החאן - המחיצה

די פעם אני קם בבוקר ומנסה, במאמצים גדולים, לפענח את הלילה שעבר עלי בשינה. מ

מעולם, גם בילדותי, כשאמי נהגה לאחל לי "שינה מתוקה", לא זכור לי שחוויתי את המתיקות המובטחת הזאת וקמתי מאוכזב. מה שהחליף את אגדות הלילה להן ייחלתי היה מנעד מרתק שנע מחלומות מפחידים, דרך סיוטים מטלטלים ועד זוועות מעוררות. הייתי מקיץ אז משנתי ומנסה, בעיניים עצומות, להבין מה הפחיד אותי כל כך. אילו ידעתי אז שפרויד כתב את "פשר החלומות" הייתי בוודאי מנסה לחפש את הספר בין ספרי "התקופה" שבסלון בית משפחתי ומתעקש לקבל עליו הסברים מפי דוד צבי, ה"יקה", שהיה רופא משפחה, אך עניינים שבנפש לא היו זרים לו, גם מחמת ההתנסות האישית שלו בדיכאונות. בשנים מאוחרות יותר של חיי, כשהתוודעתי אל מה שהיה קרוי "מחזאות האבסורד", האוונגארד האירופאי בעיקר, נדמה היה לי שאני מוצא חוט מקשר בין סיוטי הלילה, בילדותי ובבגרותי, ובין הדרמטורגיה המודרנית הזאת, עם בקט ומרוז'ק, יונסקו ואראבאל ואפילו אולבי ושפארד )האמריקאים( ופינטר, המחזאי הבריטי-יהודי, שהשפיע עלי ביותר. כמה מהמחזאים המובילים את התנועה האוונגארדית הזאת, נהגו ליטול מסגרת משפחתית, מהסוג המוכר לנו ממחזאות , ולמתוח את קווי המתאר של ההתרחשות הריאליסטית 20- ותחילת המאה ה 19- "דרך המלך" של סוף המאה ה בעיקרה עד גבול ה"לא מציאותי". הנפשות הפועלות במחזאות הזאת לא נזרקו בכוח דמיונם של הכותבים אל אחת המאות הבאות בהכרח, כאילו מדובר בחזיון עתידי עם בני אדם ביוניים. הן נותרו בעידננו, לכאורה על קרקע מוכרת, אך נבחנו במעמדים שאיננו מזהים מחיי היומיום שלנו. "הביתה" של פינטר, "טנגו" של מרוז'ק, "מי מפחד מווירג'יניה וולף" מאת אולבי וגם "מחכים לגודו" של בקט – בכול אלה מתקיימת לכאורה סיטואציה התחלתית שמזכירה מציאות מוכרת אך אחרי זמן קצר הסיפור מפליג אל אזורים דמיוניים שבנפש האדם ומשם דולים המחזאים חוקי התנהגות חלופיים לאלה המוכרים לנו. כך, בהרחקת עדות וגבולות, אנחנו למדים משהו על הגבולות המוכרים לנו יותר, על הנסתר שבנפשנו, על החלומות, על הסיוטים ועל משאלות הלב שכנראה לעולם לא יתגשמו. שני גורמים מאלה שהזכרתי מבססים את המחזה "המחיצה" מאת עינת יקיר – הדיכאון והטירוף. לשני אלה ישנה סיבה טובה בחיי המשפחה הקטנה של אילנה ונוח. הם גם שמכתיבים במידה רבה את הנרטיב או ביתר פשטות את סיפור העלילה שמקבל תפניות מפתיעות במהלך המחזה. מה שנובע ממצבן של הדמויות, כולל גם דמותו של צלי, הזר, מאיץ בהן לחפש לעצמן ישועה, לא בהכרח מוצלחת במיוחד. כך, בחיפוש אחרי השלווה, כמו כולנו בעצם, נקלעות הדמויות מכוח אירוע דרמטי בעברן, בדיוק אל ההיפך מזה. ומכאן נוצרים מצבים אבסורדיים, מצחיקים ומגוחכים לעתים, המגדירים את המחזה כשייך למשפחת מחזאות האבסורד. אם לחזור לרגע לימי ילדותי, אותם חלומות וסיוטים שחוויתי אי אז, הם שבחרו עבורי את התיאטרון כדי לנסות, בין היתר, לפענח באמצעותו, את סודות החיים. כבר בעברי, בשנות השישים, כשהייתי חלק מתיאטרון צעיר בשם "במת השחקנים", גיליתי באמצעות המחזאים שהזכרתי קודם, את התיאטרון ה"פנטסטי", שחריגותו מהתיאטרון הריאליסטי הציעה לנו, השחקנים והבמאים, קרקע פורייה למתוח עליה את גבולות היצירה הבימתית. והנה, נפעמתי כשפגשתי את המחזה של עינת יקיר, לא רק מפאת ההפתעה המקומית אלא גם משום שהייתה זו כמו פגישה מרגשת עם בת משפחה שנעלמה מעולמי, לפרק זמן ארוך, בו שקעתי, לעתים קרובות, בשדה הדרמטורגיה החברתית והפוליטית, רחמנא ליצלן.

אנשים רגילים יש דבר כזה?

במאי עודד קוטלר, 2015 יולי

16