החאן - פונדק הרוחות/נתן אלתרמן

העולם, הפונדק ופונדק כבימת תיאטרון

שמעון לוי

כדינם של מחזות רבים, שם היצירה מרמז מראש על מה שצפון בה, ומלוא משמעות השם תסתבר רק בדיעבד, עם תום המחזה או בסוף ההצגה. "פונדק" הוא מקום של זרות נעימה, של אי מחויבות, של נימוס ארעי, של התקשרויות מזדמנות ולא לנצח. הפונדק הוא חלל ביניים שיש בו מסגירותו של הבית וגם מהדרך ש"עודנה נפקחת (כמו עין?) לאורך". אפילו פחות ממלון או אכסניה, שוהים בפונדק באופן זמני, בארעיות שאיננה אמורה לפגוע באיש או באשה. בפונדק עושים אתנחתא לנגינה, לכוס יין ולזמר, אוגרים בו קצת מזון ומנוחה לתדלוק גוף ונשמה בדרך מטאפורית הפרושה בין המגורים של הבית (וממילא קובע אלתרמן ש"דין הבתים לשקוע") לבין בית-עולם, שהגוף ישכון בו לנצח בעוד הנשמה תצפה לתחיית המתים. בפונדק, כדימוי המתממש על בימה בחלל תיאטרון, יש הרבה מאופיו של התיאטרון עצמו: בשניהם מתקיים מפגש קצר (שהוא אינטנסיבי כמידת רצונם ויכולתם של הנוטלים בו חלק), בין בעלי המקום לבין האורחים, ועל הבימה או בטרקלין הפונדק נערכות הצגות בין מסיכותיהם, הנלבשות על פניהם של האורחים בינם לבין עצמם. מבחינה אישית אלתרמן משתמש בדימוי הפונדק באופן ביוגרפי מאוד, ולאו דווקא מן הצד הרכילותי. הפונדק, בעיקר פונדק של רוחות, הוא תחום של מפגש מפריד, חיץ בין ה"כבר לא" מחייו הישנים של חננאל לבין ה"עדיין לא" של משאת חייו. חננאל חי חיי "כמעט", נידון להצלחה חיצונית מאחר שמִשְׁכֵּן את רוחו אצל המלאך-הקבצן- האימפרסריו, ובד בבד הוא נידון לעקרות רוחנית מאותה סיבה עצמה. הוא עומד על הסף התיאטרוני וההווי כל כך, שבין הכאן והעכשיו לבין השם והמעבר, סף שלבימת התיאטרון נוח לחצותו מידי פעם בפעם.

אור לומברוזו, עירית פשטן, ניר רון

הגוף כפונדק: העולם, הפונדק ופונדק כבימת תיאטרון, שמעון לוי, מתוך 1994 , דצמבר 179 , גליון 77 עתון

6

Made with FlippingBook - Online catalogs