החאן - בתחילת קיץ 1970
הפעמון מצלצל ואני נסחף באיטיות במדרגות, מגיע אל השמינית שלי ומוצא אותם שקטים, מנוכרים, ארוכי שיער. מישהו עומד ליד הלוח וממלא אותו בפרחים, עשרות פרחים לבנים, מתפוררים. ואני רואה, אני כבר לא חשוב בעיניהם, הם נפרדו ממני, אני שייך לעבר. אני מכיר את המבט הזה שלהם, מעולם לא חששתי ממנו. אני יודע, בסוף הם שבים. לאחר כמה שנים אני מגלה אותם בסביבה, רצים אחרי הילדים שלהם, נבוכים. אבל בשנים האחרונות הפרידה נעשית קשה. הולכים למדבריות, הרחק, אני מתכוון, הבשר הרענן הזה, הראשים הזקופים, העיניים הצעירות. ויש שלא שבים. וגם אלה שחוזרים, משהו מצועף בעיניהם, הם מסתכלים עליי כמתנכרים, כאילו רימיתי אותם במשהו. אני מתכוון, כאילו בחומר הלימודים רימיתי אותם. כאילו כל מה שלימדנו – החוקים, המשלים, הנבואות, הכל התמוטט להם אי-שם, באבק. מתוך המחזה
9
תיאטרון החאן
Made with FlippingBook flipbook maker