החאן -הסבתות - קומדיה בסגנון חופשי
אדובנצ'יק סבתא שלי חיה את המלחמה. את המאבק לשרוד. היא לקחה על עצמה את תפקיד המאכילה ומעולם לא עזבה אותו, גם כשהדבר כבר לא היה נחוץ כלל. היא דאגה שנהיה בריאים ושבעים, וברבות הימים מה שנשאר מהרצון לחבק ולהגן הוא דאגה חסרת רסן.
היא דאגה כשיצאנו, כשחזרנו, כשהלכנו לישון, ובעיקר דאגה שלא נישאר רעבים. סירוב לאכול היה מעורר דאגה גדולה. "תאכל, למה אתה לא רוצה?", הייתה זועמת. אם עניתי שאינני רעב, הייתה מוסיפה בדאגה אבסורדית מלאת פליאה: "אז לא תאכל? זהו?". הדאגה שאולי משהו יקרה לי הייתה מחזיקה
אותה ערה בלילות. חסרת מנוחה הייתה כשעזבתי את ביתה לכמה שעות להסתובב בשיקאגו, לשם עברה בסוף חייה. .30 הייתי אז כבר בן היא הייתה נעמדת מודאגת בחלון ובוהה בי מתרחק. אם הייתי מסתובב אליה ומנופף לשלום, הייתה בוכה כאילו עזבה אותי למותי. כשחזרתי כעבור ארבע או חמש שעות, הייתי מוצא שהיא עדיין שם בחלון, בדיוק כפי שעזבתי אותה. מתייפחת, מניחה יד על עיניה ופורשת למיטה, כאומרת "איני עומדת בטירוף הזה". "למה את בוכה, סבתא?", הייתי שואל בהיכנסי לחדר השינה. "נמאס לי מכם. לכו כולכם לתחת!", הייתה עונה. היא נישקה נשיקות רטובות וחיבקה חיבוקים מלאי רגש, זעמה על מחירי הדירות והמזון בישראל. "בשביל זה עשו היהודים מדינה? שלא יוכלו להרשות בה כלום לעצמם?" הייתה אומרת. וכשדיברנו בטלפון הייתה בוכה למשמע קולי, ומעבירה ברעד את השפופרת למי שהיה לידה. כל חייה חשבה על המשפחה, דבר לא שימח אותה יותר מהידיעה שאני מאושר. בקרב המשפחה היינו קוראים לה "אדובנצ׳יק", על שם הצמח שבשלב מתקדם של חייו הופך לכדור שערות סיבי המכונה בעברית גם "שערות סבא". לפעמים אני חושב שאלמלא ספגתי את כמות הרגשות שהפגינה, כנראה שהייתי שחקן מאוד שונה ממה שאני היום. אולי אפילו לא הייתי שחקן כלל.
ויטלי פרידלנד
ויטלי וסבתא סימה 10 הסבתות
Made with FlippingBook Ebook Creator