החאן - המחיצה

עודד קוטלר בימוי: | עינת יקיר מאת

עודד קוטלר בימוי: | עינת יקיר מאת

תפאורה ותלבושות: פרידה קלפהולץ-אברהמי תאורה: רוני כהן מוסיקה: בועז שחורי משתתפים )על פי סדר כניסתם(: – אילנה נילי רוגל – נוח יוסי עיני – צלי ניר רון ניבה יהודית מנדלבאום -

איש ואישה ובעל הדירה בה הם גרים, קשורים יחד בפרשיה מטלטלת. כשבעל הבית דורש את פינוי הדירה, נאחזת בה האישה בכל כוחה וגוררת את השלושה אל תוך מערכת יחסים סבוכה, פנטסטית ובלתי צפויה.

2

צוות הפקה: מנהל הפקה: שקד לוי

מנהל טכני וייצור: ששון חזם מלבישות: לי טפרברג, עדי יאיר דנה שעובי, לאה סילבר אלינור זילברמן, פאולה טימונר עיצוב תסרוקות, פיאות ואיפור: סופי מולדבסקי ייצור תפאורה: תיאטרונית תפירת בובות: סופי מולדבסקי מנהל במה: עאסם אל-שריף עובדי במה: חאלד חמדאן יהודה ספקטור, אנטון קוצ'ר ואדים קיסלב מנהל תאורה וסאונד: רוני כהן תאורנים: יונתן לוי, מרטין קנטור עידן הרזון, דניס קבנוב, שרה טיילור סאונד: מיכאל אבבו, איתן כהן קריינות: דניאל פאר הדרכה קולית: דוקי עצמון עוזר במאי: נועם פלג תכנייה: פולי ברינר צילומים: ז'ראר אלון, קרן אלון עיצוב תכנייה: נוטלסטודיו יחסי ציבור: דנה סוחולוצקי - תיאטרון החאן

2015 באוגוסט 1 : משך ההצגה: כשעה ורבע )ללא הפסקה( הצגה ראשונה

3

אזהרה לאשת לוט היא אזהרה עמוקה מאוד, היא האזהרה של ההיסטוריה, כי המבט של אשת לוט לאחור הוא המבט ה של אדם על האזור חסר השפה, המסוחרר והמעקר, של הטראומה. אי אפשר להביט לשם מבלי "ליפול לשתיקה", אי אפשר להביט באמת אל האזור ההוא, ולהמשיך בחיים. אי אפשר להביט לאחור ולא לקפוא. המשיכי קדימה, אל תעזי להסתכל, אף לא לרגע אחד. לא תוכלי להמשיך אפילו אם תציצי לרגע אחד. , שואלת באחד המובנים "המחיצה" "המחיצה" הוא סיפורה של אשת לוט; אילנה היא אשת לוט, ועינת יקיר, שכותבת את העמוקים של השאלה, איך אפשר להסתכל לאחור, אל אותו "החור השחור הפעור, המסתחרר" של הטראומה, להביט לאחור אל אסון העיר העולה בלהבות – איך אפשר להסתכל לשם ולא להפוך לנציב מלח. אין מזה תקנה. עשר שנים הם הופכים להיות האובדן. אי אפשר; אילנה ונוח איבדו בת. הם שרויים באובדן הזה כל כולם, של שממה. הם קפואים. הדירה הקטנה שעברו אליה לאחר האובדן הזה מלאה צמחים ובובות עשויות גזרי עיתונים. ושני אנשים, שהם לא בדיוק חיים, לא יכולים לקרוע את עיניהם מאותו המבט, והם לכודים שם, באותו בור, דוממים בתוך עולם שמתקדם בדהרה קדימה, העולם שמחוץ לדירה הקטנה, כמו אי דומם בתוך מים רוגשים. העין של עינת יקיר מתעכבת על הבית הזה, על הדוממים האלה, ועל הדממה שבה הם שרויים. "היא היתה בת שנתיים, וכל הזמן אני אומרת לעצמי תסתכלי עליה, תסתכלי עליה, אוי זה מתפוצץ לי... היא רצה בינינו... היא לא רצתה להפסיק..." כמו תקליט שבור מסתובב, במעגל סגור, המשפט הזה, הזיכרון הזה, חוזר שוב ושוב ושוב, לאורך המחזה, מגיח פתאום, בצורה לא אורגאנית, שוב ושוב ושוב: "היינו מתמסרים בה... אתה זוכר את זה, נוח?" מספר את סיפורם של אלה שהפכו לנציבי מלח. היכן שהסיפור המקראי נגמר – יקיר מתחילה: עשר שנים "המחיצה" מאז הסבת הראש לאחור, עשר שנים של קיפאון. מחיצת הבד הנפרשת במרכז דירת החדר הקטנה מוצאת את מקומה רק בגלל הקיפאון הזה של הטראומה, ורק משום שכך, איש לא יכול באמת לזוז. כולם תקועים בין ארבעת הקירות הללו, קפואים: צלי, שדרס את הילדה בהיסח הדעת, אשתו ניבה שהיא כמו מתה מהלכת, אילנה שתופרת בובות מגזרי עיתונים ונוח שמגדל צמחים. כמו בובות בתיאטרון בובות, או כלים על לוח שחמט, הם זזים מפה לשם, ובעצם ננעצים אל אותו המקום, ארבעה נציבי מלח, שעשר שנים העמיקו את קיפואנם. המחזה הזה החל להיכתב מתוך תחושה של אדמה תחוחה, עקרות גדולה, בעיקר של המרחב שסביב: עינת יקיר סיפרה לי על שתי תמונות של מחזה שהחלה לכתוב; היא לא ממשיכה, היא אמרה, כי היא יודעת שבמרחב של היום, לא יהיה לזה מקום. בתוך המרחב התרבותי שנענה לצו הסחורה ותו לא, מי יעלה את זה? אבל דווקא מתוך התחושה המאיינת הזו משהו החל להירקם; ומהשיחה ההיא הלך ונבט המחזה כולו, ובה בעת, הלכה ונבטה גם סדרת "מעבדה" שהתחלתי אז לערוך, סדרה שהתגבשה מתוך השיחה ההיא כסדרה לספרות ישראלית הפך בעצם לטקסט הראשון שהתחלנו לעבוד עליו. "המחיצה" ניסיונית; ולפתע, העבודה עם עודד קוטלר ותיאטרון החאן והעלאת המחזה היו כמו תולדה אורגאנית למה שהרגשנו שאמור לקרות: שלכאורה כנגד כל הסיכויים בתוך המרחב העקר והמעקר שסביב, אפשר ליצור מתוך פריון ונביעה אורגאנית, וללא התחשבות בכוחות השוק: יש לזה מקום. עינת יקיר היא כותבת פורה מאוד; אולי אחת הכותבות הפורות שפועלות כיום, והפנייה למחזה היתה פנייה לאזור נוסף בתוך המרחב העשיר של כתיבה ועשייה; אך הפוריות הגדולה הזו נושאת בחובה תמיד איזו תובנה עמוקה וקשב מתמיד אל האזור התחוח, האילם, של העקרות: עינת יקיר היא אשת לוט שמביטה לאחור, מביטה אל האזור המאיין של הטראומה, שאין ממנה החלמה; פוערת עיניים קרועות אל התוהו ובוהו של העיר העולה בלהבות – ואיכשהו ממשיכה לדבר, איכשהו מצליחה להמשיך וללכת קדימה, בדיוק כדי לספר את הסיפור של האי-אפשר-ללכת קדימה, של האי-אפשר-לומר-דבר. כמו מלאך ההיסטוריה של קליי, שמביט לאחור אל העיר החרבה, וממשיך קדימה, כנפיו מוצאת לאזור יקיר כותבת את סיפורם של נציבי המלח, נוגעת באזור השתוק, הקפוא, של הטראומה; נושאות אותו. האילם, חסר החיים וחסר השפה את הלשון; מספרת את סיפורו של מה שאין לו לכאורה סיפור, שאין לו תנועה ואין לו מילים, מולידה דווקא שם את הסיפור.

שפתם של נציבי המלח על "המחיצה" מאת עינת יקיר

, עורכת סידרת מעבדה בהוצאת רסלינג נעמה צאל

4

נילי רוגל, ניר רון

5

יוסי עיני, ניר רון 6

נילי רוגל, יוסי עיני 7

נילי רוגל

8

סופרת שכבר הוציאה תחת עטה מספר ספרים, מתי וכיצד התהווה עבורך המעבר מפרוזה לדרמה? כ תמיד הרגשתי שהפרוזה הייתה מעין ברירת מחדל רגשית עבורי כצורת כתיבה, אבל האהבה שלי לתיאטרון היא הכי הורי עשו לנו מנוי לתיאטרון חיפה וההתאהבות שלי 7 קרובה לי מבפנים. למדתי תיאטרון מגיל צעיר מאוד, כבר בגיל הייתה מיידית ומטורפת. ההעלאה של המחזה הזה על הבמה היא מעין יציאה מהארון שלי כמחזאית, זו סגירת מעגל רגע ְ עם הילדות והנעורים. אני נמשכת להצגות שמתדפקות על הגבולות של אמנות התיאטרון, מצד אחד אני זוכרת כ מעצב את דורון תבורי בהצגת היחיד "אוריסטיאה", שחקן בודד על כסא, מצד שני השלמוּת הבימתית של "אשכבה" של חנוך לוין. אני זוכרת שלקחו אותנו ל-'ארבייט מאכט פריי' של דודי מעיין, בתור נערה זה טלטל אותי. היה לי גם עניין רב במחזאי הרולד פינטר, ששבה אותי בריאליזם המיוחד והעוצמתי שלו. כשכתבתי את 'המחיצה' זה היה מאוד מכוון אל התנועה הזאת שלו, הרגשתי שאנחנו ממש יכולים להיפגש. מה יותר קשה לכתוב? אני מרגישה שדרמה זו הכתיבה הקשה ביותר שיכולה להיות, משום שאני באמת חייבת לצאת מעצמי. לא הכל מותר. זה נכון גם בפרוזה ובשירה, אבל בתיאטרון זה מקבל ביטוי מאוד מוחשי וברור, אם לא בתהליך הכתיבה אז כשאתה פוגש את השחקן בחזרות. כשאומרים לי לקצץ, זה עושה לי את האושר הכי גדול, השחרור הזה מעצמי כשמישהו אומר 'אני לא יכול להגיד את המשפט הזה' או 'זה לא מתאים כאן'. בספרים יש לדמויות מרחבי תודעה מאוד גדולים. הרומן השני שלי, "מרכז בעלי מלאכה" למשל, הוא רומן תודעה. הולכים לפה, הולכים לשם. בתיאטרון זה אסור. זה חוק יסוד ראשון. פעם. אני 50 לו שם, והקורא יכול להניח אותו, אם בא לו לאכול הוא יאכל, ייעצר על שורה מסויימת, יירדם ויחזור אליה לא רואה את זה. בתיאטרון זה קצת כמו לשבת מול כיתת יורים. כשזה טוב זה נפלא, אבל כשזה רע – זה רע לתפארת. פעמים רבות כשאני הולכת לראות הצגה, הדיסוננס בין הטקסט לבין מה שקורה על הבמה יכול להיות טרגי, אני ממש מרגישה את זה פיזית. אבל כנראה שאני מחפשת את זה עכשיו, חוויה של אובדן שליטה. עייפתי מהשליטה כנראה, אני מעוניינת עכשיו בלפגוש אנשים. את רואה זיקה בין הדמויות שלך מהספרים והדמויות של המחזה? כולם היו בני. אני חושבת שהמקום הזה של הפורקן, של אובדן השליטה משותף להן, אבל בספרים הן עצורות יותר. הדרך שבה הדמויות עושות דברים במחזה היא הרבה יותר קיצונית. אילנה אומרת לנוח למשל "אני מבקשת שלא תתקוף אותי", ומראה לו איך. יכול להיות שאם היא הייתה דמות בספר היא לא הייתה מגיעה לשם בכלל, זה היה נעצר בתוך התודעה שלה, בפנטזיות. לקח לי הרבה זמן למצוא את השפה של הדמויות. הייתה תקופה ארוכה מאוד שכתבתי והייתה לי תחושה שאני כותבת תרגום לא טוב של משהו. זה לקח זמן, ובכל זאת בסגנון הדיבור של אילנה יש משהו אחר והגבוליות הזו מעניינת אותי. תהליך הכתיבה שלך היה מונחה גם על ידי הפן הויזואלי? כל הזמן. ראיתי לנגד עיני את הדירה, ראיתי את העציצים, ראיתי את הבובות של אילנה. ראיתי שזו דירת חדר. אחר כך לקח לי זמן להבין את הפלסטיקה של הפעולות של הדמויות, שבמערכה השלישית למשל היא מאוד מודגשת, כשהן עוברות מצד לצד של המחיצה. לקח לי זמן להצדיק את המעברים האלה, שהם כמעט סלפּסטיקיים, ליצור מצבים שבאמת מחייבים אותם לעשות את המעבר הזה. בתיאטרון אני גם מרגישה הרבה יותר חשופה. נקודת המוצא, הפגיעות, היא איומה. בספרות אני לא מרגישה את זה, כל אחד יעשה עם הספר מה שהוא רוצה, אני מזמן סיימתי עם זה. הספר מונח

הפיתוח הכי משוכלל של החרדה שלי ראיון עם מחזאית 'המחיצה' עינת יקיר, מראיין: בועז טרינקר

9

נילי רוגל, יהודית מנדלבאום

איך נוצר החיבור עם הבמאי עודד קוטלר? כשהייתי ילדה בחיפה יצא לי לראות הצגות בזמן הקדנציה השנייה שלו כמנהל האמנותי של תיאטרון חיפה, אבל עד עתה מעולם לא הייתה היכרות בינינו. פניתי אליו על מנת לקבל חוות דעת. אחרי שסיימתי את כתיבת המחזה נתתי אותו לנעמה צאל שעורכת בהוצאת רסלינג סדרה שנקראת 'מעבדה' לכתיבה נסיונית. לא הגשתי את זה לתיאטרון כלשהו כי לא האמנתי שעם הכיוונים התרבותיים הנוכחיים יש הרבה סיכוי למחזה ראשוני ונועז בדרכו, אז חשבתי שלפחות המחזה יתקיים בצורת ספר. אל עודד פניתי מתוך היכרות עם פועלו פשוט כדי לקבל חוות דעת של איש תיאטרון שהיחס שלו למילים יוצא דופן. הוא אדם שהרגישות שלו למילה, ההתעניינות שלו בכותבים, והחיבור שהוא יצר תמיד בין ספרות לתיאטרון הם ייחודיים, בעוד שפעמים רבות אני מרגישה שיש אנשי תיאטרון שעבורם המילים מפריעות להם לשחק. ואז קרה הנס, עודד התאהב במחזה והתחיל לנסות למצוא לו בית, ואז החיבור למיקי גורביץ' היה נס . זה חלום. באופן אבסורדי, המחזה יתפרסם בסוף כספר אחרי שההצגה תעלה 3 , ועכשיו כאן בחדר החזרות מתרחש נס מספר 2 מספר ויצא לי לראות אותו על הבמה עוד לפני שהוא יודפס. מדובר במחזה ישראלי, אבל האם הסיפור של אילנה, נוח וצלי מתקיים בהכרח כאן? זה סיפור על אובדן, שיכול לצמוח רק מתוך חוויה לוקאלית. זו הקטסטרופה של ה-'כאן' הזה. אני ממש לא מתכוונת רק לעניין של הישראלים/פלסטינים, אף שזה חלק מהעניין, אבל לא מדובר בניסיון לכתוב את 'מלכת האמבטיה' או משהו כזה. המחזה הזה הוא בעצם הפיתוח הכי משוכלל נכון להיום של החרדה שלי, והחרדה שלי קשורה להיותי כאן, בת הארץ, בת המרחב הזה. חרדה לו – בגלל שאני חרדה לביתי, והכוונה היא לבית הכי בסיסי. זה לא איזה משל. אני חרדה לביתי, חרדה הכי קיומית, מסוג השיח שמתקיים פה מדי יום. בסופו של דבר אני קושרת מאוד את המחזה הזה ללידת בני, כי אני חושבת שמי שבוחר להביא ילדים כאן, מכניס את עצמו למעגל חרדה עוד יותר גדול. בעבורי לפחות החרדה פרצה ממש, ויש לה כל מיני היבטים פרטיים שלא בהכרח מופיעים במחזה, אבל היא פרצה כשנולד לי הילד הראשון, לצד השמחה והאושר הגדולים. האובדן, חווית האובדן, הפחד מאובדן. אני חושבת שהבנתי שהדרך האישית שלי להתמודד עם זה הייתה לעשות עוד ילד. ללכת הפוך. אין לי דרך אחרת, מלבד זה ולכתוב – הכתיבה שתמיד הייתה האי של השקט, אף על פי שבה אני מיילדת את המפלצת, אבל בעבורי לפחות שם אני יכולה להתקיים בצורה מאוד שלמה, וכל עוד זה מתאפשר וגם נותנים לזה חיים חדשים, אני מלאת תודה.

10

ּתה בתאונת דרכים, הוא מאוד קיצוני. מבחינתך, החולי שלה שמוזכר במחזה ִ ם שאיבדה את ב ֵ הביטוי של הדמות של אילנה במחזה, א הוא חולי קונקרטי או שזו הקיצוניות של נסיבות החיים שלה? ברגע שיש אובדן, החיים הם לא אותם חיים. אתה פשוט אדם אחר. זה משהו שצריך ללמוד לחיות איתו, ואני מרגישה שהמחזה הזה נולד מתוך זה שאני עדיין לא מסוגלת בכלל לחשוב על עולם שבו אנשים שהם יקרים וחשובים לי - לא יהיו. הקשר עם ילד הוא כל כך טוטאלי שזה מציף אותך כחרדה, כי זה מקום שלא הייתי בו לפני כן. אני גם תמהה באופן פוליטי על המקום שאנחנו הולכים אליו, כי ר ָ ב ָ מן את האובדן בצורה שהיא בלתי-נמנעת, ואני לא מבינה איך אנשים מוכנים לזה. אני אעשה הכל לפני שאסכים לד ַ ז ְ הוא פשוט מ כזה. החיים של אילנה הם מבחינתי ה-'חיים שאחרי', אחרי הירושימה. אילנה לקחה את זה למקום של נוירוטיות כזאת, דברנית, אבל בעלה נוח נמצא באותו מקום בשבילי. זה אדם שהמגע שלו עם החיים הופסק. גם צלי, בתור מי שגרם לזה. לכן גם תמיד מעניין אותי הנושא הזה של אנשים שמאובחנים כהלומי קרב, כאילו שיש כאלה שהם לא. האם אפשר בכלל להיות לא, אם היית בסיטואציה הזו? אדם שאיבד מישהו, ואז אומרים עליה 'היא התחרפנה לגמרי'. האם אפשר לא להתחרפן? האם זה שממשיך ללכת לעבודה ולאכול צהריים בזמן לא ייתחרפן? החוויה הזו של אובדן בהחלט הייתה יכולה גם להתרחש בפינלנד בשבילי, אם היה נולד לי ילד שם, אבל פה יש איזה נרטיב-על שרץ מעלינו, שהוא כל כך נוראי, מהרגע הראשון עם אברהם אבינו והעקידה. אתה מניח את הספר ההוא בצד, ויש לך פרעות, אתה מניח את זה בצד, ויש לך את השואה. מהרגע הראשון אלה סיפורי ניצולים ומצילים. כילדה, אני לא התחלתי ככה, הרגשתי מאוד מוגנת ושמבוגרים תמיד דואגים לי. זה התחיל עם רצח רבין, זה היה הפצע הראשון במובן מסויים, שתפס אותי כבר בתוך השירות הצבאי שלי ולאט לאט התחיל לסגור עלי מבחוץ. אני שואלת את עצמי – מה אני אגיד לילד שלי? מה אציע לו? סע מכאן? אני לא רוצה לנסוע מכאן. הוא כבר , עוד מעט הוא יתחיל לשאול שאלות. 6 בן

11

ניר רון, נילי רוגל

מחזה עינת יקיר - , כתר(, 2007) מרכז בעלי מלאכה , כתר( ו 2012) ימי חול , חיפה. פרסמה את הרומנים 1977 ילידת עסקי תיווך (; את ספר הביכורים 2009) אשר זיכה אותה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (; ואת ספרי הילדים 2003) , כתר(, אשר זיכה אותה בפרס אנשי השנה מטעם קשת וגל"צ 2002) , כתר( – תרגום מחודש לפואמה של משורר הילדים הרוסי הנודע קורניי 2005) זבובה זמזומובה ,2009) כמוני כמוך ( ו 2006) צ'וקובסקי, אשר זיכה אותה בפרס בן-יצחק מטעם מוזיאון ישראל .2000 כתר( – יצירה מחורזת לגיל הרך. זוכת תחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ לשנת פרסמה סיפורים בכתבי עת ספרותיים ובהם "המעורר", "מסמרים", "מאזניים", במוספי הספרות של העיתונות היומית ובאנתולוגיות ספרותיות. למדה ספרות באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה . השלום לנער אבשלום זכתה בפרס פרד סימונס על כתיבת המחזה 2010 העברית בירושלים. בשנת המחזה הועלה בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב.

בימוי עודד קוטלר - יליד ת"א, שחקן תיאטרון וקולנוע, במאי, מנהל אמנותי, מבכירי השחקנים והיוצרים בתיאטרון הישראלי. השתתף ב"בצל ירוק" ושיחק ב"אהל" וב"קאמרי"; היה חבר האנסמבל וההנהלה האמנותית של ה"תיאטרון הקאמרי"; ממייסדי "במת השחקנים"; שימש כמנהלו האמנותי של (; ייסד 1990-1997) " (, וכמנכ"ל "התיאטרון העירוני חיפה 1970-1979) " "התיאטרון העירוני חיפה (; ניהל את 1980) ( ואת פסטיבל עכו לתיאטרון אחר 1980) את "קבוצת התיאטרון" בנווה צדק (; ייסד את "תיאטרון המעבדה" בירושלים ועוד. ביים הצגות רבות 1985-1990) פסטיבל ישראל של מחזות קלאסיים ומודרניים ועשה למען פיתוח מחזאות ישראלית מקורית. חפץ, נמר חברבורות, הפטריוט, מלאכת החיים, משחקים בחצר בין עבודותיו כבמאי בתיאטרון: האחורית, סינית אני מדברת אליך, גיבור מעמד הפועלים, חברון, תפוחים מן המדבר, צחוק של כשחקן בתיאטרון עכברוש ולאחרונה מתים מאהבה, הילכו שניים יחדיו, פרוסט וניקסון, אח יקר. איזון עדין, אקווס, גבירתי הנאווה, נערי ההיסטוריה, גוד ביי אפריקה, השתתף בשנים האחרונות ב בכיכובו של חיים רומן בהמשכים בין עבודותיו כבמאי קולנוע: הבנאליות של האהבה, ארגנטינה. ,(1960) חולות לוהטים טופול, על פי סיפור מאת יצחק בן נר. בין עבודותיו כשחקן בקולנוע: ( על-פי ספור מאת א.ב. יהושע בבימויו של אורי 1967) שלושה ימים וילד ,(1964) משפחת שמחון ( על -פי ספרו של עמוס עוז, בבימויו של דן וולמן, 1975) מיכאל שלי ,(1968) כל ממזר מלך זוהר, ( בבימויו של אברהם הפנר. לאחרונה שוקד על הכנת סדרה טלוויזיונית בת 1979) פרשת וינשל שלושה פרקים, שתעסוק במבט אישי על קורות התיאטרון בישראל. פרסים: על עבודותיו בתיאטרון זכה חמש פעמים בפרס כינור דוד, בפרס המועצה לתרבות ואמנות, (, ובפרס 2006) (, בפרס מפעל חיים ע"ש רוזנבלום 1984) (, בפרס מרגלית 1982) בפרס יו"ר הכנסת זיכה אותו בפרס ימים וילד 3 (. בקולנוע – משחקו בסרט 2007) התיאטרון הישראלי למפעל חיים זכה בפרס מפעל חיים בתחום הקולנוע 2008 (. בשנת 1967) השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן מטעם בית הספר הגבוה לקולנוע "סם שפיגל".

12

תפאורה ותלבושות פרידה קלפהולץ אברהמי - מעצבת בארץ 1974 ילידת ירושלים. למדה באקדמיה לאמנויות יפות, פירנצה )איטליה(. משנת משרתם של שני אדונים, ובחו"ל. עבודתה הראשונה בארץ עם הבמאי מייקל אלפרדס להצגה קדימה ביתר, ג'ונגל הכרך, וולפונה, רשומון, עלילות והפקות נוספות של תיאטרון החאן, ביניהן עקביה, האם הטובה, הבתולה מלודמיר, שש דמויות מחפשות מחבר, השיבה למדבר, מילה של )תפאורה, בשיתוף תיאטרון הבימה(, אהבה, מלחמה על הבית, קריטון, הקמצן, בגדי המלך , אוכלים, הקומדיה )תפאורה( החיים הם חלום, שלוש נשים מחכות, הקסם הגדול, תעלולי סקפן . )תפאורה( של קאלאנדרו האחים קרמזוב, טייבלע והשד שלה, ירמה, המכשפה, אבנים בין עבודותיה בתיאטרון הבימה: בתיאטרון . )תפאורה( נשים, מלחמה, נעצר בחצות 8 , בכיסים, מניין נשים, מותו של סוכן )תלבושות, איפיגניה באוליס )תפאורה(. באנסמבל הרצליה: מעגל הגיר הקווקזי הקאמרי: . עיצבה תפאורה ותלבושות אברם הוזמנה לפסטיבל בינלאומי לתיאטרון יווני בקפריסין(, בתיאטרון באר שבע, תיאטרון לילדים ע"ש אורנה פורת, תיאטרון חיפה, היידישפיל והאופרה, והפקות לפסטיבלים בינלאומיים באיטליה, סיציליה, אוסטריה וגרמניה.

- תאורה רוני כהן הבתולה מלודמיר, השיבה למידבר, מילה של אהבה, דון פרלמפלין ואהבתו בתיאטרון החאן: לבליסה בגן ביתו, מלחמה על הבית, קריטון, האשליה, הקמצן, אושר, החיים הם חלום, מאכינל, הקיץ, אותלו, אהובת הדרקון, הנסיכה האמריקאית, תעלולי סקפן, סדר עולמי חדש, סוף משחק, גן הדובדבנים, הלילה השנים-עשר, אוכלים, מולי סוויני, חוקר פרטי, משחק של אהבה ומזל, ירושלים החדשה, תהלה, החולה המדומה, דוחקי הקץ, האדרת, הקומדיה של קאלאנדרו, הצוענים של יפו, תמונות מחיי הכפר, הדלת ממול, דוד וניה, הנשים העליזות מוינדזור, יחזקאל, אדם לא מת סתם, מלחמה, מועדון האלמנות העליזות, מבקר בתיאטרון הבימה: כנרת כנרת. אהבת חיי, גוד ביי אפריקה, סרט צרפתי, מראה בתיאטרון בית ליסין: המדינה, בגדי המלך. נשים לא מציירות, בתיאטרון באר שבע: מעל הגשר, ולנטינו, רוחלה מתחתנת, אמא מאוהבת. מעגל הגיר בתיאטרון הקאמרי: קומדיה של טעויות, אפריל הקסום, השחף, הביתה הביתה. ארגנטינה. בתיאטרון חיפה: הקווקזי, משפט פולארד, כולם רוצים לחיות. , האשליה על ההצגה: 2003-4 בפרס התיאטרון הישראלי, זכה בקטגורית מעצב התאורה ב הנסיכה האמריקאית. על ההצגה: 2009 ובשנת הקיץ על ההצגה: 2006-7 בשנת

מוסיקה בועז שחורי - מלחין ומעבד. בוגר בית ספר רימון. עוסק בכתיבה למדיה וכן בעיבוד ותזמור. כתב מוזיקה לסרטים ותוכניות אשר שודרו בכלל ערוצי הטלוויזיה בישראל, וכן הוקרנו מלאכים באמריקה )הקאמרי(, פרוסט ניקסון בפסטיבלים ברחבי העולם. כתב מוזיקה להצגות: )ביה"ס של יורם דרפור, הצ'ק בדרך )תמונע(, אפשר לעשות עם זה משהו )תיאטרון תה"ל(, )צוותא( ועוד. מעלית )פסטיבל עכו(, פלישתו השנייה של נפוליאון לוינשטיין(, וילה תומא, המוסד הסגור, להרוג דבורה, ירושלים, ג'רוזלם, מעבודותיו לקולנוע ולטלויזיה: . אלקודס, מדריד לפני חניתה

13

- אילנה נילי רוגל .2007 , בוגרת בית הספר למשחק בהנהלת ניסן נתיב . מי אתה בשבילי : . בקולנוע עבודה ערבית : בטלוויזיה

בידרמן והמציתים, בעלי : שחקנית להקת תיאטרון החאן. שיחקה בהצגות המתוק ואשתי היקרה, נישואים, אותלו, המצליחים, הקסם הגדול, סדר עולמי חדש, גן הדובדבנים, הלילה השנים-עשר, משחק של אהבה ומזל, הקמצן, גברים. )איזבל(, אוכלים ט, נרין(, ֶ ינ ִ רב ֶ )ז תעלולי סקפן : בימים אלה משחקת בהצגות )מריולה(. הצוענים של יפו

נוח יוסי עיני - בוגר בית הספר למשחק "בית צבי". זכה במלגות ע"ש: ירון ירושלמי, עדה מריוס, בן-נחום, קרן אמריקה ישראל. השתתף בהצגות: בתיאטרון הבימה: מנדראגולה, . ב"קבוצת הצעירים של תיאטרון הבימה": הברווזון המחזמר : עם , מופע אימפרוביזציה, מלחמת אחים, מעגל הגיר הקווקזי 22 מילכוד הצגה זו הופיע בפסטיבל למחזות גרמניים, פראג. בפסטיבל חיפה להצגות . ילדי העגלות, רימון בין לבבות ילדים: אנחנו לא כאלה, נוימן, גנרל שוורצפוט במדבר בטלוויזיה השתתף בהפקות: . סהרה, עשרים פלוס, ספי, הדיפלומטים, המיוחדת . בית לחם, מפריח היונים בקולנוע: חטא, מילה של אהבה, שחקן להקת תיאטרון החאן. השתתף בהצגות: האשליה, מאכינל, החיים הם חלום, בעלי המתוק ואשתי היקרה, אותלו, הקסם הגדול, סדר עולמי חדש, מלחמה על הבית, גן הדובדבנים, אושר, הנסיכה האמריקית, הנון של ראש העיר ירושלים, ירושלים החדשה, דוחקי הקץ, הקמצן, הקומדיה של קאלאנדרו. )בוגו(, הצוענים של יפו בימים אלו משחק בהצגות: אוכלים )נבות היזרעאלי(, )משוגע אחד, שפוי גמרי(. המקצוען - שחקן בתפקיד משנה על תפקיד יאגו 2007 זוכה פרס התיאטרון הישראלי . אותלו בהצגה

14

- צלי ניר רון . השתתף בהצגות: בתיאטרון 1990 , בוגר הסטודיו למשחק בהנהלת ניסן נתיב החולה המדומה, ראש משוגע, הכבש הששה עשר, אנטיגונה, מעופפי הקאמרי - . מפתח הלב בהצגת היחיד האבן והשושנים, המוזג. 1990- . בפסטיבל עכו רשפון .2014 , זוכה פרס רוזנבלום האישה המופלאה שבתוכנו, שחקן להקת תיאטרון החאן. השתתף בהצגות: טוני היפה, מיס ישראל, החתונה, צוואתו של כלב, הנסיכה איבון, אנה גלקתיה, אנטיגונה, נוף ילדות, שש דמויות מחפשות מחבר, מידה כנגד מידה, כנגן המנגן, השיבה למדבר, נדל"ן, דון פרלימפלין ואהבתו לבליסה בגן ביתו, חיל פרשים אנו, לוקאס הפחדן מתוך לוקאס, הכלה צייד הפרפרים והמוות בשיתוף תיאטרון הבימה, מילה של אהבה, צל חולף, האשליה, החיים הם חלום, הזמרת קירחת יותר, בידרמן והמציתים, נישואים, אותלו, המצליחים, הקסם הגדול, סוף משחק, הקץ של העץ, מלחמה על הבית, אושר, גן הדובדבנים, אהובת הדרקון, הלילה השנים-עשר, חוקר פרטי, דוחקי הקץ, הקמצן, תמונות מחיי הכפר, הקמצן, הקומדיה של קאלאנדרו. )ד"ר החולה המדומה )פרימו לוי(, הזהו אדם? בימים אלו משחק בהצגות: דוד וניה )לאון מוזיקנט(, הצוענים של יפו )שמעי(, אוכלים דיאפוארוס(, )מספר/בצלאלניק/מגדל התרנגול(. כנרת כנרת )אסטרוב(,

- ניבה יהודית מנדלבאום לומדת בחוג הדרמה למבוגרים של תיאטרון החאן.

סיפור על אהבה וחושך שיחקה בסדרה "יום האם", השתתפה כניצבת בסרט מאת עמוס עוז, וכן בפרויקט גמר של החוג לקולנוע אונ' ת"א - בסרט סטודנטים. בעברה- רקדנית בלהקת "ניצני מחולה" ירושלים.

15

די פעם אני קם בבוקר ומנסה, במאמצים גדולים, לפענח את הלילה שעבר עלי בשינה. מ

מעולם, גם בילדותי, כשאמי נהגה לאחל לי "שינה מתוקה", לא זכור לי שחוויתי את המתיקות המובטחת הזאת וקמתי מאוכזב. מה שהחליף את אגדות הלילה להן ייחלתי היה מנעד מרתק שנע מחלומות מפחידים, דרך סיוטים מטלטלים ועד זוועות מעוררות. הייתי מקיץ אז משנתי ומנסה, בעיניים עצומות, להבין מה הפחיד אותי כל כך. אילו ידעתי אז שפרויד כתב את "פשר החלומות" הייתי בוודאי מנסה לחפש את הספר בין ספרי "התקופה" שבסלון בית משפחתי ומתעקש לקבל עליו הסברים מפי דוד צבי, ה"יקה", שהיה רופא משפחה, אך עניינים שבנפש לא היו זרים לו, גם מחמת ההתנסות האישית שלו בדיכאונות. בשנים מאוחרות יותר של חיי, כשהתוודעתי אל מה שהיה קרוי "מחזאות האבסורד", האוונגארד האירופאי בעיקר, נדמה היה לי שאני מוצא חוט מקשר בין סיוטי הלילה, בילדותי ובבגרותי, ובין הדרמטורגיה המודרנית הזאת, עם בקט ומרוז'ק, יונסקו ואראבאל ואפילו אולבי ושפארד )האמריקאים( ופינטר, המחזאי הבריטי-יהודי, שהשפיע עלי ביותר. כמה מהמחזאים המובילים את התנועה האוונגארדית הזאת, נהגו ליטול מסגרת משפחתית, מהסוג המוכר לנו ממחזאות , ולמתוח את קווי המתאר של ההתרחשות הריאליסטית 20- ותחילת המאה ה 19- "דרך המלך" של סוף המאה ה בעיקרה עד גבול ה"לא מציאותי". הנפשות הפועלות במחזאות הזאת לא נזרקו בכוח דמיונם של הכותבים אל אחת המאות הבאות בהכרח, כאילו מדובר בחזיון עתידי עם בני אדם ביוניים. הן נותרו בעידננו, לכאורה על קרקע מוכרת, אך נבחנו במעמדים שאיננו מזהים מחיי היומיום שלנו. "הביתה" של פינטר, "טנגו" של מרוז'ק, "מי מפחד מווירג'יניה וולף" מאת אולבי וגם "מחכים לגודו" של בקט – בכול אלה מתקיימת לכאורה סיטואציה התחלתית שמזכירה מציאות מוכרת אך אחרי זמן קצר הסיפור מפליג אל אזורים דמיוניים שבנפש האדם ומשם דולים המחזאים חוקי התנהגות חלופיים לאלה המוכרים לנו. כך, בהרחקת עדות וגבולות, אנחנו למדים משהו על הגבולות המוכרים לנו יותר, על הנסתר שבנפשנו, על החלומות, על הסיוטים ועל משאלות הלב שכנראה לעולם לא יתגשמו. שני גורמים מאלה שהזכרתי מבססים את המחזה "המחיצה" מאת עינת יקיר – הדיכאון והטירוף. לשני אלה ישנה סיבה טובה בחיי המשפחה הקטנה של אילנה ונוח. הם גם שמכתיבים במידה רבה את הנרטיב או ביתר פשטות את סיפור העלילה שמקבל תפניות מפתיעות במהלך המחזה. מה שנובע ממצבן של הדמויות, כולל גם דמותו של צלי, הזר, מאיץ בהן לחפש לעצמן ישועה, לא בהכרח מוצלחת במיוחד. כך, בחיפוש אחרי השלווה, כמו כולנו בעצם, נקלעות הדמויות מכוח אירוע דרמטי בעברן, בדיוק אל ההיפך מזה. ומכאן נוצרים מצבים אבסורדיים, מצחיקים ומגוחכים לעתים, המגדירים את המחזה כשייך למשפחת מחזאות האבסורד. אם לחזור לרגע לימי ילדותי, אותם חלומות וסיוטים שחוויתי אי אז, הם שבחרו עבורי את התיאטרון כדי לנסות, בין היתר, לפענח באמצעותו, את סודות החיים. כבר בעברי, בשנות השישים, כשהייתי חלק מתיאטרון צעיר בשם "במת השחקנים", גיליתי באמצעות המחזאים שהזכרתי קודם, את התיאטרון ה"פנטסטי", שחריגותו מהתיאטרון הריאליסטי הציעה לנו, השחקנים והבמאים, קרקע פורייה למתוח עליה את גבולות היצירה הבימתית. והנה, נפעמתי כשפגשתי את המחזה של עינת יקיר, לא רק מפאת ההפתעה המקומית אלא גם משום שהייתה זו כמו פגישה מרגשת עם בת משפחה שנעלמה מעולמי, לפרק זמן ארוך, בו שקעתי, לעתים קרובות, בשדה הדרמטורגיה החברתית והפוליטית, רחמנא ליצלן.

אנשים רגילים יש דבר כזה?

במאי עודד קוטלר, 2015 יולי

16

17 ניר רון, נילי רוגל

קדיה מולודובסקי מאת נתן אלתרמן מיידיש: ·© xŽ ¡r–©Ž xŽ¡ ...

...

...

...

1995 , מתוך "פתחו את השער", הוצאת הקיבוץ המאוחד

18

ך מתנהל לו הסיפור, בין מצוקות היומיום לפנטסיה כ המקצינה בהדרגה; בתחילת השיר אילת רק קוראת לחברות לשחק איתה בחצר. אחר כך היא רוצה לנדוד עם האווזים, כלומר לברוח, אבל רק למרחק הליכה ורק עד שיחשיך. אחר כך היא משתוקקת לעוף עם הצפורים – הרבה יותר רחוק, אבל היא עדיין מתכוונת לחזור. ואז נשברת המציאות ואיילת הוי נוסעת "למרחקים למרחקים אל ארץ לא נודעת". בלי כרטיס חזור. קסמן של אגדות הפסיכולוג ברונו בטלהיים מתפעל בספרו " " מן המבנה הקלאסי ותרומתן להתפתחותו הנפשית של הילד של האגדה המאפשר לילד להתמודד עם בעיותיו באמצעות הדמיון והפנטסיה, ואחרי שהסיבוך נפתר – מחזיר אותו בשלום אל קרקע המציאות: "לאחר שהאגדה נטלה עמה את הגיבור לעולם קסום, שבה ומחזירה אותו האגדה בסיומה אל המציאות בדרך המבטיחה הדבר החשוב ביותר שעליו לדעת: כי מותר לקרוא דרור לדמיון למשך זמן מסויים מבלי שייגרם כל נזק, בתנאי שאין נשארים לכודים בכנפיו באופן קבוע. בסוף הסיפור חוזר הגיבור למציאות – מציאות משמחת אך נעדרת קסם." בטלהיים כדרכו פטרוני להכעיס, אבל יש טעם בדבריו. ילדים אכן שואבים נחמה מן "האושר ועושר" של האגדות, ואף אני נהניתי ממנו כילדה. עד גבול מסוים. כי על אף זיקה מוּלדת לעולם הדמיון, הייתי גם ילדה מודעת וריאליסטית עד כדי צינה. כשפים לא הטרידו אותי – קצת משום שהאמנתי בקיומם, וקצת משום שזיהיתי את הכוונה האמיתית מבעד לכסות הססגונית – אבל הסוף הטוב סתר את תחושת המציאות שלי; התבוננתי סביבי וראיתי שלא כל קונפליקט )של ילד או של מבוגר( נפתר. שהמציאות לא תמיד משתנה. לפעמים היא פשוט נשארת כפי שהיתה, גם אם רוצים מאד ועושים הכל לשנותה. קדיה מולודובסקי לימדה אותי שלא מוכרחים לחזור. לא מוכרחים לחזור למציאות. ביותר. בכך היא מלמדת אותו את

בין מציאות לפנטסיה

19 נילי רוגל

, מרית בן-ישראל מתוך: "המוצא של הילדה אילת", בלוג "עיר האושר"

20

יוסי עיני, ניר רון, נילי רוגל

21

by Einat Yakir Directed by: Oded Kotler THE DEVIDE

Set and Costume Design: Frida Klapholz-Avrahami Lighting Design: Roni Cohen Music: Boaz Shchory Actors (in order of appearence): Nili Rogel - Ilana Yossi Eini - Noah Nir Ron - Tsali Yehudit Mandelbaum - Niva

Production Staff: Production Director: Shakehd Levi Production and Technical Supervisor: Sasson Chazam Lighting and Sound Manager: Roni Cohen News anchor - The voice of Daniel Pe'er Vocal coaching: Dorit Atzmon Assistant Director: Noam Peleg Program Editor: Poli Brinner Photography: Gerard Alon, Keren Alon Program Design: Nutelstudio Public Relations: Dana Sukholutsky - The Jerusalem Khan Theatre The lives of a married couple and the ODQGORUG RI WKH ÁDW LQ ZKLFK WKH\ OLYH DUH connected through a distressing incident in their past. When the land lord demands WKH\ YDFDWH WKH ÁDW WKH ZRPDQ UHVLVWV this with all her might and by doing so GUDJV WKH WKUHH RI WKHP LQWR D FRPSOH[ fantastical and unpredictable relationship.

נילי רוגל, יהודית מנדלבאום, ניר רון

22

The performance lasts about 1 hour and 15 min. (without intermission)

Premiere: August 1st. 2015

מיכאל גורביץ' מנהל אמנותי: | דני וייס מנכ"ל: יגאל בן אריה, עינב בר, עמוס אונגר - יו"ר, חברי הועד המנהל: רות דיסקין, ויקטור הראל, יוסי הראל, גורי זילכה, אבי חפץ, יעל חקלאי-קאופמן, מיכה טל, סאלי לוי, שרה ליסובסקי, יון פדר, ד"ר רענן קופ, יובל קורן, דייויד קינדלר, אילן רומן, ניסן רז, יהודית שלוי, אורי שרף הלל שטיינברגר - יו"ר חברי ועדת ביקורת: בני בן צבי, אלי פלג, יוסי שובל דודו בן זאב, יואב היימן, שחקני להקת תיאטרונ החאנ: אריאל וולף, יעל טוקר, אודליה מורה-מטלון, יונתן מילר, כרמית מסילתי-קפלן, יוסי עיני, יהויכין פרידלנדר, עירית פשטן, אריה צ'רנר, נילי רוגל, ניר רון, ארז שפריר נטלי אליעזרוב, תמר אלקן, אדי אלתרמן, שחקנימ להצגה: רות בומרד, לירון ברנס, גיא גורביץ', דניאל גל, יהב גל, פיליפ דולב, גרשון וייסרפירר, ג יטה מונטה, אבי פניני, ויטלי פרידלנד, איתי שור, גאיה שליטא-כץ צוות תיאטרונ החאנ: מנהלת שיווק: ברטה שטרית; חשבת ומנהלת אדמיני טרטיבית: רוני כהן; מנהל תאורה: ששון חזם; מנהל טכני וייצור: דפנה לוטן; מנהל אירית בלומנפלד; מנהלת מכירות חוצ ומחלקה חינוכית: פולי עוזרת מנהל אמנותי ועורכת תוכניות: עמית ברומר; מכירות: עוזרת מנכ"ל דנה סוחולוצקי; מנהלת יח י ציבור ואירועימ: ברינר; עדנה טוויג, שקד ניהול הפקה: נוֹש; ֶ נעמה א ומזכירת התיאטרונ: מנהל קרן ברק; רכזת מנויימ: מרינה ברייטר; הנהלת חשבונות: לוי; עידן הרזון, יונתן לוי, מרטין קנטור; תאורנימ: עסאם אל-שריף; במה: יהודה ספקטור, עובדי במה: מיכאל אבבו, איתן כהן; טכנאי קול: דנה הלבשה ואביזרימ: אנטון קוצ'ר, ואדים קיסלב, חאלד חמדאן; נעמה אחראית קופה: סופי מולדבסקי; איפור, פיאות ותפירה: שעובי; עדי אדרי, יעל אילן, מור היימן, מזל בן-זקרי, מיכאל לוי, קופאימ: גל; מיטל מחלקת טלמרקטינג: אחראית - ליאת מרקוביץ', מיכל תמרי; וינסטוב; שירה אוחיון, אירית אלירז, דניאל אנג'ל, דניס ענתבי, גדי בן חמו, אביאל דרורי, רועי הכהן, בארי זיטלני, קרן יניב, אמיר ספיריה, יעל אלטוביה, סיון דיילימ: עינת רבהון, שקד שילה, הודיה שכטר; בוכהיים, איתמר בריל, שחר גולדנברג, דנה פיטרמן, לי טפרברג, אלעד לוטרבך, אפרת מירון, עתליה מרקוביץ, מיכל נוימן, שיר עזרא, עובדי הבית: יעקב מוזס; דרנ: מעיין עטייה, הילה קסטל, טל שריר; אילה כהן, מחמוד גית, מוחמד ציאם עו"ד עמי פולמן יועצ משפטי: רו"ח יאיר אלון מבקר פנימ: פרופ' נורית יערי יועצת אמנותית: ד"ר מרים יחיל-וקס דרמטורגית:

אגודת ידידי תיאטרונ החאנ: אגודת ידידי תיאטרון החאן הוקמה במטרה להבטיח את המשך קיומו של התיאטרון, לעודד את העשייה התרבותית והאמנותית המפוארת שלו ולבסס את מעמדו הציבורי. חברי אגודת הידידים מוזמנים להצגות הבכורה החגיגיות ולקבלות הפנים שלאחריהן, נחשפים בפני העשייה התיאטרלית, נפגשים עם יוצרים ומוזמנים לאירועים מיוחדים. חברות באגודת הידידים כרוכה בתרומה שנתית לתיאטרון. dana@khan.co.il להתקשרות: אנו שמחים לגייס ידידים נוספים.

סימון ולירו אילנה וקשלק יורם זיו ומיה גילון ציפי זרנקין ויואב איגרא נחמה חסון שרה ושלמה חסון אבי ונעמי חפץ דליה טלמור איטה ילין נאוה וחיים יפה עמליה כהן רעיה ואביעד כהנא חנה כלפון ויאן גונווג יפה ליבוביץ' הלה וחיים לי-רן מדלן מומצוגלו דינה ושלמה מור יוסף זאב ואורנה מחנאי לינסיה מצנר עמיתימ רונית ואפי אברמזון מיכל ועמוס אונגר יעל ורמי ארז רוז ואליהו בן טובים בברלי וניר ברקת נורית ואהל וגבריאל הרמן רחל ויהודה וייס

שוחרימ דברה ולואיס גרבר רבקה ורפאל האפט רות ומישאל חשין נירית צ'רננסקי ג'ואנה ואברהם קושניר דורותי וגובי קרטס גאולה ואליעזר שמואלי

תחיה והרי ספיר שרה עצמון עליזה ודניאל פאר יונה ואריה פינסון ענת ואלכס פינסטרבוש לינה פישר ברוריה פרסבורגר דבורה וחנוך קאסוטו נעמי ודוד קאסוטו יהודית קרפ שילה וצבי רביב ציפי ואילן רומן )יו"ר( זיוה רותם בתיה רקם אורנה וצלי רשף תמר שילה דורית וחגי שמואלי תמר שנהר יהודה שפירא ציפי ודן זיסקינד רנה ומאיר חת ארנה ואדוארד כהן לסלי סבה וורדה שיפר שלומית ופלג רדי אליס שלוי תחיה וישראל שצמן

ידידימ

אורה ויעקב אחימאיר אורי ועדנה ארבל

בתיה ארטמן שרה ארנסון עליזה אשד רות וג'ו בורמן

דורית ויחזקאל ביניש מירלה ושרון במברגר ניצה בן-אלישר רובי ובניה בן-נון מאיר בסן סוניה וזמיר בקל אראלה ומרדכי בר-און נעה וישראל בר גיל רות ברמן חביבה וחזי ברקלי תמי גוטמן רות גילאי דינה ויורם גרינשפן דפנה גרנות דגנית וטל דיליאן נעמי וינד מירה וינשטין

אביבה ויואל שר תמי ואורי שרף

רות מרון רחל מרין אסתר נרקיס שמחה סיגן

23 מיסו דה של הקר ן ל י ר ושל ים בתמי כת הנ י גסטטנר , ובסי וע משרד התרבות והספו רט ועי ר י ית י ר ושל ים

9354102 , ירושלים 2 להזמנת כרטיסים והצגות: מחלקת מכירות, דוד רמז www.khan.co.il 02-6733095 : , פקס 02-6303600 :' טל