החאן - פונדק הרוחות/נתן אלתרמן

פאוסט ב"פונדק הרוחות"

גדעון עפרת

מוטיב פאוסטי מרכזי ב"פונדק הרוחות" הוא המוטיב הרומנטי הידוע של האוהבת, המקריבה את עצמה על מזבח הגשמת האני של אהובה. זהו המוטיב של סולוויג הסובלת והאוהבת, שאינה מרככת את נאמנותה המוחלטת לפר-גינט, אף שהלה אינו טורח להשיב לה אהבה שערה. ואולם בה במידה שנעמי היא סולוויג, הרי היא גם גרטכן מ"פאוסט". ב"פאוסט" של גיתה משמשת גרטכן כקוטב הטוהר, התמימות והארציות הפשוטה, והיא מנוגדת לכל הכמיהות החומריות והברית של פאוסט עם השטן. כך מעצב אלתרמן את נעמי כניגודו של חננאל. הוצאת צ'ריקובר, הדראמה הישראלית, קטעים מתוך ספרו של גדעון עפרת 1975 , תל אביב

הרומאנטיקה של "פונדק הרוחות" אינה מנסה להסתתר במחזה. היא מציגה את עצמה כבר בשם המחזה או בשורות הראשונות של המחזה, הגוררות אותנו ללשון פואטית ולמיסטיקה של "אשמורת אחרונה של לילה בחלון". יסודות רומנטיים אלו מתעצמים במחזה: "עולם השחור" – עולמן של הרוחות, המוות, השדים והחיות הולך ומתגבר לאורך המחזה, וכל השירה – שהיא לשון המחזה כולו – סגורה במסגרת מעגלית של בין לילה (יציאת חננאל בפתח המחזה) ללילה (הליכתה של נעמי בסיום המחזה). דיון מלא ברומאנטיקה של "פונדק הרוחות" חייב להתפרש על שני תחומים מרכזיים במחזה: הבעיה של הגשמת החירות האינדיווידואלית ובעיית הקרבת האני למען האהבה. שני נושאים רומאנטיים אלה הם תואמים, ונשזרים במיתוס הרומנטי היסודי המצוי בבסיס המחזה – המיתוס הפאוסטי: הן נעמי והן חננאל מוכרים את נשמתם לשטן. נעמי משעבדת את עצמה מרצון למשך שתים-עשרה שנים כדי להבטיח את אושרו של חננאל. ההשוואה ל"פאוסט" מחייבת, כי נעמי היא נשמתו של חננאל (שהרי פאוסט מוכר את נשמתו לשטן, כדי להבטיח את אושרו שלו. חננאל מוכר את נשמתה של נעמי כדי להבטיח את אושרו). ביסודו של דבר – זוהי אותה עיסקה בשני המחזות. פושט היד מתחייב להביא לבן-בריתו הצלחה ומנוחת נפש, אולי גם אישה. לנשים שמשיג מפיסטו לפאוסט יש הד בפונדקית של "פונדק הרוחות", ומסע הצלחותיו האומנותיות של חננאל הוא מסע האושר האמיתי או המדומה של פאוסט.

שחר נץ, יהויכין פרידלנדר, איתי שור, אריה צ'רנר

10

Made with FlippingBook - Online catalogs