החאן - האדרת - מאת ניקולאי גוגול

הם המגבירים את רשעות היחסים שבין אדם לחברו, הם המדכאים את לפיכך יצדק ודאי גם מי שיטען, כי בסיום הסיפור, החלש והנדכא עד עפר. בנקמתו של באשמאצ'קין אחרי מותו, יש כמין רמז נבואי )בכל סיפוריו של יבוא יום והאיש הקטן והעני יקום גוגול – יש רמזים של נבואה(, על כך ש לתחייה ברוסיה ויקח בכוח עלבונו את הגזילה מידי העושקים. סיפור זה הוא מורכב ועתיר כוונות, וככל סיפור מורכב ניתן הוא לפירושים רבים. הרוצה להבין את גוגול חייב לרדת לסוף כוונותיו הרבות, שהרי תמיד עמדה במרכז עולמו אותה שאלה שביטא ב"נפשות המתות" – "לאן את דוהרת, רוסיה?". ותשובותיו היו רבות ושאלותיו שונות, בתקופות שונות של חייו.

כדי להבין דבר זה עלינו להתבונן בגיבור הראשי של הסיפור. אקאקי אקאקייביץ' באשמאצ'קין הוא איש קטן מטבע בריאתו, שמו המגוחך, שניתן לו עם לידתו, הולם אותו להפליא )לגוגול יש שיטה אסתיטית עושה מיוחדת לגבי שמותיהן של הנפשות הפועלות בספרות(, השם אינו את המגוחך שבו. עולמו מוגבל וצר לא כי מישהו מביע אותו למגוחך, אלא הגביל אותו בזדון, אלא לפי שצר-אופק הוא האדם הזה. אין כאן מקרה של דיכוי אישיות, של כישרון שבתוקף נסיבות סוציאליות-משטרתיות לא הגיע לידי גילוי אפשרויותיו, של כוחות נפש גדולים שקופחו באשמתו של מישהו. חלילה; אקאקי אקאקייביץ' כזה הוא, משום שכך הוא מלידתו ואלו תכונותיו. סבלותיו של באשמאצ'קין נובעים, איפוא, לא בעיקר מניגוד המעמד החברתי שבינו לבין היתר, שכן, יש להניח שבאותו משרד עצמו יש עוד כמה וכמה פקידים קטנים שהם בעלי אותה דרגה עצמה, חיים על אותה סבלותיו וייסוריו באים לו משום משכורת עצמה, עניים וקשי-יום כמוהו. שבני אדם בכלל אינם מבינים שגם אדם כזה, עם כל ההגבלות שלו, יש לו זכות קיום ממש כמו להם )שאחיהם הוא(; סבלותיהם נובעים מחוסר שהרי סופר כגוגול, שבעל דמיון הוא, יודע, תשומת לב לאדם, מחוסר דמיון. כי גם לבאשמאצ'קין יש איזה עולם משלו, זיקה ליופי )יחסו אל האותיות שהוא כותב(, כושר אהבה )בימים ההם, כאשר עמל וחסך למען האדרת, אומר עליו גוגול, שהיה כאילו נשא אשה, כאילו יצור אחר חי עמו מתחת לצל קורה אחת(, אפשרות נפשית לחלום חלומות, למסור את נפשו על ראוי אידיאל. לפיכך, למרות הכל, אנושי הוא עד כדי לנגוע אל הלב. לפיכך הוא לאהבה ולכבוד וליחס של זהירות. משום שכל אדם באשר הוא אדם הנלעג הוא חיצוני, הנלעג הוא הקליפה; האמת, שיש להתייחס ראוי לכך. אליה בכל כובד הראש, היא נפשו של האדם, של היצור החי, נפש חיה שהיא משותפת לכולנו. זהו היסוד של הסיפור ולפיכך יורשו של אקאקי אקאקייביץ' הוא פירס מ"גן הדובדבנים" האומר באנחה את המלים הפשוטות שאין למחותן מן הזיכרון: "ואת האדם שכחו"... ואם ירש דוסטוייבסקי מגוגול בעיקר את הפאתוס, הרי צ'כוב ירש גם את האירוניה, את ההומור. שכן דבריו של פירס מוסבים על האנשים אשר דברו גבוהה-גבוהה על יפי-נפשו של האדם, על הפיוט, על הטבע, על הקשר למסורת ולתרבות. ב"גן הדובדבנים" יש עוקץ של סאטירה, ואין למחותו גם מיצירתו של גוגול. לפי שדברי שנאמרו, אינם באים למחוק את הסאטירה ב"אדרת", אלא רק, - אם אפשר לומר כך, - לאתר אותה, להצביע על גבולותיה. שכן גוגול לא במקרה הוא מעמיד את גיבורו מול הוד מעלתו יועץ הסתרים ולא במקרה הוא מתארו כפקיד אחד המשרדים הטמטום של הביורוקראטיה, הברוטאליות של המשטר, הם הממשלתיים.

1956 , פברואר 2 " לאה גולדברג, מתוך"אמנות הבמה

אדי אלתרמן, יואב היימן

17