החאן - נער האופניים

מאפייני התנהגותם של יוצאי עיראק בתקופתם הראשונה בישראל מקבילים לתהליך של אבל, של שכול תרבותי. קדם לאבל שלב קצר של אופוריה והתרוממות רוח, אך הוא התחלף במהרה בהלם ובקהות חושים לנוכח המציאות הפיזית הקשה והמפגש עם תרבות שונה ובלתי מובנת. גם הבידוד החברתי שנכפה על העולים במחנה המיון ואחר כך במעברות, קשיי השפה והצורך ללמוד מנהגים וקודים חברתיים בלתי מובנים ולאמץ ערכים חדשים עוררו כאב, ייאוש ובלבול. העולים החדשים מעיראק ביכו את אבדן החיים המוכרים והנוחים יחסית שידעו בארץ המוצא ולכך נילווה גם כעס: כעס על עיראק שהכזיבה, הונתה אותם ולבסוף החרימה את רכושם וגם כעס על ישראל, שעצם כינונה ערער את מצבם בעיראק ועשה אותם לקרבן הקמתה. בהגיעם לישראל הם ציפו ממנה לפיצוי על הקרבן ותחת זאת נתקלו בזלזול ובקיפוח שעוררו תחושת תסכול וחוסר אונים. יהודי עיראק היו שרויים בתהליך של אבל קיבוצי על עולמם הישן שאבד. בצד הכעס על השלטון העיראקי עלו געגועים לבית שהותירו מאחוריהם, לחברה היהודית התוססת, ליחסים החמים עם שכנים, חברים ושותפים ערבים ולתרבות שהם היו בה בני בית. אולם האבל היה מופנם כיוון שגעגועים למולדת ערבית נחשבו לבלתי לגיטימיים במדינת ישראל, והדבר לא הקל את המעבר לשלב האבל המשחרר. עם זאת, מלכתחילה היו אנשים שלמדו להבין את המצב הקיים, התעשתו במהירות והחלו בהתארגנות מחודשת לקראת התבססות במקום מגורים ובתעסוקה ובדאגה לחינוך נאות לילדים. תחושת השייכות למקום וההזדהות עם החברה הקולטת התפתחו עם השתלבותם הכלכלית, שהחלה לשאת פירות, ועם התרחבות מערכת הקשרים החברתיים שלהם, שהביאו לעליים בשביעות הרצון שלהם מחייהם בכלל. [...] הקשר הבלתי אמצעי שבין שלטון לתרבות גרם לכך שרבים מהעיראקים חיקו את ערכי התרבות האשכנזית בתחושת התבטלות ומתוך התנכרות לתרבותם הערבית. התופעה ניכרה במיוחד אצל צעירים, אשר בהתאמצם להשתלב אימצו את סממני התרבות המערבית ודחו את סממני התרבות הערבית. רבים ויתרו על שמות בעלי צליל ערבי או קונוטציה ערבית ובחרו להם שמות עבריים ניטרליים, לא מתוך אידיאל אלא בגלל הבושה. הם אימצו את הלבוש העירוני הישראלי, שלא היה שונה בהרבה מזה הנהוג בעיראק, והיו אף מי שניסו לאמץ רכיבים בולטים בתרבות האשכנזית כמו האזנה למוזיקה קלסית וצפייה בהצגות תאטרון. תהליכי הסתגלות אלה לוו בחילון מהיר ובנישואים בין-עדתיים בשיעור גבוה מזה שהיה ביתר עדות המזרח [...] בסיכומם של דברים מצטיירת תמונה חיובית של הישגים ניכרים. משיחות ומראיונות עם יוצאי עיראק מתקבל הרושם שכללית הם שותפים להערכה זו, אך אין הם שוכחים שהמאבק להשתלבות גבה מחיר גבוה והותיר צלקות לא רק בגלל תנאי הקליטה הקשים אלא בעיקר בגלל ההפליה העדתית ותחושות ההשפלה שעשו את התהליך קשה שבעתיים.

.2009 , ; ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי בין בגדאד לרמת גן: יוצאי עיראק בישראל אסתר מאיר-גליצנשטיין, מתוך:

משפחת שבירו בפתח הבדון 1951 , מנסי

באדיבות שושנה שבירו לאוסף מרכז מורשת יהדות בבל, אור יהודה

9

תיאטרון החאן