החאן - בתחילת קיץ 1970

בסיומו אתה צולל בחבטה אל תוך המים, שמעניקים לך ספק בטחון ספק חרדה נוספת, ושמציפים אותך בסחרחורת של בועות ובתחושת פניקה של טביעה, וכל זה מסתיים רק כשאתה עולה וצף מעל המים, ושואף באושר ובגאווה אוויר מלוא ריאותיך.

וזה בדיוק מה שעובר עלי היום כשאני על הבמה: עוזב את הקרקע הבטוחה ומזנק אל התפקיד, צולל לתוכו בלי רשת ביטחון ומצפה להתערסל לבסוף ברעש מחיאות הכפיים (או שלא).

וכמובן שאת המסע המפרך הזה אתה עושה במקביל לאדם נוסף, שתפקידו בתיאטרון, לדעתי, הוא הקשה ביותר: הבמאי. במקרה שלנו הבמאית, מור פרנק.

הבמאי האידאלי חייב להיות וירטואוז. כל קשת התכונות האנושיות חייבות להיות בו. הוא צריך להיות מנהיג, "ראש ממשלה", בעל חזון, מורה דרך, הורה מסור, מחנך, אוהב, אהוב, בעל סבלנות אינסופית, בעל ראייה מקיפה, ויחד עם זאת תמים, נאיבי, עם מבט של ילד ונכונות להיות קהל שבוי בכל רגע, בכל יום מחדש. למזלי הרב, אני חש שפגשתי הפעם באדם שכזה, ומבלי להישמע שוביניסטי (אני מקווה), רק אישה, כנראה, יכולה להכיל בתוכה את ההכלה הגברית והנשית כאחת, כדי להוביל את השחקן בתוך הסחרחורת הרגשית הזאת. כשאני מעלה כעת את הדברים על הכתב, אנחנו נמצאים בשלב מתקדם של החזרות. עשינו כברת דרך גדולה מההתחלה, והראייה שלנו את היצירה השתנתה והתגבשה במהלך התקופה הזאת. ישנם חילוקי דעות וטוב שכך. ההתקדמות היא לא תמיד בקו ישר קדימה ולפעמים צריך לטעות כדי למצוא את הדרך הנכונה. אבל יש לנו סבלנות ואמון ביצירה ובעצמנו. מניסיוני, יצירה טובה ממשיכה להתגבש גם אחרי שהיא נפגשת בפעם הראשונה עם קהל – מעין תבלין נוסף וחשוב להצגה. הוא, בתגובותיו, משמש ראי להצגה, וההצגה ממשיכה להתפתח מעצם נוכחותם של הצופים.

אני משתוקק לחזור ולפגוש אתכם פעם נוספת, אחרי שההצגה תצבור ניסיון ותאוצה. מעניין אם תחושו ב"התבגרות" שלה.

2022 נובמבר

7

תיאטרון החאן