החאן - כנרת כנרת מאת נתן אלטרמן

«ª´¶¨œ «¶¬ ¶œª ž´Ÿ¨¡ž ´¥µ ¥¡ª¥

)לפי סדר כניסתם( משתתפים: - מספר / בצלאלניק / מנדל התרנגול ניר רון

- יהודה יואב היימן - מרדכי גיא גורביץ' - פייטלזון יהויכין פרידלנדר - אליעזר אריאל וולף - זרח / יסנוגורסקי איתי שור

- יקותיאל / יסנוגורסקי אדי אלתרמן - ריבה / זלטינה כרמית מסילתי-קפלן - טניה נטלי אליעזרוב - חיים ברוך / אביו של ליובה ארז שפריר - אימו של ליובה אודליה מורה-מטלון

מאת נתן אלתרמן שיר גולדברג בימוי: שחר פנקס עיבוד ועריכה: אדם קלר תפאורה: עפרה קונפינו תלבושות: רוני כהן תאורה: דניאל סלומון מוסיקה: אמירה פנקס עיצוב מסכות: נגה יתומי שפה ודיבור:

2015 Š~–—‡ Š‡†’ ‚–ƒ‰ ‚˜Š ‚€”‚‚ Š‡†’‚ ˜ƒƒ”Šƒ ‡Šƒ € •‡”‡~Š –— Š‡‡~Š ‚ƒ˜

ההצגה מספרת את סיפורה של הקבוצה הראשונה "הגלילה". ההצגה נפתחת כשמרדכי, אחד החברים בקבוצה, שב מיפו לאחר שנשלח לגבות סכום כסף ואיבד אותו. החברים מגלים שהוא לווה ביפו כסף והכניסו אל הקופה ללא ידיעתם. הם זועמים על חוסר השקיפות של המעשה ודורשים ממנו להתנצל. בכסף שאבד, הייתה אמורה הקבוצה לשלם בעבור הלוקומוביל כן את ַ )טרקטור( והיעדר הכסף מס השארתו של הלוקומוביל. משבר זה, פותח פצע מהעבר )מותו של ליובה, חבר ותיק בקבוצה ובן זוגה של טניה( ומאיים לקרוע את הקבוצה. יהודה, אחד החברים, נוסע עם מרדכי ליפו לקיים בוררות בנושא כשבעקבותיהם נוסע גם אליעזר. בשהותם ביפו הם פוגשים בחיים ברוך וזלטינה, בעלי פנסיון, בצייר הבורח מירושלים אל יפו, ביסנוגורסקי, פועל שהתפצל מרוב ויכוחים עם עצמו ואף פוגשים את הוריו של ליובה, שהגיעו לאחר שנתיים לראות היכן בנם נפל, ולפגוש את חבריו. הקבוצה חוזרת לגלילה ומגלה כי טניה, זוגתו בעבר של ליובה, ובהווה של מרדכי, איבדה את דעתה. אמו של ליובה מסייעת לה להיפרד מרוחו של ליובה ולבחור בחיים. אל הקבוצה מגיע צלם המצלם את הקבוצה כולה, עם עליית החמה.

צוות הפקה: עדנה טוויג מנהלת הפקה: ששון חזם מנהל טכני וייצור: לי טפרברג, עדי יאיר מלבישות: דנה שעובי, לאה סילבר אלינור זילברמן, דנית סיקל פאולה טימונר, שרה טיילור עיצוב תסרוקות, פיאות ואיפור: סופי מולדבסקי גולצמן גלינה תופרת: ואדים לוין חייט: מנדי מועלם צביעת בגדים ויישון: תיאטרונית ייצור תפאורה: עאסם אל-שריף מנהל במה: חאלד חמדאן עובדי במה: יהודה ספקטור, אנטון קוצ'ר ואדים קיסלב רוני כהן מנהל תאורה וסאונד: יונתן לוי, מרטין קנטור תאורנים: עידן הרזון, לי לוריאן, דניס קבנוב מיכאל אבבו, איתן כהן סאונד: עוזרת במאי: רוני טוביאס גדעון פולי ברינר תכנייה: יעל אילן צילומים: נוטלסטודיו עיצוב תכנייה: יחסי ציבור: דנה סוחולוצקי - תיאטרון החאן

" וֹפ קַיִצ. עוֹד לֹא פָּג חֻמָהּ שֶל אַדָמָה, אַכְ כְּבָר אָרֹכְ הַלַיְלָה וְהַיוֹמ קָצָר.

לֵיל טֶרֶמ ְתָו. עַל אֶרֶצ ֶלַע וּטְרָשִימ הוּא שוּב נִצָב כְּאָז. כֻּלוֹ שְלֵמוּת מוּצֶקֶת. רָקִיעַ מְלֻטָש כִּמְלֶאכֶת חָרָשִימ וּפְנֵי מִישוֹר חִוֶר וְחֶשְכַת-הַר מִנֶגֶד... ... אַבָל כָּל זֶה - בָּרֶקַע. זֶה נִצָב בְּלִי נִיעַ. ַאַחַרֵי כָּתְלוֹ שֶל צְרִיפ - אוֹ חוּשָה, אִמ כְּבָר כָּכְ... - וּפְנִימָה אִמ נָבוֹא - הִנֵה עַכְשָיו הִגִיע הַזְמַנ לִפְתִיחָתוֹ שֶל הַמ ָָכ -"

מתוכ המחזה

תודה גדולה על יעוץ תנועתי למירי לזר רפי אילן, פרופ' דן לאור, מוקי צור תודות ל: זהבה חכם גבאי - מנהלת אתר חצר כנרת מוזיאון נחום גוטמן

משך ההצגה: שעה וחצי )ללא הפסקה( 2015 במאי 5 : הצגה ראשונה

 ªŸ³ ©¡³ª

״ ¶´¬§ ¶´¬§ ״ ¨ «ª´¶¨œ «¶¬

זלטינה: אַתָּה וַחַבֵרֶיכָ רְגִילִימ ודאי לָתֵת חִנָּמ כָּל מָה שֶיֵּש לָכֶמ אַכְ אֶת הַשֵּמ חָלוּצ אַל תְּחַלְּקוּ ָתַמ כָּכְ. לַשֵּמ הַזֶּה יֵש טֶבַע שֶהוּא דּוֹרֵש מְחִיר - וַאַחָדִימ שִלְּמוּ בַּעַדוֹ כָּל כָּכְ הַרְבֵּה שֶכְּבָר אָ וּר לָכֶמ לִזְרֹק אוֹתוֹ לַשּוּק. מתוכ המחזה

ניר רון, כרמית מסילתי-קפלן

את המחזה "כנרת כנרת" הכרתי עוד לפני שנסתיימה כתיבתו וכבר אז היה כמעט ברור שזה יהיה מחזה נורא. כבר אז ניכרו בו מידות של שרירות-לב, של קפיצות משונות מעניין לעניין ושל נטייה לבורלסקה מזה ולמלודראמה מזה. גם כיום קשה לדעת הוא מטלטל עצמו ממהות למהות ומסגנון לסגנון בלי יכולת מהו. דראמה, קומדיה, מחזה לירי, מחזה-הווי, מחזה היסטורי? הוא משלב יחד המצאות פיראנדליסטיות עם פרקים של תיאטרון קלאסי-כביכול. כניסותיהם ויציאותיהם לשבת במקום אחד. של גיבוריו לרוב אינן מוסברות ומוצדקות כפי שראוי באמנות הדראמה. למעשה הן לא מוסברות ולא מוצדקות כפי שזה בחיים. מבחינה זו אפשר לומר שיש בו חסרונות מצוינים. אחדים כבר עמדו על כמה מן הדברים החסרים במחזה הזה הם באמת נהדרים. כך, אמנם לא במידה מספקת. אך כיוון שנוסף על מה שאין בו יש בו פה-ושם עוד דברים אחדים, אין לי ברירה אלא לעמוד עליהם. ראשיתו מחלוקת בענייני ממון, והמשכו סיפור אהבה בין איש צעיר ואשה צעירה, ובכן, קודם-כל יש בו איזה סיפור-מעשה. אשר חברם, מי שהיה אוהבה של אשה זו, הקריב את חייו למענם, כדי לא לעמוד להם לשטן באהבתם זה את זו. מובן שזהו סיפור אהבה רומאנטי ותמים. אין כאן שמץ התעמקות בבעיות המשולש הנצחי, פרברסיה מינית תת-הכרתית, או רמז ליחסים קרובים בין שני גברים, או שאר חומר דראמאטורגי אקטואלי. לצדקתי עלי לומר כי גיבוריו של סיפור-המעשה, כפי שעלו בדמיוני, פשוט סטיותיהם, הגלויות לפחות, נטו בעיקר לצד ההקרבה העצמית המשונה ומסירות- הסיחו דעתי מכך אל סטיות אחרות שלהם. מעשה המפרך והבודד, שהם הקדישו לו את חייהם. הפרברסיה הזאת שלהם היא נושאו של המחזה. ַ ל הנפש

עקדה ושל אהבה, כי בנה המת לא ישוב עוד אליה אפילו בחלום. כי הוא מת לעולם. היה מי שאמר שתמונה זו היא מיותרת, והיה מי שאמר שהיא מלודראמאית, והפתרון הבא במחזה בעקבותיה הוא פתרון שרירותי. רצוני להוסיף ולומר ם, ֵ שהפתרון והרווחה הבאים במחזה אחרי קרבנה זה שם הא הם שרירותיים כשרירותה של התפרקות המתח החשמלי באוויר אחרי סופת הברק. גם סופת ברקים, ההופכת את הקיץ לסתיו, היא תופעה שיש בה מטובי הסממנים של המלודראמה. תמונות אלה של זיכרון-מוות ושל חולי וקרבן ורווחה, עומדות אף הן באותו עיגול של אור, שהמחזה נע בתוכו, ואור זה עשוי אולי גם להשרות מידה של הרמוניה של חלקיו השונים והלכי- רוחו השונים של הסיפור, עד לאלה שיסוד ההווי הצוחק הוא עיקרם. כן, פרקי ההווי הללו, כפי שהן ניתנים במחזה, חוטאים אולי המציאות הייתה כבדת- בשחוק שלהם למציאות כהווייתה. פרטיה מגיעים אל ראש יותר, חיה יותר, מציאותית יותר. המחזה כשהם כמו מעוקמים קמעה לאחר עברם את שכבות הזמן שבינינו וביניהם, והשתברות זו משווה להם את גוון התימהונות המכוונת ונוטלת מהם את עיקרי משמעותם האחרת. אלא שתוך כדי כך נושר מהם גם יסוד המופת וההטפה המכוונת, שהמחבר היה עשוי לשוות להם – והמחבר מודה שיש לו נטייה ארורה לכך – והקהל בן זמננו, כשהוא מקבל אותם בזרועות פתוחות של צחוק, חש בהם גם משהו שמחוץ לשעשוע. בכמה מן הפרקים הללו נראים הגיבורים נאיביים יתר-על-המידה, וסיטואציות שהם שרויים בהן נראות מלאכותיות. אך מה שנראה מלאכותי ונאיבי הוא כאן לפעמים גם אמת כהווייתה, אלא שאמת זו ומצבים שבו נמצאים גיבוריה, ועניינים שעליהם הם מדברים – כמו, למשל, עניין הילד הראשון – הם מצבים ונושאים חד-פעמיים. במחזות של הווי רגיל אין הם יכולים להיות אלא המצאה ודמיון, ואילו כאן הם מציאות. אכן, תגים אלה של הווי ראויים להארה ממצה יותר, להארה דראמתית מלאה וחיה יותר, אך המחזה המעלה אותם כפי שעושה זאת המחזה הזה, אולי גם הוא ראוי להיקרא חזיון דראמתי, אף אם אין הוא מקיים את כל מצוותיה של אמנות הדראמה. אולי טעות היא בידי, אך נדמה לי – אולי משום שטירונות דראמאטורגית בגיל קשיש כמו שלי אינה יכולה בלי מידה של אופטימיות – כי שטח הדראמה הוא כה רחב ורב-אפשרויות עד כי יש בו מקום גם אין מחזה זה למחזות שאינם מתאימים בדיוק לשום מסגרת. מתיימר לומר שהוא שובר מסגרות, אלא רק מסתובב ביניהן ואם הוא סופג בינתיים כמה ומבקש לו מקום להיכנס בו, שריטות ומריטות, הרי הוא יודע שהוא סופג אפילו פחות מן % בשמחה של צחוק המגיע לו. רק בשמעוֹ את הקהל המקבלו או בדריכוּת של קשב, הוא תוהה ושואל, אם אין הגמול הטוב הזה רב יותר מן המגיע. בכך אני מסיים את דברי אלה, שהייתי חייב אותם לבמאי ולצייר, ואחרון אחרון לשחקנים, ולשאר עוזרים, שעמלו להעלות את המחזה הזה על הבמה. אני יודע כי הם ראויים למחזה טוב מזה, אך הנני יודע גם, כי עמלם וכישרונם עשו אותו טוב יותר משהוא באמת. הנני מאחל לי שאתראה איתם בעבודות חדשות בעתיד.

סיפור-המעשה הנ"ל משובץ בתקופה שלפני חמישים שנה, תקופת חלוציה של ראשית התחייה העברית בארץ-ישראל. האם יש בו בסיפור אהבה זה כדי לשקף ולספר את התקופה? ברור שאין הוא מספיק לכך. סיפור זה עשוי להתרחש בכל זמן שהוא ובכל מקום שהוא. הוא לא מספר את התקופה, אלא התקופה, שהוא משובץ בה, מוסיפה לו מדרך-הטבע גוון ותבלין משלה, ובכך היא מספרת באמצעותו גם משהו מעצמה. דבר זה נכון בייחוד לגבי אותו פרק-זמן שהמחזה סובב בתוכו. ההכרעה הגדולה, שנפלה בהיסטוריה היהודית באותה תקופה, נצטרפה, יותר מאשר בכל תקופת-מהפיכה אחרת, מסיפורים פרטיים של בני-אדם. מה ששייך לגיבוריו של המחזה, הרי הם מתוארים, כאמור, כאנשים של מסירות נפש, של הסתפקות במועט, של אמונה הם כולם – והגיעה השעה להודות עמוקה ושל חברוּת נעלה. בעניין המביש הזה בפה מלא – גיבורים חיוביים. אנשים טובים, כן, כולם. אני מודה ומתוודה שבתחילה לא הרגשתי איזו שטות עשיתי שלא תיקנתי בעוד מועד את המקרה הממאיר הזה. ברגע האחרון עוד ניסיתי להחדיר ביניהם איזה טיפוס-מרענן מסוג אחר, אך כבר היה מאוחר. המעגל נסגר על האנשים הללו, וזה היה מעגל של אור שחרית צחה ותמה. באין ברירה התחלתי להרהר מה צידוק יש למידות הטובות אשר שיוויתי לגיבורי המחזה. כי גיבוריו של המחזה הזה אינם יכולים שלא להיות יפים וטובים וחזקים, ולוּ רק מפני שעצם בואם אל המקום שהם נאחזו בו הצריך כוחות-נפש נעלים של אור ושל תום ושל הקרבה עצמית. יש מקומות ותקופות בעולם שאתה מוצא בהם על-כורחך רק את הטובים ביותר, בקעת הירדן בראשית-המאה הייתה מקום כזה. אחת מכוונות המחזה הזה הייתה, איפוא, לחשוף פרק-זמן מסוים זה כעיגול של אור גדול, ולספר סיפור מסוים בתוך התחום המואר הזה אינו המצאה דראמאטורגית. העיגול הזה. הוא עובדה היסטורית. אותה תקופה יש בה אור ותום ופיכחון צמה שאינם שכיחים. ָ של מסירות-נפש במידה של מיצוי וע ובכל זאת יש במחזה הזה שאלה עיקרית שהוא נוגע בה והיא שאלת הקשר שבין עולמו הפנימי של היחיד ובין העולם הן עולם הזולת הבודד והן עולם הכלל על אמונות החיצון, ודעות ועל יצירי חומר ורוח ודמיון עולמו שלו. בגילוייה האמיתיים של ספרות זו, יש הרבה מחאה אמיתית והרבה כאב כות שתפישה זו מוצאת ֵ אמיתי. אני נכון אפילו לומר, כי החש בעולמו של הפרט, אינן מגיעות לקרסוליהם של הסיוטים אשר הבקיעו מתוך האמונות המנוגדות לכך בתכלית, תורת השיתוף והאחווה והאושר, אם בתחומי הדת ואם בתחומי האידיאולוגיות החברתיות האופטימיסטיות. התקופה שבה נתון סיפור המחזה, שחרית התחייה העברית אותה תקופה הייתה מיזוג מושלם ומופלא בארץ-ישראל; של עולם היחיד ועולם הכלל, שהחיו זה את זה ושיוו זה לזה במידה שאין למעלה ממנה. חריפות וכוח משום כך, שעה שאמו של הנופל שואלת את חבריו מה הדיבור האחרון שעלה על שפתי בנה, ושעה שהיא שומעת מהם שהוא ייה- ִ ח ְ אמר, רק אמא ולא יותר, - כלומר לא חלוציות ולא ת לאומית ולא עולם של שוויון ואחווה, אלא רק אמא – אותה שעה אנו יודעים כי תשובה זו היא אמת של עולם פתוח ונדיב, פתוח לאהבה ולחברוּת ולמסירוּת-הנפש. בתוך עולם פתוח זה, בתוך עיגול-האור הטראגי והבודד שבו, גוחנת אמו של ליה ומשלימה השלמה עליונה את ָ הנופל על הנערה טאניה בח ם, היודעת כבר כי אשה צעירה ֵ סיפור ההקרבה שבמחזה. הא זו, אשר בנה אהב אותה, עזבה אותו והייתה לאיש אחר, וכי ם הזאת ֵ סיוט זכרונו של הנופל-בעדה אינו מרפה ממנה, הא גוחנת על הנערה החולה וההוזה ומבטיחה בכוח עליון של

9.2.62 , , תרבות וספרות הארץ נתן אלתרמן, , מאמרים ורשימות, תרצ"ב-תשכ"ח, הוצאת הקיבוץ המאוחד במעגל מתוך , בזמן העדרו 1962 בפברואר 2 - ב דברים שנקראו בסימפוזיון על המחזה, של נ.א. מן הארץ. בכתב היד המקורי של הקדמה זו, מצוי לפני החתימה המשפט: ניו יורק, בצל החושה הגדולה המכונה "אמפייר סטייט בילדינג"

¶¥œ¨° ¶¥´£µ

¶´®¡ ®¡´³ ´¡œ¨ «Ÿ

מתוך הביוגרפיה של נתן אלתרמן

וֹעֶרֶת, ַּ "שַחַרִיתֶכְ הַפִּלְאִית, הַקְּרוּעָה, ה הַתְּמִימָה עַד חִיוּכְ וְעִקְּשָה עַד מָגוֹר. אֵי בָּזֶה, בּ ְִבִיבוֹת חַצֵרָהּ שֶל כִּנֶרֶת, אַתְּ הָפַכְתְּ עַל פְּנֵיהֶמ אֶת חַיָיו שֶל הַדּוֹר"

נחתם חוזה בין אלתרמן לבין התיאטרון הקאמרי, חוזה שהסדיר לא 1959 בדצמבר את העלאת "כנרת כנרת" אלא את העלאתו של מחזה אחר, שקדם לו, בשם "פונדק הרוחות". הקשר בין אלתרמן לבין עולם התיאטרון בכלל, והתיאטרון הקאמרי בפרט, לא היה חדש, ואף על פי כן לא חיבר מעולם מחזה משלו. לכאורה היו לו כל הכישורים הדרושים להיעשות מחזאי: אהבה עצומה למדיום של התיאטרון, היכרות אינטימית עם המחזאות הקלסית והמודרנית, ובעיקר ניסיון מעשי, שהתבטא בעבודת התרגום הענפה שלו ובכתיבתו לבמה הזעירה. מלכתחילה היה בכוונת מנהלי הקאמרי להעלות את "פונדק הרוחות" לרגל חנוכת הבניין . אלא שבינתיים התברר כי הבנייה 1960 החדש של התיאטרון שהיתה מתוכננת לסתיו מתעכבת, ושהפתיחה הרשמית תידחה לפחות בשנה. הבמאי גרשון פלוטקין - איש הקשר בין אלתרמן לבין תיאטרון הקאמרי - העלה אז בפניו את הרעיון לחבר מחזה על נושא ישראלי מקומי; שהרי מחזה מעין זה יהלום יותר את מעמד הפתיחה של התיאטרון. אלתרמן נעתר להצעה ברצון, ובתוך זמן קצר הצליח להשלים את כתיבתו של מחזה נוסף, השונה בתוכנו ובסגנונו מן המחזה הקודם. כך נולד "כנרת כנרת". . יומיים 1961 באפריל 10 - החוזה החדש בין אלתרמן לבין התיאטרון הקאמרי נחתם ב לאחר מכן יצאה הודעה לעיתונות ובה נתבשר הציבור על הכוונה להעלות את "כנרת כנרת" במקום "פונדק הרוחות". "כנרת כנרת" לא נולד יש מאין. אף שעלה לארץ עם הוריו במסגרת העלייה הרביעית, העירונית והבורגנית ברובהּ, חש אלתרמן קרבת נפש והזדהות עמוקה עם אנשי העלייה השנייה, שבהם ראה את מניחי היסוד לישוב היהודי בארץ ישראל וכמי שחוללו מפנה של ממש בתולדות העם היהודי. אלתרמן הכיר גם באופן אישי רבים מאנשי העלייה , ועד בן-גוריון, שרחש דבר השנייה - החל מברל כצנלסון, האיש שקלט אותו בעיתון לו הערצה עמוקה וראה בו את מכוננהּ של מדינת היהודים. במהותו ובאורחות חייו היה אלתרמן אדם עירוני, אך ידע להוקיר את הציונות המגשימה, העובדת, ובייחוד את המפעל הקיבוצי, שתחילתו בימי העלייה השנייה. לאלתרמן הייתה גם היכרות אישית עם קבוצת דגניה, שהיתה אם הקבוצות: בצעירותו נהג לבקר שם את אהובתו עבריה שושני, שהועסקה כגננת, ובמרוצת השנים קיים קשרים עם מרים ויוסף ברץ, שהיו ממייסדי הקיבוץ. כשפרסמה מרים ברץ את זיכרונותיה שלח לה אלתרמן מכתב מלא הערכה, , ובה הפליג דבר וכשפרסם יוסף ברץ את סיפור תולדותיה של דגניה, פרסם רשימה ב בשבחי הספר. , במלאת ארבעים שנה 1950 לתחושות אלה נתן אלתרמן ביטוי גם בשיריו. באוקטובר לייסודה של דגניה, פרסם במסגרת "הטור השביעי" את השיר "עם תמונת הצריף באום ג'וני" – מחווה לאם הקבוצות, שהוקמה על אדמות היישוב הערבי אום ג'וני. השיר התייחס אל התצלום של הצלם הנודע אברהם סוסקין שבו נראים ראשוני דגניה כשהם מכונסים לתמונה קבוצתית על הגג ועל המדרגות ועל המעקה של הצריף הראשון.

נתנ אלתרמנ

"... בתמונת הצלם, על הגג ובפתח, ועל מעקה הם עומדים. נכחם ניבטים הם במין שתיקת-פתע – החיים ואתם המתים..." )נתן אלתרמן(

,1912 הצריף באום-ג'וני, דגניה אוסף מכון לבון, ההסתדרות החדשה

אריאל וולף, איתי שור

ספר והיה כמובן השיר "אנשי עלייה שנייה", שאותו בחר אלתרמן לשבץ במסגרת , שיועד לילדים. הוא סיפר בו את סיפורם של עלמים צעירים ועלמות התבה המזמרת צעירות שהגיעו לארץ עם צרורות זעירים, ולאחר שהתהלכו בה לאורכה ולרוחבה יצאו לסקל ולחפור באר ולחרוש ולזרוע, ייסדו את "השומר" ויצאו לפעולות הגנה, נטשו את הלשונות שדיברו בהן והחלו לדבר עברית, הקימו את דגניה ואת כנרת, כשהם דבקים באמונתם כי בארץ תקום אומה אך ורק אם יהיו בה פועלים עברים, שומרים עברים ועובדי אדמה. , היינו בדיוק 1961 – 1960 את "כנרת כנרת" כתב אלתרמן במרוצת החורף של שנת בזמן שצוין יובל החמישים לייסוד דגניה. מדינת ישראל היתה אז בת יותר מעשר שנים, ולליבו התגנב לא אחת החשש שמא החזון והלהט שליוו את ימי היישוב ואת שנותיה הראשונות של המדינה מאבדים תנופה, והציבור לאט לאט מתחיל לשקוע ביום קטנות. לרגל ועידת הקיבוץ המאוחד שנערכה בעין חרוד ביטא 1960 במאמר שכתב ביולי אלתרמן ללא חציצות את הערכתו העמוקה לתנועה הקיבוצית ולתפקיד החשוב שהיא מוסיפה למלא בתולדות הארץ. לכאורה זוהי מעין שמורת טבע, שבה עדיין פועם החזון החלוצי במלוא העוצמה, בשעה שמחוצה לה יש סימנים ברורים של שחיקה. המשך בעמוד הבא

נתן אלתרמן, ספר התבה המזמרת, מתוך 1973 , הוצאת הקבוץ המאוחד

השחקנים והאמנים: בצד כוכבי הקאמרי, כמו יוסף ידין, אברהם בן יוסף, אברהם חלפי ורחל מרכוס, רעיית המחבר, צורפו גם צעירים מבטיחים וביניהם גילה אלמגור, אילי גורליצקי, ליאור ייני ואף הזמר הצעיר יהורם גאון. האמן הצעיר דני קרוון הוזמן לעצב את התפאורות, טובה קליינר הופקדה על התלבושות, והמלחין והמנצח גארי ברתיני התבקש לחבר את המוזיקה. אולם הסנסציה הגדולה מכולם היתה הסכמתה של שחקנית הבימה חנה רובינא, הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי, לחצות את הקווים ולהופיע במחזה שיועלה על בימת הקאמרי, ולא עוד אלא בתפקיד "האשה האורחת", שהיה תפקיד משנה. השמועה על המחזה החדש של אלתרמן עשתה לה כנפיים: ביולי שיגר ראש הממשלה דוד בן-גוריון מכתב אל 29 - ב אלתרמן, ובו כתב לו כך: "שמעתי שכתבת מחזה על העליה השניה – ואמרו לי כי לא בא כבושם הזה. האוכל להשיג לקריאה הכתב-יד?" אלתרמן נלחץ מן הפנייה – המחזה עדיין לא היה גמור, הוא לא רצה לחשוף אותו בפני איש, אך כיצד ישיב ריקם את פניו של בן-גוריון, האיש הנערץ עליו כל כך? למחרת היום ישב וכתב איגרת ארוכה אל ראש הממשלה, ובו כרך את סירובו לחשוף את המחזה בהערות שונות על אודות יצירתו החדשה. במכתבו הסביר לבן-גוריון שמלכתחילה נכתב המחזה להצגה ולא לקריאה, "ויש לי משום-מה הרגשה ר' על הבמה ייעלמו החסרונות ֵ שרק בהיות המחזה 'חי מדבּ מתיים..." ִ שבכתב ויהפכו אולי ליתרונות בּ

באחד הימים זימן אליו אלתרמן את האנשים הקרובים אליו - את אשתו רחל, את צילה בינדר, את תרצה בתו ואת בעלה הטרי, השחקן עודד קוטלר. כשהתכנסו כולם בבית שבשדרות נורדאו ביקש אותם לסור לחדר העבודה שלו, מקום שלאיש לא היתה בו דריסת רגל. "בואו תכנסו, בואו תכנסו" – אמר אלתרמן בהתרגשות, שהיה בה אף שמץ של מבוכה. בחדר חיכתה לכולם הפתעה: הוא הוציא ממגירתו כתב יד של יצירה חדשה - המחזה "כנרת כנרת" – וביקש רשות לקרוא אותו בפניהם. אמנם היו בחדר שתי שחקניות ועוד שחקן אחד, אך אלתרמן בחר לקרוא את המחזה בעצמו, כשהוא ממלא לבדו את כל התפקידים. ואף שהיה כבד פה, הקריאה הפעם היתה שוטפת, קלילה, כשהוא מדלג ללא מאמץ רב בין הקטעים שנכתבו פרוזה לבין החלקים הפיוטיים, שהיו רוב הטקסט. ככלל, שרתה על המחזה רוח טובה, והיו בו לא מעט רגעים מעוררי צחוק. ואלתרמן, שנהנה כל כך מן הסיפור, לא הפסיק לצחקק. אך היו במחזה גם רגעים של קדרות ועצב, הקשורים בנפילתו של חבר הקבוצה ליובה )בן דמותו של משה ברסקי(. כשבאים הוריו של ליובה לארץ, אחרי שבנם איננו עוד בין ʥʩʕʸʕʡʍʣ ˒ʩʕʤ ʤʕʮ ʬʕʡʏʠ ם את חברי הקבוצה: " ֵ החיים, שואלת הא ʠʕ˙ʑʠ ʸʔʮˌ ʠ˒ʤ משיב לה יהודה "ʸʔʮˌ ʠ˒ʤ ʤʕʮ "ʭʩʑʰˣʸʏʧˋʕʤ יהודה השיב: ʥ "˒ʤ ʓ ʝˡʔʮ ʣˣʲ ʸʔʮˌ ʠ˒ʤ ם שואלת שוב: ֵ וכשהא אלתרמן הפסיק פתאום את ʩʑ˘ ʓˇ ʠ ʕ˙ ʑʠ ʠ ʕ˙ ʑʠ ʸ ʔʮˌ ʠ˒ʤ הקריאה ופרץ בבכי. בתחילת מאי הודיע גרשון פלוטקין על השלמת הליהוק, כשהוא מתגאה על שהצליח לגייס למשימה את מיטב

נטלי אליעזרוב, איתי שור, גיא גורביץ/, יהויכין פרידלנדר, אדי אלתרמן, יואב היימן, אריאל וולף

אריאל וולף, אודליה מורה-מטלון, ארז שפריר

כי "כנרת כנרת" נושא עמו "תזה" כלשהי. ואם אמנם כך – הרי שהיא חורגת מן הרוח של השירה והדרמטורגיה בת זמננו, העומדת בסימן הניכור בין האדם היחיד לבין מה שסובב אותו. בדצמבר 30 - הצגת הבכורה של "כנרת כנרת" התקיימה ב . בפרסומים לקראת הערב נמסר כי ההצגה תיערך 1961 בחסות שר האוצר לוי אשכול, ושדוד בן-גוריון הוזמן גם הוא. העיתונים דיווחו על כך כי המעמד יהיה חגיגי במיוחד, וישתתפו בו סופרים, משוררים, ציירים, שחקנים ואנשי ציבור רבים, ולצידם ברוך בן-יהודה עצמו, כמה מראשי דגניה, ושרה זלאטה יהודאי - אלמנתו של חיים ברוך יהודאי שהיה בעליו של מלון ביפו שבו התאכסנו רבים מאנשי העלייה השנייה. צייר הקריקטוריסט בס הארץ במדור "הימים הללו" בעיתון זוג מבוגר הלבוש במיטב בגדיו על רקע הכרזה של "כנרת כנרת". מעל הציור רשם שתי ציטטות – "הקהל אדיש לעליה" ו"הקאמרי מציג מחזה על העליה השניה". ומתחת לתמונה נכתבו הדברים שאותם, כנראה, אומרת האישה לבעלה בדרכם ל"י עלתה לנו ההצגה על 300 ? אל ההצגה: "- אנחנו אדישים העליה השניה!" הצופים שגדשו את 900 בדיוק כבה האור, וכל 20:30 בשעה האולם המתינו בהתרגשות לעליית המסך.

בדצמבר, ימים אחדים לפני חנוכת הבניין, קיים 24 - ב התיאטרון מסיבת עיתונאים וזו זכתה לסיקור נרחב כמעט בכל העיתונים. ההתכנסות נועדה קודם כול לתת פתחון פה לעוסקים במלאכת הבניין החדש, ולאחריה נערך סיור בבניין עצמו בהדרכת האדריכל דב כרמי. גרשון פלוטקין הדגיש את העובדה ש"מוסד עברי חדש ייחנך על ידי הצגת מחזה עברי חדש". אולם הצימוק של המסיבה היה בהופעתו של אלתרמן עצמו, אשר היה ידוע כאדם נחבא אל הכלים, וכמי שנמנע באופן עקבי למדי מלדבר באירועים ציבוריים. למרות זאת, בשל גודל השעה, השתכנע הפעם להתייצב מול העיתונאים. הוא השמיע דברי תודה לגרשון פלוטקין על שפתח בפניו את שערי התאטרון הקאמרי ואת שטח היצירה הדרמטי, הודה לשחקנים "שלפעמים הצטערתי שהם טובים מהטקסט שבפיהם" ובייחוד הודה לחנה רובינא, שעל הסכמתה להשתתף בהצגה אמר: "מבחינה אישית... זוהי זכות שעוד לא היתה לי בספרות ואיני יודע אם תהיה לי גדולה ממנה". בנאום עצמו, שרק חלקו היה מוכן בכתב, הסיר אלתרמן במשהו את העמימות בכל מה שקשור לתוכן המחזה, שהתאטרון עצמו, בכל פרסומיו, הקפיד לשמור עליה. אלתרמן הדגיש כי תקופת השחרות מוצגת מנקודת המבט של תקופת הבגרות הרואה מתוך סלחנות את הטוב אך גם את התמוה, הגרוטסקי, בן הזמן שעבר זמנו. בהקשר זה גילה לעיתונאים את סיפור המעשה, ואף מצא לנכון לציין כי ברוך בן-יהודה, גיבור הסיפור, היה מורו למתמטיקה בגימנסיה הרצליה, ואף המורה האהוב עליו ביותר. אלתרמן לא שלל את האפשרות

, ספריית אפקים, הוצאת דן לאור , מאת אלתרמן – ביוגרפיה מתוך 2013 , עם עובד, תל-אביב

«ª´¶¨œ «¶¬ «ª´¶¨œ «¶¬

¡¶®°µ ¡ ¥¨œ´µ¥ ¥œ¢£ª¡ ´´¡µª ¥  ¶¥¨œ´µ¥ ¶¥¬´Ÿ¡ª  ´¥µ ©´¢ ¨® ´° §¢ «ª´¶¨œ ¶´§¥¬ ¶¥¥  ¶¬µ ¶¡´°¨ ¨œ´µ¥

1970 במרץ 28 - 1910 באוגוסט 14

נתן אלתרמן נולד בעיר ורשה שבפולין )אז עדיין תחת שלטונה של רוסיה הצארית(, בנם של יצחק אלטרמן ובלה לבית ליבוביץ'. התיישבה המשפחה בעיר קישינב, שם למד נתן 1919- ב במסגרת הגימנסיה העברית "מגן דוד", והחל לכתוב , בהיותו בן 1925 שירים, שפורסמו בעלון הגימנסיה. בשנת , עלה עם משפחתו לארץ ישראל. המשפחה התיישבה בתל 15 אביב, ואלתרמן למד בגימנסיה הרצליה. יצא לצרפת – תחילה ללימודים באוניברסיטת 19 בהיותו בן סורבון בפריז, וכעבור שנה עבר ללימודי חקלאות בנאנסי, שם שהה שנתיים והשתלם כאגרונום. במהלך שהותו שם , שיר מפרי עטו בבמה 1931 התפרסם לראשונה במרץ ספרותית מוכרת: השיר "בשטף עיר" ראה אור בכתב העת "כתובים", בעריכת אברהם שלונסקי. במהלך חופשת הקיץ, שבה בילה בארץ ישראל, התפרסמה רשימתו הראשונה (. לאחר מכן הוסיף לפרסם משיריו 1931 ב"הארץ" )ספטמבר החל 1932 ב"כתובים" וב"גזית". כששב לארץ ישראל בקיץ לעסוק בכתיבה עיתונאית – תחילה בעיתון "דואר היום", ואחר כך, לזמן קצר, בשבועון "בשער". במקביל המשיך לפרסם גם ב"כתובים" )בשם העט "נ. העזתי"(, ב"טורים" וב"הארץ", החל לכתוב פזמונים לתיאטרון "המטאטא". 1933 ובמהלך החל לפרסם בעיתון "דבר" )תוספת ערב( 1934 ביולי טור שירי אקטואלי בשם "סקיצות תל אביביות", שעליו עזב את "דבר" 1934 חתם בשם העט "אלף נון". בנובמבר והחל לפרסם ב"הארץ" טור דומה אך בעל אופי פחות לירי ויותר סאטירי, בשם "רגעים". הוא התמיד בכתיבתו שמונה טורים חתומים בשם העט "אגב". 297 שנים, שבהן התפרסמו לצד כתיבתו האקטואלית הצטרף אלתרמן לקבוצת המשוררים "יחדיו" של אברהם שלונסקי ולאה גולדברג, קבוצה שהתרכזה סביב כתב העת "טורים" ומרדה בממסד הספרותי

של אותה עת, שהיה מזוהה עם חיים נחמן ביאליק. ספר שיריו בהוצאת "יחדיו" 1938- הראשון, "כוכבים בחוץ", יצא לאור ב )למעשה, הוצאה עצמית של חברי הקבוצה(, והתקבל כחידוש בשירה העברית. נשא לאישה את שחקנית התיאטרון הקאמרי רחל 1935 - ב נולדה בתם היחידה תרצה, לימים 1941 מרכוס, ובינואר המשוררת תרצה אתר. עזב אלתרמן את "הארץ" עקב ויכוח כספי עם 1943 בתחילת המו"ל גרשום שוקן, וחזר ל"דבר", שם החל לכתוב את מדורו האקטואלי "הטור השביעי", שהתפרסם מאז מדי שבוע עד . בינואר הוצג לראשונה בתיאטרון "האוהל" 1967 תחילת המחזה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" מאת סמי גרונמן, בתרגומו של אלתרמן. מאוחר יותר באותה שנה יצא ספרו הפסיק לכתוב 1944 - הראשון לילדים "האפרוח העשירי". ב לתיאטרון "המטאטא" והחל לכתוב לתיאטרון "לי-לה-לו".

יצירתו העשירה של נתן אלתרמן כוללת שירה לירית ופזמונים, שירי ילדים ומחזות, וכתיבה אקטואלית בשירה ובפרוזה. מלבד כתיבתו המקורית הרבה אלתרמן גם בתרגום יצירות מופת מספרות העולם. במהלך חייו זכה אלתרמן בפרסים רבים, פרסים: , על 1946- בהם פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת ב תרגומיו למחזות "פדרה" מאת ז'אן רסין ו"נשות וינדזור , על תרגומיו 1967- העליזות" מאת שייקספיר, ושוב ב , על ספרו "שמחת 1947- למחזות מולייר; פרס רופין ב זכה בפרס 1968- (. ב 1957) עניים"; ופרס ביאליק לספרות יפה ישראל לספרות על מכלול יצירתו. אלתרמן כתב מספר מחזות תיאטרון וביניהם: "פונדק מחזות: הרוחות", "כנרת כנרת", "משפט פיתגורס", אסתר המלכה". נמצאו בעיזבונו ופורסמו: "חוף המדוזה", "ימי אור האחרונים". ; הטור 1941 , ; שמחת עניים 1938 , כוכבים בחוץ בין ספריו: ; עיר 1954 , ; הטור השביעי: חלק ב 1948 , השביעי: חלק א ; כנרת, כנרת, מחזה 1958 , ; ספר התיבה המזמרת 1957 , היונה ; פונדק הרוחות, מחזה, 1962 , ; כתבים בארבעה כרכים 1962 ; פזמונים 1971 , ; ספר החידות 1971 , ; החוט המשולש 1963 .1984 ,1935–1931 ; שירים 1976 , ושירי זמר

במלחמת העצמאות התגייס לצה ל וצורף לגדוד מרגמות השתתף במבצע 1948 . באוקטובר 8 שהוקם במסגרת חטיבה יואב, אולם מפקד החטיבה, יצחק שדה, שחרד לגורלו של המשורר, הורה לשחררו. הפסיק לכתוב את ה"טור השביעי" ב"דבר" והחל 1967 - ב לכתוב מאמרים פובליציסטיים ב"מעריב", שכונסו לאחר מותו בספר "החוט המשולש". לאורך השנ ים היה אלתרמן מז והה עם תנ ועת העבודה ומפא"י בפרט. נמנה עם מעריציו של דוד בן-גוריון, תמך בהסכם השילומים, ובכך נתן גיבוי לעמדת בן גוריון; בן- גוריון מצדו כינה את אלתרמן בשם "נתן החכם". בשל קרבתו זו לבן-גוריון, זכה אלתרמן גם לביקורת, ולעתים כונה "משורר חצר". לאחר מלחמת ששת הימים נמנה אלתרמן עם מייסדי "התנועה למען ארץ ישראל השלמה". את נכונותו של בן- גוריון לוותר על מרבית השטחים תמורת שלום אמת תיאר כ"היפותטית - אפילו אוטופית". , ובמהלך ניתוח מעיים 1970 נתן אלתרמן חלה בשנת 28- הוא לקה בהתקף לב ואיבד את הכרתו. הוא נפטר ב . בשל בקשתו "להיקבר כאחד האדם", הוא נקבר 1970 במרץ בבית הקברות קריית שאול, ולא בחלקת הסופרים בבית העלמין טרומפלדור, שבו קבור גם אביו.

נטלי אליעזרוב, אדי אלתרמן

¥¡ª¥ ž´Ÿ¨¡ž ´¥µ .(2005) בימאית, בוגרת תואר שני בבימוי, החוג לתיאטרון, הפקולטה לאמנויות, אוניברסיטת תל אביב )האקדמיה למוסיקה ע“ש האופרה דון ג‘ובאני )פסטיבל ישראל(, אבא שלי לא ציפור בין עבודותיה: קונצרט החליל )תיאטרון תמונע(, חושים )אנסמבל הרצליה(, בשר גבירותי ורבותי בוכמן-מהטה(, .(2006 )פסטיבל עכו Walk(wo)man )פסטיבל ישראל(, היי יפה )התזמורת הפילהרמונית הישראלית(, מסעות אודיסאוס )הבימה(, אדם לא מת סתם, המאהב, אבא גוריו )תיאטרון החאן(, לה, האדרת ִ תה )תיאטרון גשר(. ופרס היצירה המקורית 2006 , היי יפה זוכת פרס הבימאית המבטיחה בפסטיבל ישראל על ההצגה .2014 , , צ‘כיה, על אותה הצגה. זוכת פרס רוזנבלום encounter 2007 בפסטיבל ³¬° ´£µ בוגרת תואר שני בבימוי, החוג לתיאטרון, הפקולטה לאמנויות, אוניברסיטת תל-אביב. כתיבה ועיבוד: אבא )אנסמבל הרצליה(, בשר גבירותי ורבותי )בשיתוף עם שי פיטובסקי, תיאטרון הבימה(, ארץ חדשה )בשיתוף עם Walk(no)man )המשכן לאמנויות חיפה(, פרסאוס ומדוזה )פסטיבל ישראל(, שלי לא ציפור אדם לא מת סתם, )תיאטרון החאן(, לה, האדרת ִ תה .(2006 שיר גולדברג ומשה פרלשטיין, פסטיבל עכו )הבימה(. דרמטורגית בתיאטרון הבימה. המאהב, אבא גוריו אדם זכתה בפרס מחזאית השנה על ההצגה 2014 . בפרס התיאטרון הישראלי 2014 , זוכת פרס רוזנבלום לא מת סתם.  §¥´® תופעות לוואי, סיפורים בתאטרון תמונע בשיתוף הבימה. אבסינט בין עבודותיו בעיצוב תפאורה: בפסטיבל פפפפפ בתאטרון חיפה. פסטיבל חיפה הבין לאומי להצגות ילדים, , בתאטרון חיפה. מתגלגלים בתאטרון צוותא. בתולים , בתאטרון נחמני. מסע של יום ארוך אל תוך הלילה עכו ותאטרון אינקובטור. בתאטרון אורנה משהו נפלא עומד לקרות, חברים על הגשר, שבת הזהב, הנעלים של אדון סימון, גאולה, אהבתי הראשונה, החייל האמיץ שוויק, בתאטרון הספריה רמת גן. הטוב, הרע והנערה פורת. בסטודיו למשחק של המחברת הגדולה, אמה ויגואר, בבי"ס לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים. בבי"ס סיפור אהבה, אם נדע לאהוב, בגודמן בי"ס למשחק, באר שבע. הגלגול, המעגל, יורם לוינשטיין. למשחק בית צבי בתאטרון משהו נפלא עומד לקרות באנסמבל הרצליה. מפגש באין סוף בין עבודותיו בעיצוב תלבושות: אורנה פורת. .( משהו נפלא עומד לקרות ) 2010-2011 זוכה פרס התלבושות לילדים ונוער לשנים ¶¡µ¡¨¶ ¡¬¥°¬¡³ ´°® בוגרת החוג לתיאטרון במגמת עיצוב, אוניברסיטת ת"א. תואר שני בעיצוב תלבושות ותפאורה השחף, דון פרלימפלין ואהובתו לבליסה בגן . בין עבודותיה: בתיאטרון החאן: N.Y.U מאוניברסיטת צור וירושלים, סינית אני מדברת אליך, . בתיאטרון בית ליסין: ביתו, אשליה, הנסיכה האמריקאית עיר הנפט, שמו )בשיתוף תיאטרון הקאמרי(. בתיאטרון הקאמרי: תפוחים מן המדבר, נהג ציירת, מכולת חגיגה )בשיתוף תיאטרון הבימה(, ביבר הזכוכית, האב, אנטיגונה )בשיתוף תיאטרון חיפה(, הולך לפניו משרתם של שני אדונים, הכתובה, הרטיטי את ליבי, הנפש הטובה מסצ'ואן, )בשיתוף תיאטרון הבימה(, מראה מעל הגשר, בתיאטרון הבימה: מעגל הגיר הקווקזי, בית ספר לנשים, קזבלן, כולם רוצים לחיות. קוויאר ועדשים, )בשיתוף תיאטרון הקאמרי(, נמר חברבורות, השוטר אזולאי, אותו הים, אלוף הבונים בתיאטרון . )בשיתוף תיאטרון הקאמרי( ליזיסטרטה, החייל האמיץ שווייק, חשמלית ושמה תשוקה . מי דואג לילד, אנשים קשים, רוח ים חיפה:  ´¡œ°¶ ´¨³ ©Ÿœ למד בחוג לעיצוב במה במכללת סמינר הקיבוצים, תל אביב.

³¥¡ª «¡ª¡¨¨œ¥¬Ÿ אחד המוסיקאים המוערכים ביותר בתעשיית המוסיקה הישראלית, זוכה פרס אקו"ם למלחין השנה, וזוכה פרס התיאטרון, פסנתרן, מפיק מוסיקלי, מעבד, מתזמר וזמר הוציא בעשור האחרון ארבעה אלבומי  ´¡œ¶ « § ¥¬¡´ הבתולה מלודמיר, השיבה למידבר, מילה של אהבה, דון פרלמפלין ואהבתו לבליסה בתיאטרון החאן: בגן ביתו, מלחמה על הבית, קריטון, האשליה, הקמצן, אושר, החיים הם חלום, מאכינל, הקיץ, אותלו, אהובת הדרקון, הנסיכה האמריקאית, תעלולי סקפן, סדר עולמי חדש, סוף משחק, גן הדובדבנים, הלילה השנים-עשר, אוכלים, מולי סוויני, חוקר פרטי, משחק של אהבה ומזל, ירושלים החדשה, תהלה, החולה המדומה, דוחקי הקץ, האדרת, הקומדיה של קאלאנדרו, הצוענים של יפו, תמונות מחיי הכפר, הדלת אדם לא מת סתם, מלחמה, בתיאטרון הבימה: ממול, דוד וניה, הנשים העליזות מוינדזור, יחזקאל. אהבת חיי, גוד ביי אפריקה, בתיאטרון בית ליסין: מועדון האלמנות העליזות, מבקר המדינה, בגדי המלך. נשים בתיאטרון באר שבע: סרט צרפתי, מראה מעל הגשר, ולנטינו, רוחלה מתחתנת, אמא מאוהבת. מעגל הגיר בתיאטרון הקאמרי: לא מציירות, קומדיה של טעויות, אפריל הקסום, השחף, הביתה הביתה. ארגנטינה. בתיאטרון חיפה: הקווקזי, משפט פולארד, כולם רוצים לחיות. 2006- , בשנת האשליה על ההצגה: 2003-4 בפרס התיאטרון הישראלי, זכה בקטגורית מעצב התאורה ב הנסיכה האמריקאית. על ההצגה: 2009 ובשנת הקיץ על ההצגה: 7

סולו מצליחים, כותב לטלוויזיה, קולנוע ותיאטרון. בתיאטרון החאן. האדרת ו תהילה בין היתר להצגות

´¡¥Ÿ¡ °µ ¥ª¡¶¥ ž¬ משוררת. בוגרת מצטיינת של אוניברסיטאות בן גוריון ות"א במגמות לשון עברית, מקרא ובלשנות שמית. מדריכה שחקני תיאטרון בבחינת הקשר בין הכתוב לנאמר, מימושו וחיזוקו. מלמדת בסטודיו קומדיה למשחק בניהול ניסן נתיב. מתמחה בטקסטים קלאסיים. בין עבודותיה: בתיאטרון הקאמרי: ויאמר וילך, וישתחו וירא, שלוש אחיות. אנסמבל עתים: , כטוב בעיניכם. 12- של טעויות, הלילה ה דון פרלימפלין )ההצגה זכתה במקום ראשון(. תיאטרון החאן: אנד ארגי :2005 פסטיבל הצגות ילדים החיים הם חלום, אותלו, )בשיתוף תיאטרון הבימה(, ואהבתו לבליסה בגן ביתו, קריטון, בגדי המלך הנסיכה האמריקאית, תהלה.

מ פר: אוּלַי שַמְתֶּמ לֵב כִּי ִפּוּר הַמַּעַשֶה שֶעַל הַבַּמֶּה מִתְרַחֵש עַד עַכְשָו כֻּלּוֹ בִּשְעוֹת הַלַּיְלָה... אֵינ זֶה מִקְרֶה וּשְנֵי טְעָמִימ לַדָּבָר. טַעַמ רִאשוֹנ - בַּיּוֹמ לֹא הָיָה פְּנַאי, וְטַעַמ שֵנִי וְהוּא אוּלַי עִקָּר - בַּיּוֹמ - לֹא הָיָה צֵל. הַשֶּמֶש וְהָעַבוֹדָה הָיוּ כֹּה נָכְרִיּוֹת וַחַדָשוֹת וּמְלֵאוֹת חֵמָּה עַד כִּי פָּשוּט לֹא נִשְאַר מָקוֹמ, כְּמוֹ בְּעֵת מִלְחָמָה, לְכָל עִנְיָנ אַחֵר חוּצ מֵהֶנ. רַק בַּלַּיְלָה - וּפְעָמִימ רַק בַּשָּעוֹת הַמְּאֻחָרוֹת מְאֹד שֶל הַלַּיְלָה - הָיוּ נִמְצָאִימ הַפְּנַאי וְהַצֵּל לְכָל הַשְּאָר. שְאֵלַת אַגַּב הִיא כַּמּוּבָנ, מָתַי ה ְִפִּיקוּ אַנָשִימ אֵלֶּה לִישֹנ? וּבְכֵנ אִמ נִקְבַּע אֶת זְמַנָּהּ שֶל אוֹתָהּ עַלִיָּה שְנִיָּה בֵּינ אֶפְשָר לוֹמַר 1917- ו 1910 הַשָּנִימ כִּי בְּמֶשֶכְ שֶבַע הַשָּנִימ הַלָּלוּ יָשְנָה הָעַלִיָּה הַזֹּאת לְכָל הַיּוֹתֵר שָנָה וָחֵצִי, וְגַמ זֶה כְּמוּבָנ בהַפ ְָקוֹת. מתוכ המחזה

ניר רון, כרמית מסילתי קפלן

Ÿ¡ ¥ «ª¥¥ œ¡¥ .2007 ,1999 ,1998 . זכה במלגות קרן שרת לשנים 1998 , בוגר הסטודיו למשחק בהנהלת ניסן נתיב על אש קטנה, פאזל, כן או לא, החיים זה לא הכל, בתולות, ג'וני ואבירי הגליל. בטלוויזיה: דילמת הדריין, מבצע חמניה. בקולנוע: אהובתי הנשואה, התקלה, מר קולפרט. בתיאטרון פרינג': מידה כנגד מידה, שמיים, שש דמויות מחפשות מחבר, שחקן להקת תיאטרון החאן. השתתף בהצגות: מלקולם הקטן ומלחמתו בסריסים, השיבה למדבר, חיל פרשים אנו, מילה של אהבה, האשליה, צל חולף, החיים הם חלום, עירם של האנשים הקטנים, מאכינל, אדמה קדושה, נישואים, המצליחים, אותלו, אהובת הדרקון, משחיז הסכינים הסיני, סדר עולמי חדש, אושר, מלחמה על הבית, מולי סוויני, משחק קצרים וחתול, תמונות מחיי הכפר. 2 , של אהבה ומזל, חוקר פרטי, הקמצן )אקאקי אקאקייביץ' בשמאצ'קין(, תהלה, האדרת )אוקטב(, תעלולי סקפן בימים אלו משחק בהצגות: ּייג'(. ֵ )ג'ורג' פ הנשים העליזות מוינדזור )טלגין(, דוד וניה )דני קובזא(, הצוענים של יפו האישה המופלאה שבתוכנו, טוני היפה, מיס ישראל, שחקן להקת תיאטרון החאן. השתתף בהצגות: החתונה, צוואתו של כלב, הנסיכה איבון, אנה גלקתיה, אנטיגונה, נוף ילדות, שש דמויות מחפשות מחבר, מידה כנגד מידה, כנגן המנגן, השיבה למדבר, נדל"ן, דון פרלימפלין ואהבתו לבליסה בגן ביתו, חיל פרשים אנו, לוקאס הפחדן מתוך לוקאס, הכלה צייד הפרפרים והמוות בשיתוף תיאטרון הבימה, מילה של אהבה, צל חולף, האשליה, החיים הם חלום, הזמרת קירחת יותר, בידרמן והמציתים, נישואים, אותלו, המצליחים, הקסם הגדול, סוף משחק, הקץ של העץ, מלחמה על הבית, אושר, גן הדובדבנים, אהובת הדרקון, הלילה השנים-עשר, חוקר פרטי, דוחקי הקץ, הקמצן, תמונות מחיי הכפר, הקמצן. )שמעי(, אוכלים )ד"ר דיאפוארוס(, החולה המדומה )פרימו לוי(, הזהו אדם? בימים אלו משחק בהצגות: דוד )לאון מוזיקנט(, הצוענים של יפו )שחקן, קצין מכס, אחיו של קאלאנדרו(, הקומדיה של קאלאנדרו )אסטרוב(. וניה ±¥´¡ž œ¥ž תיאטרון חיפה: הנשים העליזות מוינדזור. בוגר הסטודיו למשחק ניסן נתיב, תל אביב. תיאטרון החאן: . תיאטרון 2014 . זוכה פרס השחקן פסטיבל חיפה להצגות ילדים הגמדים מתחת לשמיכות אלעזר ב . מסע של יום ארוך אל תוך הלילה . תיאטרון תמונע: אדמונד ב בבל האינקובטור: הברון\ המדען ב . התגנבות יחידים קולנוע: חנן ב . בתולות טלויזיה: «¡¢¨¤¥¥° ´Ÿ¬¨Ÿ¥´° «¥§¥¡ ¥ עלובי החיים, עוץ לי בוגר הסטודיו למשחק בהנהלת ניסן נתיב. השתתף בהצגות: בתיאטרון הקאמרי - גוץ לי, המלך ואני, החלילן מהמלין, שלוש אחיות, החולה המדומה, נכנע ומנוצח, שירה, אבודים ביונקרס המחזמר יוסף וכותונת . בתיאטרון העממי - כולם היו בני חוץ מנעמי ועוד. בתיאטרון בית ליסין - ועוד. הכפיל, בית הקפה של ירח אוגוסט, המיליונרית מנפולי . בתיאטרון חיפה- הפסים ועוד. הקרב על הוועד, ארץ חדשה, החתול במגפיים בקולנוע השתתף בסרטים: לשון המראות, ארץ מולדת, מה שנקרא, זהו זה, - ליאור שליין, הלילה בטלוויזיה השתתף בסדרות: ועוד. עורך ומגיש תכנית היחיד על מורים החיים זה לא הכל, כל שבת שניה, המסודרים, סברי מרנן ותלמיד ים, וניגונים ומעשיות עם כליזמרים. הנסיכה איבון, שיחות אחרי לוויה, אנה גלקתיה, מידה שחקן להקת תיאטרון החאן. השתתף בהצגות: כנגד מידה, הבתולה מלודמיר, האשה מן הים, קולות אחרים, השחף, נדל"ן, דון פרלימפלין ואהבתו לב ליסה בגן ביתו, קריטון, מילה של אהבה, האשליה, החיים הם חלום, עירם של האנשים הקטנים, הקיץ, בידרמן והמציתים, נישואים, אותלו, משחיז הסכינים )עגנון(, אסתרליין יקירתי - הצגת יחיד, שימון הקסם הגדול, סוף משחק, , הסיני, מלחמה על הבית, אושר, המצליחים, הקץ של העץ, אהובת הדרקון קצרים וחתול, תמונות מחיי הכפר. 2 , הלילה השניים-עשר, הקמצן )בראלד(, תהלה, החולה המדומה )אחאב(, אוכלים ט(, ְ 'רוֹנ ֵ )ז תעלולי סקפן בימים אלו משחק בהצגות: הנשים )סרבריאקוב(, דוד וניה )רב-פקד לזר(, הצוענים של יפו )פאניו, סבל(, הקומדיה של קאלאנדרו )פרנק פורד(. העליזות מוינדזור ¨¡ž¬´¶ ¨Ÿ¬ª ³¥¬¨œ¨² ´°ª «¡´ ´¥¬ החולה המדומה, . השתתף בהצגות: בתיאטרון הקאמרי - 1990 , בוגר הסטודיו למשחק בהנהלת ניסן נתיב האבן והשושנים, 1990- . בפסטיבל עכו ראש משוגע, הכבש הששה עשר, אנטיגונה, מעופפי רשפון . מפתח הלב בהצגת היחיד המוזג. .2014 , זוכה פרס רוזנבלום ¥§Ÿ´ª

´¢®¥¨œ ¯¨¡¡ ¨œ¥´œ 2010 בוגר סטודיו למשחק ניסן נתיב תל אביב, במלגת הצטיינות, בשנת . התגנבות יחידים . קולנוע: כוונות טובות, משפחה טובה טלויזיה: הלילה השניים-עשר, חוקר פרטי, משחק של אהבה שחקן להקת תיאטרון החאן. השתתף בהצגות: קצרים וחתול. 2 , ומזל, הקמצן, גברים החולה המדומה )מלצר, איש בטחון(, אוכלים )ליאנדר(, תעלולי סקפן בימים אלו משחק בהצגות: )סמול ווליגורא(, הצוענים של יפו )לידיו, סאנטילה(, הקומדיה של קאלאנדרו )תומאס דיאפוארוס(, איוּס(. ַ דוקטור ק הנשים העליזות מוינדזור )

¥³´¡ž¡¬¥ £´¢ ´¡µ ¥¶¥œ .2005 בוגר בית הספר למשחק ניסן נתיב, ת"א. זוכה מילגת קרן שרת לשנת )גם במדיטק(. המכשפה בבית ממול – יואבי ב 2012 זוכה ציון לשבח בפסטיבל חיפה , נונו צבעים בחול . תיאטרון אורנה פורת: נחום גוטמן ב הנשים העליזות מוינדזור בתיאטרון החאן: , גבינה שוויצרית אישה, בעל, בית . תיאטרון הקאמרי: רועי ב פצפונת ואנטון , אנטון ב יש ילדים זיג זג ב . צוותא: לקפוץ מעל העננים תיאטרון הנפש: עידו ב כולם רוצים לחיות. , גולגלה ב אימא קוראז' וילדיה ב . שבע בשבע בופור, איציק, בלדה ליוסף. בקולנוע: , עולם הבובות של גלי. 3 , מקימי, חסמב"ה דור 2 דאוס, דני הוליווד בטלוויזיה:

¥³´¡ž¡¬¥ ¨œ¥¶¡³¥ «ª´¶¨œ ¥Ÿœ .(2013) בוגר הסטודיו למשחק ואומניות הבמה מיסודו של יורם לוינשטיין

2012 , עדי שקד 2012-2013 , מלגת הצטיינות ממשרד התרבות 2012-1013 מלגות: זוכה מלגת קרן שרת .2013 , שושנה קימחי 2013 , שוש אביגיל - ממחזותיו של חנוך לוין 2013- ו 2012 , קרן שוסהיים 2013- ו . האדרת בין עבודותיו בתאטרון: תאטרון החאן - מסעות קופרודוקציה של תאטרון הקאמרי יחד עם פסטיבל ישראל. תאטרון גשר - המצעד המחזמר . תאטרון הארצי לילדים הכיתה המעופפת . תאטרון המדיטק- אודיסאוס, הנפש הטובה מסצ'ואן, אליס . הלב של ירושלים ולנוער- . YES - השוטר הטוב בין עבודותיו בטלויזיה:

 ¬¥¤¨¢ ¥´ «¨°³ ¥¶¨¥ª ¶¥ª´§ בוגרת ביה"ס לאומנויות הבמה "בית צבי". , מלגה ע"ש ירון 1996 , מלגה ע"ש משה זעירי 1996 מלגות: זוכת מלגות לימודים: קרן אמריקה ישראל .1994/5 ירושלמי ומלגה ע"ש עדה בן נחום )ההצגה הועלתה בארץ ויאמר וילך תפקידים בתיאטרון: תיאטרון הקאמרי - קבוצת אנסמבל עיתים: )ההצגה זכתה בפרס התיאטרון וישתחו וירא וכן בפסטיבלים בארה"ב, גרמניה, אנגליה, שוויץ ועוד(, . סוחרים - 2010 . פסטיבל תיאטרון קצר ממתינות (. תיאטרון הפרינג' - 1997 הישראלי בשבוע, ג'וני 2.3 , , החיים זה לא הכל, המקום, גירושים נפלאים, רמזור, רביעית רן 101 מד"א בטלויזיה: ואבירי הגליל. וביום השלישי, התחלפות, את לי לילה, מנפאואר, בורג. בקולנוע: הזמרת קירחת יותר, החיים הם חלום, מאכינל, שחקנית להקת תיאטרון החאן. השתתפה בהצגות: עירם של האנשים הקטנים, בידרמן והמציתים, בעלי המתוק ואשתי היקרה, המצליחים, משחיז הסכינים הסיני, סדר עולמי חדש, אהובת הדרקון, חוקר פרטי, ירושלים החדשה, דוחקי הקץ, תמונות מחיי הכפר. )זרבינט(, תעלולי סקפן )איזבל(, אוכלים )בלין(, החולה המדומה בימים אלה משחקת בהצגות: הדלת ממול.

 ¥¬¤ ¡´¢®¥¨œ ¥¨¤¬ . בין ההצגות בהן 2012 , בוגרת הסטודיו למשחק ניסן נתיב, תל-אביב בתיאטרון חיפה: דוד וניה, החולה המדומה. השתתפה – בתיאטרון החאן: הציפור . בתיאטרון יפו: תתחילי לחייך . בתיאטרון חני: מסע הדוד מקס . קובי האפס . בתיאטרון צוותא: אולי פיל . בתיאטרון מופע: שעפה מאחור , איפה אתה חי. 80- שנות ה בטלוויזיה:

¡¥¨ ¨µ ¡¥œ ¦¡´ ©¥¥£ ´¥´°µ ¢´œ בוגר הסטודיו למשחק בהנהלת ניסן נתיב.

. פרודו רינג': פ . הפקת שוליים קשים, פלשתינאית, גטו תיאטרון חיפה: ויטרה, חולה המדומה, שלוש אחיות, אנטיגונה, תיאטרון הקאמרי: ב תיקון )זכה בפרס ע"ש רוזנבלום מטעם עיריית ת"א(, פטרה, פעורי פה חצות, רצח, אטום, לילה השנים-עשר, לכל השדים והרוחות, טובים מעקב . תיאטרון באר שבע: הופס והופלה תיאטרון הבימה: השניים. אוצר המילים, הרקדן, . תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער: באפילה והגליל והתחתון. 2 מעופפי-רשפון . הצגות בידור: מוף ומוריס )תיאטרון הקאמרי(, ולהצגות הרטיטי את ליבי עיצב תנועה להצגה מוף ומוריס )זכה בפרס הבמאי( זבובים בחופשה, בארץ טיק-תק הילדים: . האבטיח )זכה בפרס השחקן( ו עוץ לי זכה בפרס התיאטרון על עיצוב-התנועה למחזמר: 2003 בשנת זכה בפרס התיאטרון על ההופעה הטובה ביותר של 2010 . בשנת גוץ לי הלילה השנים-עשר. שחקן בתפקיד משנה על תפקידו ב )תיאטרון החאן(. הדלת ממול בימוי: הקיץ, נישואים, בידרמן שחקן להקת תיאטרון החאן. השתתף בהצגה: והמציתים, משחיז הסכינים הסיני, המצליחים, הקץ של העץ, הקסם הגדול, גן הדובדנים, אהובת הדרקון, הלילה השנים-עשר, חוקר פרטי, משחק של אהבה ומזל, דוחקי הקץ. החולה המדומה )סילבסטר(, תעלולי סקפן בימים אלה משחק בהצגות: הצוענים של יפו )קאלאנדרו(, הקומדיה של קאלאנדרו )ארגאן(, ף(. ָ ט ְ לס ַ סר ג'ון פ הנשים העליזות מוינדזור ) )סקרסלה(, מיד עם סיום לימודיה, החלה לשחק בתיאטרון הקאמרי, בין השאר בה@ כבש השישה עשר, מפעל חייו, אנטיגונה )בתפקיד אנטיגונה(, צגות: ה שמו הולך . ולאחרונה בהצגות , שידוכים 12- קומדיה של טעויות, הלילה ה . זוכת לפניו, הנפש הטובה מסצ'ואן, הכתובה, נשי טרויה, אורזי מזוודות 1998 פרס ע"ש עדנה פלידל . בתיאטרון באר תופרות, האגם המוזהב, ראש משוגע בתיאטרון חיפה: . בפרינג': זוכת פרס תיבת נוח . בתיאטרון אורנה פורת: ילד משלי שבע: אותה כתבה פרומות עבור 2005 ההצגה הטובה ביותר בפסטיבל עכו שיחקה וביימה. )משחק ובימוי בשיתוף אליענה שכטר(. שחקנית יוצרת )תיאטרון תנועה אשרה אלקיים( איתו אני הלכתי אז... במופע היחיד , סן 2005- , מקסיקו 2003- אף הופיעה בפסטיבלים בינלאומיים בספרד - זוכת ראיון עבודה . בצוותא שיחקה ב 2006- . יוון 2005 - פרנסיסקו מעופפי רשפון . הפלגה אחרונה , ו בלבוי , ב 2006 פסטיבל תיאטרון קצר אני רוצה לבקש סליחה, )תיאטרון המעבדה(, גוויותי ורבותי )בצ"א(, 2 )תמונע(. פרייבט קולקשיין ג'וני, מבשלים הסיטקום זהו זה, עספור, רצח מצלמים, פיתוי, בטלויזיה: עם אהרוני, טקסי דרייבר, המקום, קוויקי, החיים זה לא הכל, חשופים, ועוד. חברות טובות תמונות מחיי הכפר שחקנית להקת תיאטרון החאן. השתתפה בהצגה: דוד וניה )רגינה מוסיקנט(, הצוענים של יפו בימים אלה משחקת בהצגות: לי(. ְ יק ִ ו ְ גברת ק הנשים העליזות מוינדזור ) )מרינה(,  ¡¥¨ ¨µ ¡ª¥œ «¡¨¤ª ´¡ª ¥¨Ÿ¡œ בוגרת תיאטרון צה"ל והסטודיו למשחק של ניסן נתיב.

נטלי אליעזרוב, ניר רון, כרמית מסילתי-קפלן, איתי שור, אדי אלתרמן, יואב היימן, אריאל וולף

«¡¥ªŸ¡ ¶¡œ¥²ª

״ ¶´¬§ ¶´¬§ ״  ´¡² ¥³¡ª

כשחנכו את אולמו החדש של התיאטרון הקאמרי ברחוב דיזינגוף בתל אביב חגגו גם חמישים שנה לקבוצת דגניה א'. רחוב דיזינגוף היה סמל לא רק לבוהמה התל אביבית אלא גם לעליית רמת חייו של הישראלי הוותיק. בבתי הקפה ששכנו בו דובר הרבה על הסדקים שבחברה ובממשל. בכסית הצוהלת גברה תחושת המבוכה ואפילו השמחה לאיד למחלותיה המתפרצות של ישראל. דגניה שחגגה באותם הימים את יובלה, שלחה את נציגיה, תנחום תנפילוב ומרים ברץ לבתי ספר ולכינוסים לספר את סיפורה. מהרבה בחינות סיפורה של דגניה נשמע כסיפור מופת, אפילו של תהילה אולם גם הוא היה מלווה בתהייה. באותן שנים החלה להיות נפוצה השמועה )השקרית( שטרומפלדור לא אמר טוב למות בעד ארצנו אלא קילל ברוסית. לכל היה ברור כי למרות הכל, התהילה לה זכתה דגניה עומדת בצל המשברים הרבים שפקדו את התנועה הקיבוצית לאחר מלחמת העצמאות. שנות החמישים שלאחר מלחמת העצמאות. השנים היו שנים קשות לקיבוץ, זכר הנופלים והטיפול בפצועים, הצורך הדחוף להקים הרבה קיבוצים בבת אחת ועזיבה המונית של חברים העלו סימני שאלה. חילוקי הדעות הפנימיים הביאו לפילוגים כואבים בתנועות הקיבוציות השונות. נתן אלתרמן כתב את "כנרת כנרת" כמחזה המציג את ימי הזריחה והשחר כראי שאולי נשבר לרסיסים. הקורא את המחזה כהיסטוריון מתפלא על כך שאלתרמן השתמש בעובדות היסטוריות רבות ושונות והכניס אותן לא בלי חיוך לתוך מחזהו כשהן מחופשות למחזה אחד, לעלילות שזורות במקום. המקום במובן זה הוא הרבה יותר מאשר דגניה המתוארת

במחזה. המקום הוא דגניה שהיתה לסמל בעיני בני הדור. האירועים הרבים המתוארים במחזה התרחשו בתקופות שונות. נתן אלתרמן לא מהסס לערבב ביניהם. הוא עושה שגיאות מכוונות ליודעי חן בקריצה, מערבב זמנים ועלילות מתוך תפישה כי המקום דגניה הוא סמל לתקופה מתמשכת, לתלם ארוך ולא לאירוע חד פעמי. הסיפור של הוויכוח עם ברוך בן יהודה שתבע מדגניה לקבל את הכסף שלה שאבד לו בדרכים, אכן אירע, אך לא ב- ,1913 - . הילד הראשון של מרים ויוסף ברץ נולד ב 1912 השיר של רחל המצוטט במחזה נכתב בשנות העשרים אלתרמן דאג לשחרר את הגיבורים מלקחת המאוחרות. אחריות על מה שהעלה על הבמה למרות שלא היסס להביא חיים בורוך ואשתו פרטים היסטוריים מדויקים. על כן רק זלאטה בעלי האכסניה בתל אביב זכו כי שמם המקורי יוכנס הם מופיעים במחזה כנציגי דור ההורים המפוכח למחזה. התוהים על דמותם של החלוצים ואפילו מבקשים להשכיב אותם במיטה, לכסותם בשמיכה ולקרוא דחוף לאמא כדי לרפא את החלוצים מהקדחת הרוחנית הנלהבת הגוררת אותם לעלילות גבורה ומטעני בדידות בתוך היחד. )השניים הוזמנו וצפו במחזה(. כל שאר הגיבורים זכו לשמות חדשים. מעבר לצד הדרמטי-תיאטרוני אלתרמן חש כנראה כי ים הפרטים שהוא הביא מהשנים הראשונות הן תופעה אחת. כולן מתייחסות אל נקודת הזינוק, אל השחר, אל הזריחה של המפעל הגדול. לא רק בגלל לא נבחרה במקרה על ידי אלתרמן. 1912 השנה העובדה שזו היתה שנת החמישים לדגניה. בסמינרים שניהל ברל כצנלסון על קורות תנועת הפועלים, שתוכנם היה ידוע היתה שנה בה 1912 לאלתרמן, קבע ברל כצנלסון שהשנה הכול היו בטוחים כי שעון המהפכה הציונית והסוציאליסטית פועל בשיא הדיוק; שהניצחון מובטח והתקתוק המבורך שלו יביא את הזריחה הנכספת. את זאת אמר כצנלסון כדי להסביר עד כמה התחזית היתה רחוקה מן המציאות, עד כמה ההתרחשויות לא תאמו את הציפיות ועד כמה צריכים להיות מוכנים למצב שבו השעון של התחזית ההיסטורית מתקלקל.

המיוחד שבתקופת הבריאה המיוחדת של העלייה השנייה הוא שאירועים פרוזאיים של התקופה הופכים לאירועים בעלי משמעות עליונה. אירוע כזה היה כאב האוזניים של חבר דגניה באותם הימים שמואל דיין. אי היכולת של הקבוצה לדאוג לו לטיפול מתאים על ידי שליחתו לביירות הביא לכך שמדי פעם היו צריכים לרכב מדגניה למושבה מנחמיה להביא לו תרופות. באחת הפעמים הללו רכב משה ברסקי ונרצח בדרכו בידי בדווים. חברי דגניה כתבו להוריו על מותו של בנם וקיבלו מהם מכתב בו ההורים מאמצים את חברי דגניה ומודיעים להם כי הם שולחים את האח של משה להחליף אותו במילוי המשימה. המכתב הזה היה אבן דרך בחייהם של הפועלים הצעירים בארץ ובמיוחד בדגניה. קברו של ברסקי היה מקום של עלייה לרגל. על יד 'התל' לפי מינוחו של אלתרמן התקיימו אסיפות הרות גורל של החבורה. חבר שהתאבד אחרי מלחמת העולם הראשונה במחאה על הלכי רוח משיחיים שהתגלו בארץ אחרי הצהרת בלפור בחר להתאבד על קבר של משה משה דיין נקרא על שמו. ברסקי. בדיונים ובעיתונים שפורסמו באותם הימים הוסתרה המצוקה האישית, חיפושי הדרך האישיים האינטימיים של התקופה. אך בספרות ובמכתבים, בפולמוס הבינאישי וביומנים האישיים היה ביטוי עז למצוקת ההגירה, לתלישות המהפכה, לכאב העבודה וללבטי הקמת המשפחה. חבורת מנהיגי העלייה השנייה היו פועלים צעירים. רוב עצום של גברים מיעוט של נשים. הם חיו בלב סערת הוויכוח על מקומה זה של המשפחה ושל שחרור הנשים. היה הדור הראשון אחרי מות השידוך בקרב רוב הצעירים היהודיים. זה היה הדור שקרא את הביקורת על המשפחה כסוכנת המשטר הקיים. זה היה הדור שביקש להעניק לנשים את הזכות לפלס לעצמן דרך חדשה. אין זה מקרה כי תלמידי הישיבה הציוניים בישיבת טלז בחרו בשירו של ביאליק 'הכניסיני תחת כנפך' להיות המנונם הציוני. השאלות על האם יש נעורים, האם יש אהבה בעולם היו לא רק שאלות אינטימיות אלא גם שאלות הדור. לא פלא כי שאלות אלו עולות בעלילה של המחזה כמעט בכל פרטי העלילה. זיכרונותיה ם הראשונה של ֵ של מרים ברץ - הא דגניה - פורסמו, ואלתרמן הודה לה בהתרגשות מרובה על השברים. דמותה שזורה במחזה וכן ציור הקשר העמוק של חברי דגניה לילד הראשון.

¥¬µ ¡¬¬ ¶œ ©§¥¨œ ©¥£¨¡µ ¡¬¬  מתוך מכתב הורי משה ברסקי לחברי דגניה אחרי מותו

קיבלתי את מכתבכם היקר שנכתב בדמע ודם. בו ראיתי דברים אמיתיים שיוצאים מקרב לבבות אוהבים וידידים הקשורים קשר נפשי בל ינותק לעולם. אחים יקרים! אשר לא פיללנו באתנו, שבר גדול הושברנו אבל מאמין אנוכי שלא יפול רוחכם להיסוג אחור, חלילה, אדרבה! תקווה אנוכי כי זכר בני המנוח עוד יוסיף לכם עוצמה ועוז לעמוד בקשרי המלחמה הקדושה עד סוף הוציאנו אל הפועל את רעיוננו הגדול, אשר בעדו וב תוככם הקריב בני את נפשו ודמו. אחים לדעה! לא רק להביע לכם את רחשי תודתי בעד השתתפותכם בצערי, אלא גם לנחמכם אני חפץ. כי הלא צערי צערכם. לכן הבה נקווה יחד כי דם קרבננו הגדול, דם בני ואחיכם משה, עלה לרצון וכי אולי הוא

יהיה הקרבן האחרון על מזבח רעיוננו הקדוש. גדול ועצום הכאב, איננו מבכים ואיננו מספידים.

בנים יקרים! עבדו במרץ ובתקווה, שעמנו יחזק את עמדותיכם. הננו שולחים אליכם את בננו השני, שימלא את מקום בננו שנפל. מותו של משה מעלה את כולנו ארצה.

המשך בעמוד הבא

יואב היימן, כרמית מסילתי-קפלן, איתי שור, אדי אלתרמן, אריאל וולף, נטלי אליעזרוב, גיא גורביץ/

פרופסור דב סדן שהיה חבר מערכת 'דבר' גילה ששני מנהיגי הם סימלו ישראל ואליעזר שוחט הינם אחים. העלייה השנייה את כל המתח הגדול בין העשייה הקדחתנית, המנהיגות המשימתית והנאומים חוצבי הלהבות בהן נקט ישראל; והעומק, המסירות לעבודה החקלאית והיכולת להתאפק מלדבר – בהם נקט אליעזר. דב סדן הגיע לברל כצנלסון וציין בפניו בהפתעה ובהשתאות ששני הניגודים הללו ישראל ואליעזר - הינם אחים. ברל כצנלסון השיב לו כי לא רק שאין זה צריך להפתיע אלא שלפי דעתו שלו השניים האלה אינם אלא בן אדם אחד שהתפלג. אלתרמן קיבל את הרעיון ואיחד אותו עם רעיונות רומנטיים של פיצול האישיות. הוא יצר את הדמות של יסנוגורסקי א' וב'. חשוב לציין ש דב סדן חשד שהפירוש האמיתי של דבריו של ברל כצנלסון הוא שהוא עצמו חש בתוכו את ההתגוששות בין שני הכוחות הללו. דב סדן שאל את ברל כצנלסון מה יש לאיש החש יסנוגורסקי את המתח הגדול בראשו וברל השיב לו: הגיהינום. א' וב' בוודאי אינם דמויות היסטוריות אך יש משהו באישיותם המסמל את עומק המשבר הפסיכולוגי וההיסטורי בו עומד מי שחש אחריות לגבי עם במשבר. ציר חשוב במחזה הוא סיפורם של טניה, מרדכי וליובה המבוסס הקבוצה קמה בשלהי מלחמת על סיפורה של 'קבוצת אחים'. העולם הראשונה על ידי אחיהם של החלוצים שחשו את פער הדורות בינם לבין אחיהם הבוגרים שכבר הגיעו לגיל המופלג של שלהי שנות העשרים שלהם. הקבוצה התארגנה בדגניה וכנרת וראשה היה ראובן קריביצקי. ראובן קריביצקי היה קשור עם שרה אייזנשטט אך מצא עצמו מאוהב במישהי אחרת. הוא חש כי הוא בוגד בחברתו וירה בעצמו ליד הדקל שפל הצמרת המצוי היום למרגלות בית הקברות של כנרת. חבריו ביקשו משרה אייזנשטט לא לשוב לכנרת, לנוף הכרוך בכל כך הרבה יסודות של אימה. היא שבה, נתקפה בדיכאון, שכבה כמה חדשים במיטה ולבסוף נפטרה או התאבדה. ראובן ושרה נקברו זה על יד זו. באותו זמן היתה סידרה של התאבדויות בקרב הדור הצעיר שהיה נתון למשבר המלחמה, המצוקה, והטלטלות בין תקווה וייאוש. אלתרמן לא סיפר לנו במחזה רווי האור את סיפור ההתאבדות. שהרי "כנרת כנרת" הוא מחזה של זריחה ואור. אך הדים עמוקים לעלילת הקבוצה חבויים בדיאלוג שבין טניה הרבה זמן התלבטתי האם ידע ומרדכי. בסיפור הקרבן של ליובה. אלתרמן את האירוע העצוב או ניחש אותו. רק אחר כך הראה לי חברי יריב בן אהרון שההספד לזכרו של ראובן קריביצקי שפורסם בפועל הצעיר הסתיים במשפט "כנרת כנרת". כשהגיע המחזה "כנרת כנרת" לעמק הירדנ הייתי חבר צעיר בקיבוצ עינ גב. הלבטימ היו גדולימ. מצבו של הקיבוצ שלי היה קשה. באתי להצגה עמ הרבה תהיות. הגענו במשאית לאמפיתיאטרונ בצמח. בקהל ישבו וותיקי העמק. לידי ישבה מרימ ברצ היא ריבה שבמחזה. לאחר שראתה את המחזה היא מחתה: היינו הרבה יותר שמחימ! לא ידעתי אז את כל הפרטימ ההי טוריימ השזורימ במחזה שבחלקמ שונו לצורכ ה ופ הטוב של האגדה. במהלכ השנימ כשלמדתי את הפרטימ הבנתי עד כמה החוויה לא תמיד מעתיקה את האירוע כפי שנרשמ ב פרי ההי טוריה, בזיכרונ הפרטי של החברימ או בדרכי העברתו מדור אל דור. היומ ממרומ שֵיבתי אינני משוכנע ש"כנרת כנרת" הוא מחזה על העבר. לדעתי הוא מחזה הנוגע לעתיד. מחזה על הצורכ להתחיל, על האפ על פי כנ ועל ה"שחקי שחקי" של מחר.

לגאולת היחיד נגיע בזכות העבודה. יסנוגורסקי א: זו לידה מחדש. ומה אם החתירה להגשמה עצמית יסנוגורסקי ב: ולאהבה, האם אין לה מקום בחיי החלוץ? אני מוחק, מוחק את העבר. יסנוגורסקי א: באיזו זכות אתה מוחק את העבר? יסנוגורסקי ב: בזכות ולמען הדרך. זהו הכרח, אין יסנוגורסקי א: מוצא מלבד א"י. מתוך המחזה

כרמית מסילתי-קפלן, ניר רון, איתי שור, אדי אלתרמן

¶ ´ ¬‘ { ¶ ´ ¬‘ { ©µ ´¡³ª רשימה לזכרו של ראובן קריביצקי, איש קבוצת אחים, התאבד ליד הדקל, בית הקברות של כנרת --- כי כל בחור הנעדר בקרבנו, הופכ את הקערה על פיה ומזימ את שופרות הגאולה המוזהבימ וצללי התרועה הבלתי פו קימ ומו ר באנקותיו האחרונות, לכל לב פועמ וחש, כי אחרונה התקווה ואנושה ה כנה הצפויה והתעתועימ רבימ והמעשימ עוד טרמ יראו. הנה הנה ימימ נשנימ, ימי קצ, מקצ תקופה. אי המנופ לראשית תקופה חדשה? כנרת כנרת! מהיכנ נמצאימ הכוחות לשאת בעוד עול?

הפועל הצעיר 1920 מרדכי )שניר-קושניר( טבריה, כ'ד אב תר'פ, יולי

מוקי צור

ארז שפריר, אריאל וולף

«¥¥Ÿ µª ©¥µ¥œ ¶¡¬¡ª¶

מול שולחני היה מדף ספרים נפרד. ניצבו בו התנ"ך, שירי ביאליק ואלתרמן, כתבי ברל כצנלסון, ו"פרקי חיי" של ארתור רופין; ותמונותיהם של דוד בן-גוריון, ד"ר חיים שיבא ונתן אלתרמן – שלושה אנשים אשר היו בעיני דגולים על כל האחרים שהכרתי. הביטוי "הערצה" אינו מקובל עלי. יש בו הד של "עריץ" ותו של פולחן. יחסי אליהם היה צירוף של הערכה עמוקה, הוקרה ואהבה. זכיתי שחייתי בדורם והכרתי אותם אישית. את נתן אלתרמן הכרתי מקרוב רק אחרי שנתמניתי לרמטכ"ל, , והייתי במחיצתו הקרובה של בן-גוריון. פגשתי בו כמה 1953 - ב פעמים עוד קודם לכן. בשיריו בתרגומיו הייתי בן-בית. התייחסתי אליהם כאל ביטויים אישיים שרק הוא, נתן אלתרמן, ואנוכי חשים אותם למלוא עמקם. בן-גוריון האיש, המדביק בבן-גוריוניזם את כל סובביו, קרב וקישר אותי לנתן אלתרמן, שנמצא באותה עת – גם פיזית וגם נפשית – בחצרותיו. כשהכרתיו מקרוב, ראיתי אדם בלא פגם. היו לו חסרונות – אך לא פגמים. היו לו חולשות, אך לא דבק בו רבב. ככל שהרביתי לפגשו ולראותו, בשעות היום והנשף – עליז ומדוכא, באבל ובעת התרוממות הרוח – נפעמתי מעושר רוחו, מכושר ביטויו, מכנותו ומיושרו האישי. אין זה מקרה שנתן אלתרמן כתב שירי אהבה, טורים מדיניים, פזמונים קלילים וסאטירות. גם אין זו רב-גוניות של משורר. להיפך, זה הביטוי המלא לשעות השונות של האיש האחד. לכן גם אי-אפשר למדר, למתוח קו מבחין, בין סוגי שירותיו. יש ב"טור השביעי" שירים וקטעים שעצמתם הלירית עמוקה עד לכאב )פעם, בשעת לילה מאוחרת, אמרתי לאלתרמן שיש לו שירים המקפיצים ומזעזעים אותי כמו חריקת מסמר חלוד על פח ברזל(, והפזמונים שלו – יש בהם לא רק קלילות. האיש המלא, רווּי י, סגוף תלאות הגלות, פצוע ושותת דם שואת ִ יד ִ ו ָ ד ַ העבר התנ"כי, ה היטלר; הבוחן, חד-חושים וצלול-מחשבה, את אירועי היומיום; הלוחם המאמין בעתיד – כל אלה אינם צדדים שונים של אלתרמן. אלתרמן היה התמזגותם, פרי השורשים שחדרו וינקו מכל רובדי ההיסטוריה, של ענפים הפרושים באור ובצל. שירתו הכובשת של אלתרמן לא יכלה רק להיכּתב. היא לא הייתה מה שהינה לולא הייתה, מעל לכל, בבואתו, בבואת אדם גדול. אביו היה מורה. הוא, אלתרמן, היה גדול מחנכי דורנו. הוא הנחיל לבני הדור את תחושת ייעודם הייחודי והנעלה, להיות דור התקומה היהודית. הוא דיבר אל כל נער, תבע ממנו – וחישל אותו – לעמוד באתגרי העם ולראות בהגשמתם את משאל נפשו האישית; להיות אידיאליסט, אך גם לחיות את הבושם הנפלא של החיים, של העצים הירוקים, הים המלוח, היין והכוכבים. ולא רק בתוכן, גם בצורת כתיבתו, בסגנונה, בדקות השימוש בשפה העברית הורה על יפיפות הפשטות – הפשטות האצילה, הזכה, האסתטית. שמעתי מפי חבריו, שהיו אתו גם בשעות שהרבה לשתות, כי מעולם לא נשמעה מפיו אימרה גסה, ניבול פה. הכיעור לא פרץ, כי לא היה בו. פעם אחת שמעתי מפיו ווריאציה על בדיחה שהייתה מהלכת באותה עת. הבדיחה עסקה ב"יקה", שביקש לדעת מה השעה: האנשים שפנה אליהם לא היה להם שעון והם השיבו לו, "אין לי מושג"; היקה היה סבור שבעברית "מושג" פירושו שעון, וכאשר החליט לקנות שעון, ביקש בחנות שימכרו לו "מושג". הווריאציה של אלתרמן הייתה: ניבא אותו היקה ולא ידע מה ניבא; כדי לדעת את השעה שאנו חיים בה, אנו זקוקים למושג ולא למחוגים. אלתרמן היה אחד האנשים אשר חי את שעותיו המיוחדות של דורנו ואת שעותיו החבויות של הפרט ועשאן מושגי נצח.

כרמית מסילתי-קפלן, יואב היימן אודליה מורה-מטלון, נטלי אליעזרוב יואב היימן, יהויכין פרידלנדר

1976 , , הוצאת עידנים אבני דרך , מתוך משה דיין