החאן - המחיצה

אזהרה לאשת לוט היא אזהרה עמוקה מאוד, היא האזהרה של ההיסטוריה, כי המבט של אשת לוט לאחור הוא המבט ה של אדם על האזור חסר השפה, המסוחרר והמעקר, של הטראומה. אי אפשר להביט לשם מבלי "ליפול לשתיקה", אי אפשר להביט באמת אל האזור ההוא, ולהמשיך בחיים. אי אפשר להביט לאחור ולא לקפוא. המשיכי קדימה, אל תעזי להסתכל, אף לא לרגע אחד. לא תוכלי להמשיך אפילו אם תציצי לרגע אחד. , שואלת באחד המובנים "המחיצה" "המחיצה" הוא סיפורה של אשת לוט; אילנה היא אשת לוט, ועינת יקיר, שכותבת את העמוקים של השאלה, איך אפשר להסתכל לאחור, אל אותו "החור השחור הפעור, המסתחרר" של הטראומה, להביט לאחור אל אסון העיר העולה בלהבות – איך אפשר להסתכל לשם ולא להפוך לנציב מלח. אין מזה תקנה. עשר שנים הם הופכים להיות האובדן. אי אפשר; אילנה ונוח איבדו בת. הם שרויים באובדן הזה כל כולם, של שממה. הם קפואים. הדירה הקטנה שעברו אליה לאחר האובדן הזה מלאה צמחים ובובות עשויות גזרי עיתונים. ושני אנשים, שהם לא בדיוק חיים, לא יכולים לקרוע את עיניהם מאותו המבט, והם לכודים שם, באותו בור, דוממים בתוך עולם שמתקדם בדהרה קדימה, העולם שמחוץ לדירה הקטנה, כמו אי דומם בתוך מים רוגשים. העין של עינת יקיר מתעכבת על הבית הזה, על הדוממים האלה, ועל הדממה שבה הם שרויים. "היא היתה בת שנתיים, וכל הזמן אני אומרת לעצמי תסתכלי עליה, תסתכלי עליה, אוי זה מתפוצץ לי... היא רצה בינינו... היא לא רצתה להפסיק..." כמו תקליט שבור מסתובב, במעגל סגור, המשפט הזה, הזיכרון הזה, חוזר שוב ושוב ושוב, לאורך המחזה, מגיח פתאום, בצורה לא אורגאנית, שוב ושוב ושוב: "היינו מתמסרים בה... אתה זוכר את זה, נוח?" מספר את סיפורם של אלה שהפכו לנציבי מלח. היכן שהסיפור המקראי נגמר – יקיר מתחילה: עשר שנים "המחיצה" מאז הסבת הראש לאחור, עשר שנים של קיפאון. מחיצת הבד הנפרשת במרכז דירת החדר הקטנה מוצאת את מקומה רק בגלל הקיפאון הזה של הטראומה, ורק משום שכך, איש לא יכול באמת לזוז. כולם תקועים בין ארבעת הקירות הללו, קפואים: צלי, שדרס את הילדה בהיסח הדעת, אשתו ניבה שהיא כמו מתה מהלכת, אילנה שתופרת בובות מגזרי עיתונים ונוח שמגדל צמחים. כמו בובות בתיאטרון בובות, או כלים על לוח שחמט, הם זזים מפה לשם, ובעצם ננעצים אל אותו המקום, ארבעה נציבי מלח, שעשר שנים העמיקו את קיפואנם. המחזה הזה החל להיכתב מתוך תחושה של אדמה תחוחה, עקרות גדולה, בעיקר של המרחב שסביב: עינת יקיר סיפרה לי על שתי תמונות של מחזה שהחלה לכתוב; היא לא ממשיכה, היא אמרה, כי היא יודעת שבמרחב של היום, לא יהיה לזה מקום. בתוך המרחב התרבותי שנענה לצו הסחורה ותו לא, מי יעלה את זה? אבל דווקא מתוך התחושה המאיינת הזו משהו החל להירקם; ומהשיחה ההיא הלך ונבט המחזה כולו, ובה בעת, הלכה ונבטה גם סדרת "מעבדה" שהתחלתי אז לערוך, סדרה שהתגבשה מתוך השיחה ההיא כסדרה לספרות ישראלית הפך בעצם לטקסט הראשון שהתחלנו לעבוד עליו. "המחיצה" ניסיונית; ולפתע, העבודה עם עודד קוטלר ותיאטרון החאן והעלאת המחזה היו כמו תולדה אורגאנית למה שהרגשנו שאמור לקרות: שלכאורה כנגד כל הסיכויים בתוך המרחב העקר והמעקר שסביב, אפשר ליצור מתוך פריון ונביעה אורגאנית, וללא התחשבות בכוחות השוק: יש לזה מקום. עינת יקיר היא כותבת פורה מאוד; אולי אחת הכותבות הפורות שפועלות כיום, והפנייה למחזה היתה פנייה לאזור נוסף בתוך המרחב העשיר של כתיבה ועשייה; אך הפוריות הגדולה הזו נושאת בחובה תמיד איזו תובנה עמוקה וקשב מתמיד אל האזור התחוח, האילם, של העקרות: עינת יקיר היא אשת לוט שמביטה לאחור, מביטה אל האזור המאיין של הטראומה, שאין ממנה החלמה; פוערת עיניים קרועות אל התוהו ובוהו של העיר העולה בלהבות – ואיכשהו ממשיכה לדבר, איכשהו מצליחה להמשיך וללכת קדימה, בדיוק כדי לספר את הסיפור של האי-אפשר-ללכת קדימה, של האי-אפשר-לומר-דבר. כמו מלאך ההיסטוריה של קליי, שמביט לאחור אל העיר החרבה, וממשיך קדימה, כנפיו מוצאת לאזור יקיר כותבת את סיפורם של נציבי המלח, נוגעת באזור השתוק, הקפוא, של הטראומה; נושאות אותו. האילם, חסר החיים וחסר השפה את הלשון; מספרת את סיפורו של מה שאין לו לכאורה סיפור, שאין לו תנועה ואין לו מילים, מולידה דווקא שם את הסיפור.

שפתם של נציבי המלח על "המחיצה" מאת עינת יקיר

, עורכת סידרת מעבדה בהוצאת רסלינג נעמה צאל

4