החאן - האדרת - מאת ניקולאי גוגול

חלומות גדולים נתלים על קולב של אובייקט קטן מאת לאה גולדברג

זאת לבי הוא לב רוסי. אף כי בחושבי על פטרבורג צמרמורת "בכל עוברת בעורי ועורי מתכסה בליח נורא באווירת ערפילים החודרת לכל .1838 נקבוביותיו"... כך כתב גוגול באחד ממכתביו מרומא בשנת "אווירת הערפילים" הזאת החודרת לכל נקבוביות עורו הלא היא אווירת "סיפורי פטרבורג" של גוגול, אשר "האדרת" הוא ה"פטרבורגי" ביותר ורב- המשמעות ביותר שבהם. )גוגול החל לכתוב את "האדרת", בפטרבורג וסיים ברומא(. מאוקראינה הססגונית, ברוכת השמש, עתירת האור, שאפילו מאימת- אגדותיה מציצים כוכבים גדולים ובהירים, בא הסופר אל הבירה הצפונית אפורת-העיניים, החמורה, שהודה ותפארתה לא באור, כי בערפל. לא יפיה של "היפהפייה-הצפונית" – כפי שכינו הרוסים את המטרופולין החדשה שלהם, - כבש את לב הבחור מן הפרובינציה, אלא סיוטה בימים ובלילות. לא סמלים אגדתיים, רוח פרש אביר, או מפלצת שריסיה מגיעות עד כפות רגליה – אלא פקידים קטנים וגדולים במדים ממשלתיים למיניהם; השכיחים של עיר-המלך והממשלה, החלו מהלכים ומתרוצצים ָ אוכלוסיהּ בתוך הסיוט הזה, כשהאחד רודף בחוצות פטרבורג אחר חוטמו שברח והשני תובע את עלבונו בגזלו אדרות מן העוברים והשבים. הסיוט והערפל העירוני אינו פותח ומגלה אופקים רחוקים, אלא אדרבא, סוגר על האדם מכסה. והאדם היודע מנחש, כי מאחורי ערפל זה מסתתרים לא הררים וימים, אלא חומותיה, רחובותיה, סמטאותיה של עיר... אלא שהפסד המרחב אינו גורר אחריו בהכרח את ביטול הפאתוס שהופנם והעמיק עם הנושא הפטרבורגי, כך הופנם והעמיק גם ההומור. גוגול נע בין הקטבים האלה – ההומור והפאתוס – קטביה של הרומנטיקה, גם בסיפורים האוקראינים שלו, אך שם היו לו לעזר יסודות עממיים פולקלוריסטיים – הצחוק, הדמעה, הזעקה. לשונה של פטרבורג לשון משרדית היא בעיקרה ולשון של יבושת, שאינה יודעת לא את מלת ההתפעמות ולא את השחרור שבצחוק. כשעבר גוגול מנושאי אוקראינה לנושאי פטרבורג נשתנה סגנונו עד מאד, נעלמו פרחי המליצה, קישוטי הפיוט והפרוזה הריתמית שבתיאורי הטבע. הוא ויתר בבת-אחת על כל התפארת, כאילו החל דובר בשפתיים קפוצות. אך בעזרת האירוניה, המראה תמיד דבר והיפוכו, מצא לו אמצעי חדש לביטוי הפאתוס של העוני, של הבדידות, של חלומות גדולים הנתלים על קולב של אובייקט קטן, את הפאתוס של הפרברים, של החלכאים והנדכאים, זה עצמו אשר יורשו הגדול דוסטוייבסקי נתכוון ובמקומו של הצחוק אליו בפסקו: "כולנו יצאנו מן 'האדרת' של גוגול", העממי המשחרר לפעמים, באה, כאמור האירוניה. פיוטו של גוגול נשתנה אחרי סיפוריו האוקראיניים, הוצמד למקום ולזמן. המקום: פטרבורג, הזמן אצלו – מחציתה הראשונה של המאה הי"ט. על

ידי כך נתלווה אליהם אלמנט אקטואלי-סאטירי, חזק עד מאד, מפורש מאד, אך מאחר שהסאטירה על המשטר, על החברה, על הביורוקראטיה פועלת בסיפורים אלה לא כגוף אבטונומי, אלא כרקע או כתוצאה של אותו סיוט, ולפי שהיא פורצת את גבולותיה התכליתיים בלבשה פעם צורה של דמיון גרוטסקי )"בחוטם"( ופעם בהתמזגה מזיגה גמורה עם פאתוס אהבת האדם והרחמים )ב"אדרת"(, הרי הסאטירה של גוגול אינה מהדקת את יצירותיו אל מקומה ושעתה, כדי ביטול משמעותן הנצחית, אלא רק מגבירה את מגען למציאות ומשווה לפאנטאסטיקה שלו את המוחשיות ובונה את הממד השלישי שביצירה. במרכז ערפילי פטרבורג של גוגול ישב ראש הדיפארטמנט, כבוד מעלתו יועץ הסתרים מנהל המשרד המלכותי. להבקיע את חומת הערפילים ולהגיע לאותו מרכז קשה, בלתי אפשרי כמעט כמו להגיע לטירה של קאפקא, אלא שגיבורו הקטן של "האדרת", אינו מבקש כלל להגיע למרכז זה ולמשמעותו ואפילו לא אל קרבתו, אלא אם כן ידחפנו שמה על כרחו איזה מקרה ברוטאלי שבחיים. אדרבה, אקאקי אקאקייביץ' באשמאצ'קין, גיבור האדרת, בוחר היה לחיות כל ימי חייו הרחק ככל האפשר מאותו מרכז, שלא ירגישו בו כלל, שיניחוהו לנפשו, שיפקירוהו לגורלו האכזר והצנוע, שיהיה מוגן מעיניהם של הגדולים, הנמצאים "שם", על ידי חומת הערפל הנצחי. אותו קול אי- ראציונאלי, הרודף אחרי אותו פקיד צעיר ותמים שניסה אף הוא להיות בין עולבי אקאקי אקאקייביץ', הקול האומר "אחינו אתה", נכללים כאחים כל בני האדם כולם, לרבות אקאקי אקאקייביץ' וכבוד מעלתו יועץ הסתרים. אבל דווקא קול זה פועל מחוץ להכרתם של אלה השניים, ואילו העז מישהו לומר דבר זה לאקאקי )בעודו בחיים( ולהוכיח לו, שהוא לפי זכותו האנושית מחמת היותו אדם, הנו אחיו של כבוד מעלת יועץ הסתרים, היה לבלר קטן זה רואה את האומר כמטורף, או, קרוב לודאי – כפושע. בכל זאת צידוק הסיום הפנטאסטי של הסיפור הריאליסטי הזה, צידוק דמותו של אקאקי אקאקייביץ' כרוח רפאים, העומד על הגשר וגוזל את אדרות הפקידים הגבוהים, הוא באותו קול אי-ראציונאלי הנשמע כבר בראשיתו של הסיפור. הקול הזה, המעמיק את הרקע המוסרי, המעלה לדרגת תביעה איובית כמעט את הסאטירה על המשטר שבסיפור, הלוא הוא גם קובע איזה מושכל-ראשון על משמעות חיי אדם בעולם, הבאה לתבוע את עלבונה אחרי המוות. שאם לא כן, אין לסיפורו של גוגול כל משמעות: גוגול מתחיל, אמנם, את הסיפור בסאטירה על הביורוקראטיה הרוסית, על המשרדים הממשלתיים, אך אם נאמר ש"האדרת" איננו אלא כתב אשמה על המשטר הרוסי הצארי, דומים נהייה לאלה שיגידו כי "דון קישוט" איננו אלא כתב-פלסתר על הרומאן האבירי, לפי שסרוואנטס פותחו בפארודיה על סגנון הרומאנים האלה.

16