החאן - הנשים העליזות מוינז'דור

לזכותו של שייקספיר ייאמר, שאף על פי שבזמנו גברים , ארבעה וחצי עשורים 1660 שיחקו בתפקידי הנשים – עד אחרי מותו, נשים לא הורשו לדרוך על במה בטענה שמשחק הוא נתן לתפקידי הנשים הוא מקצוע שאינו מכבד אותן – את הכבוד המגיע להן בעיניו, ונמנע מליצור דמויות שטוחות, חד-ממדיות או קריקטוריות, שהיו עשויות ברגישותו האמנותית להתקבל ביתר קלות אצל הקהל. והאנושית ידע לחדור לנפשן של נשים, וגם אם לא מצא את התשובה המוחלטת לשאלה שהטרידה כל כך את זיגמונד פרויד (“מה נשים רוצות?”), הוא לא נרתע מהנסיון לנסח את הפחדים, התהיות והתשוקות שהפעילו את בנות המין השני. שמועות עקשניות ופופולריות טענו שאליזבת הראשונה היא שיזמה למעשה את יצירת "הנשים העליזות מווינדזור", המחזה שלכבודו התכנסנו כאן הערב. מתברר שהוד רוממותה חיבבה כל כך את דמותו של פלסטף, בן האצולה המפוקפק, השתיין, הגרגרן, האשמאי הזקן ורודף התענוגות שירד מנכסיו, כפי שהופיע לראשונה ב"הנרי הרביעי", עד שביקשה/דרשה משייקספיר לכתוב מחזה חדש, עם עדיפות לקומדיה, שבה יככב פלסטף ואפילו ייראה מאוהב. למחזאי הוקצבו שבועיים לצורך השלמת המשימה. התוצאה היא הקומדיה היחידה של שייקספיר המתרחשת כל כולה באנגליה, ולא בארץ נוכרייה או דמיונית. זה המחזה הריאליסטי ביותר שלו, שבו נפח הפרוזה והשפה המדוברת עולה לאין ערוך על זה של הפיוט. ופלסטף אינו הגיבור בו, אלא שתי עקרות בית אמידות ומשועממות, גברת פורד כיאה לתקופה, הנשים חיות עם בעליהן או עם וגברת פייג'. הוריהן, כפי שעושה אן, בתם של מר וגברת פייג'. אבל שורו, הביטו וראו: הנשים השובבות, בעלות חוש ההומור המפותח והשנינות שבה הצטיינה גם קייט ב"אילוף הסוררת" – שנינות ככלי נשק מול הגברים - מלמדות את המחזה הינו נצחון פלסטף שופע הזימה לקח שלא יישכח. הפמיניזם על השוביניזם באחת מגרסאותיו המוקדמות, במידה רבה וגם נצחון המעמד הבינוני על המעמד הגבוה, – שהרי פלסטף המרושש חושק גם בכספן ולא רק בגופן, ונותר עם חצי תאוותו בידו בכל החזיתות. שייקספיר מעביר לא רק את הקלפים הקומיים, אלא גם את השליטה בעלילה, אל עקרות הבית. הן מוציאות את האוויר מהבלון הנפוח של האיש (ואולי של הגברים באשר הם?), שמות אותו ללעג ולקלס, משפילות אותו ולמעשה מסרסות אותו באופן מטאפורי רב עוצמה. הן משחקות לידיו, לכאורה, ומעמידות פנים כממלאות את התפקיד הסטריאוטיפי המעליב אך הצפוי שנועד להן (נשים מופקרות מינית, שלא לומר פרוצות), רק כדי להפוך עליו את השולחן, ולהעניש אותו על מחשבותיו המלוכלכות. מבחינתן, גם לפנטזיה עצמה יש מחיר, ולא רק למימושה. הן מצדן הוכיחו שאפשר להיות רעיות עליזות ועם זאת נאמנות ומסורות לבעליהן (בניגוד לחרדתו של מר פורד, המשקפת אולי את זו של כל גבר מצוי באותה תקופה – שאשתו תבגוד בו בהזדמנות הראשונה שתתאפשר לה). אבל גם "מלמדי הלקח" לומדים לקח משלהם: הנישואים שמר וגברת פייג' ייעדו לבתם בכפייה מקוללים ומגונים אן פייג' מוכיחה לפחות כמו כוונותיו הנלוזות של פלסטף. ו להם שהיא אינה רכוש שניתן להעביר מיד ליד, וגם לא פרס שמעניקים לזוכה המאושר. היא אדונית לעצמה ולגורלה, והיא נישאת אחראית בלעדית על רגשותיה ורצונותיה, לבחיר לבה האמיתי, ומתגלה בסופו של דבר כאישה העליזה מכולן, שם בווינדזור.

אן שִׁמְעוּ אֶת הָאֱמֶת וְרַק אוֹתָהּ.

אַתֶּם הֵן בִּקַּשְׁתֶּם לְהַשִּׁיא אותי בְּאֹפֶן דֵּי מֵבִישׁ, בְּנִשׂוּאִים שֶׁאֵין בָּהֶם מִדָּה שֶׁל אַהֲבָה. הָעֲבֵרָה שֶׁכאן עָבַרְתי הִיא עֲבֵרָה טְהוֹרָה, וּבַתַּרְמִית הַזֹּאת אֵין שֶׁמֶץ שֶׁל עַרְמוּמִיּוּת, שֶׁמֶץ מַרְדָּנוּת, אוֹ כָּל שֵׁם־תֹּאַר מְפֻקְפָּק אַחֵר, שֶׁהֲרֵי בְּכָךְ אני מַדִּירָה עַצְמָי

מֵאֶלֶף רְגָעִים מְקֻלָּלִים בְּקִלְלַת־שָׁמַיִם שֶׁנִּשּׂוּאִים־מֵאֹנֶס הָיוּ מְבִיאִים עַל רֹאשִׁי. פוֹרְד אַתֶּם עוֹמְדִים מֻכֵּי־תַּדְהֵמָה; אֲבָל בָּזֹּאת אֵין שׁוּם תְּרוּפָה. בְּאַהֲבָה רַק הַשָּׁמַיִם בִּכְבוֹדָם פּוֹקְחִים עֵינָם עַל הַמַּזָּל; כֶּסֶף קוֹנֶה קַרְקָעוֹת, נָשִׁים נִקְנוֹת בְּיָד גּוֹרָל.

מתוך ההצגה

19