החאן - מבקר המדינה - קומדיה של שחיתויות

, במאי אילן רונן "מבקר המדינה", כאן ועכשיו

", נתפס תמיד כסאטירה חברתית עוצמתית שמבקרת את תופעת רוויזור מחזהו של גוגול, " השחיתות השלטונית. אנשי תיאטרון מאוד אוהבים את המחזה והפיקו אותו לא מעט בארץ. יחד עם זאת, תמיד היה פער בין ההתלהבות של העוסקים במלאכה לבין תגובת הקהל הישראלי, שלא הצליח להתחבר לתרבות השוחד ולעולם המזרח-אירופאי, מעין מחסום תרבותי שלא אִפשר " את רוויזור לטקסט הזה להגיע אל הצופים, וההפקות לא צלחו. כאשר כתב אילן חצור על בסיס " , פתאום חל שינוי מוחלט, 1993 ", שעלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי בשנת מבקר המדינה המחזה " קרה איזשהו נס תיאטרוני. ברגע שנמצאה הנוסחה איך לתרגם את המחזה לחוויה הישראלית, עם כל שיטות ההונאה, הקומבינה והעוקץ המקומיות, ההצגה הצליחה סופסוף לדבר אל הצופים. , כאשר ביקשו לעסוק באופן נוקב בתחום שנמצא 2005 כך היה גם בגרסת תיאטרון הבימה בשנת 2022 בשיח על הפוליטיקה הישראלית. גם ההצגות הראשונות של גרסת החאן הנוכחית בינואר מוכיחות שההצגה עודנה רלוונטית ומהדהדת אירועים דומים, המתרחשים בימים אלה ממש. המייחד את המחזה של אילן חצור לעומת מחזות אחרים, היא העובדה שהוא הפך לקלאסיקה " זכה להעלאות מחודשות בגרסאות שונות מול מבקר המדינה שנים " 30 ישראלית עוד בחייו. תוך צופים חדשים. ועדיין הוא מתקבל על ידי הקהל כהצגה מקורית ואקטואלית. מלבד ההתייחסות לשחיתויות בתוך המוסדות הממשלתיים השונים, המחזה נוגע בהיבטים נוספים, ובהם תופעת המתחזים והרמאים למיניהם. היכולת לרמות ולעקוץ בעיקר אוכלוסיות מוחלשות, זו תכונה שלצערנו התפתחה מאוד בחברה הישראלית בעשורים האחרונים, זוכה לזרקור בתוכניות טלוויזיה שונות ונתקלת בניסיונות ממשלתיים לעקור אותה מהשורש. תופעה נוספת היא המשאלה של הפריפריה להתחבר אל המרכז. המדינה כולה מתנהגת לעתים באופן פרובינציאלי, למשל כשגיבורי התרבות שלנו חולמים להפוך לכוכבים בהוליווד ובזירה הבינלאומית. דמות הצבר הארצישראלי של שנות החמישים והשישים, עם כובע הטמבל, בגדי החאקי והסנדלים, המחובר לאדמה והמזוהה עם נופי הארץ – הולכת ונמחקת מתודעתנו, ואת מקומה תופסת הדמות החדשה של המצליחן הפיננסי, הזוכה לפרסום ומגשים את החלום האמריקאי. תופעה זו מופיעה אגב בהרבה ממחזותיו המוקדמים של חנוך לוין. בעידן שנות האלפיים, עם התפתחות אמצעי המדיה השונים, ההתמכרות לפרסום עצמי יצאה מכל פרופורציה, והיא מהווה חלק משמעותי מהשינוי שנעשה בגרסה הנוכחית של המחזה. כך אנו מגלים שתי פרסונות המתקיימות באותו בן אדם: התדמית הפרסומית, שניכרת בעיקר אצל פוליטיקאים וראשי עיר כפי שהם מופיעים במדיות השונות (טלוויזיה, רשתות חברתיות ותקשורת כתובה), לעומת הבן-אדם שמאחורי הפרסונה, כפי שהוא מתנהל בחיי היומיום שלו. לעתים אנו עדים לסיטואציות קיצוניות שבהן הפוליטיקאי מתאהב בפרסונה התקשורתית שנוצרה סביבו ואינו מסוגל יותר לזהות את האדם המסתתר מאחוריה. התוצאה היא בלבול זהויות שאופייני כל כך לתקופתנו ולמדינתנו.

מבקר המדינה

6