החאן - בתחילת קיץ 1970

שחקן פוגש סופר יהויכין פרידלנדר, משחק

המפגש שלי עם היצירה המופלאה הזו של א.ב. יהושע לא יכול היה להתרחש ב"טיימינג" טוב יותר מבחינתי.

ראשית, אחרי פרק חיים משמעותי במחיצת "משפחת החאן", הולך ומתקרב וכבר נראה באופק המועד שבו ייפרדו דרכינו. האירוע האישי הזה זהה בדיוק לצומת שבו ניצב המורה לתנ"ך שלנו, ואני חש שאני מתלבט באותן הדילמות, האם להרפות מדוושת הגז של מרוץ החיים והקריירה, ולהיכנס למסלול וקצב חיים אחר, איטי ומשוחרר, או לשנות כיוון, לנצל את הניסיון וחכמת החיים שצברתי, ולנסות להמריא למחוזות חדשים. בנוסף, בשנים האחרונות הולכת ומתגבשת בי ההכרה שתפקידי על הבמה הוא לעזור לצופים לראות את היצירה של המחזאי דרך העיניים שלי, "המתווך", לשפוך אור על מה שמרתק ומגרה אותי, ולנסות לגרום לצופים לחוות חוויה דומה לשלי במהלך המסע המשותף שלנו. הדבר מתאפשר אם המחזה והדמויות מציגים בפנינו מגוון רחב של מרכיבי הרוח האנושית: אהבה ושנאה, פחד וחמלה, תשוקה ותאווה, סקרנות ורתיעה, האומץ לחצות את הגבולות שלנו ולשבור טאבו, הבנה, הכלה והכרה בחסרונות שלנו. אהיה כן אתכם ואומר את האמת, רק כשהתכוננתי לקראת תחילת החזרות, קראתי לראשונה מיצירותיו של יהושע ובבת אחת נסחפתי. רותקתי ולסתי נשמטה מרוב תדהמה ועונג, בקוראי את קובץ הסיפורים שלו, שבהם כל סיפור עולה על קודמו. חשתי שההיכרות איתו ועם יצירתו עוזרת לי להבין טוב יותר את הסיפור הבא, ובהמשך את הרומנים שכל אחד ואחד מהם הוא מלאכת מחשבת מופלאה. מצד אחד, אני מצטער שלא הכרתי אותו קודם, ומצד שני ברור לי שרק כעת אני מסוגל להתענג ולהבין רבדים כל כך רבים ושונים ביצירתו. היכולת שלו להפתיע אותך, להוביל אותך במסלול מסוים שנראה לך ברור, ופתאום לשמוט את הקרקע מתחת רגליך ולהשאיר אותך תלוי באוויר, בלי כל אחיזה. התחושה הזאת מהממת, מפחידה, אבל גם מהנה מאוד. מעל לכל, שולטת ביצירתו תמצית "הישראליות", אם אפשר לכנות זאת כך. במיוחד עבורי, שילדותי ונעוריי , ואני מרגיש כאילו הוא כתב עליי, על משפחתי, על חבריי ועל הנופים 70- וה 60- עברו עלי בחיפה בשנות ה הסובבים אותי, במדויק, באהבה ובכאב. אבל במחשבה נוספת, לדבר רק על "הישראליות" ביצירת יהושע, גורם לו עוול. הוא אוניברסלי, כי הוא מצליח לתאר את המורכבות האנושית באשר היא, ויצירתו נוגעת בנימי נפשו של כל אדם על פני הפלנטה הזו. כשאני מרשה לעצמי "להשתחרר" בתוך מערבולת הרגשות והתובנות שהמחזה מציב בפניי, אני קולט מהצופים שהם הולכים יחד איתי, נושמים ועוצרים את נשימתם במקביל אליי, והם מביטים בי, באוזלת ידי, ומזהים פתאום את קוצר ידם, את חולשותיהם שלהם. כשאני אומר "להשתחרר", קופצת לעיניי תמונה מילדותי. אני בבריכת השחייה, עומד בתחילת המקפצה, רץ לאורכה, מנתר בקצה, מתרומם למעלה לאוויר, עושה היפוך "סלטה" ונופל למים. הרגע הזה שבו אתה עוזב את המקפצה הבטוחה, נמצא באוויר והעולם כולו מתהפך, הוא רגע משכר ומחריד בעת ובעונה אחת.

1970 בתחילת קיץ

6