילים ואת הווירוסים שיבואו לשרוץ על כולך. וזה זוחל ונכנס לנו בחזרה לתוך הגוף שלנו דרך האף ודרך הפה [...] והכל מתערבב שמה עם הלכלוך שנדבק אלינו מבחוץ! מנגיעה בדברים לא היגייניים שמי יודע מי נגע בהם קודם – כמו למשל כסף או עיתונים או מעקה של מדרגות או ידיות של דלתות או אפילו אוכל מהרחוב! הרי מי בכלל יכול לדעת מי בדיוק התעטש לך לפני זה על מה שאתה נוגע בו, ומי אפילו, תסלח לי, ניגב את האף שלו בסביבה וקצת אולי טִפטף לו מהאף בדיוק על הפקקים שלך שאתה אוסף ממש ישר מהזבל ועל התירס-חם שאמא שלך, שתהיה בריאה, קונה לך מהיד של האיש ההוא שאולי אפילו לא רחץ ולא ניגב ידיים אחרי שהוא עשה תסלח לי... ומנַיין לנו להיות כל-כך בטוחים שהוא בן אדם בריא? שאין לו במקרה שחפת פתוחה? או חולירע? או טיפוס או צהבת או דיזנטריה? או אולי דווקא איזה אבסצס או אקזמה או פסוריאזיס או צרעת או דבר או שחין? ואולי הוא בכלל לא יהודי!?

מתוך המחזה

יונתן בר-אור, אודליה מורה-מטלון

12 סיפור על אהבה וחושך