החאן - האדרת - מאת ניקולאי גוגול

אף עם אדרת

רועי חן

כמאתיים שנה, במחוז פולטאבה שבאוקראינה נולד אף. יש לשער שהיה זה אף כפתורי, כמו אפם לפני של רוב התינוקות, אבל זה הקטן – ארוך יהיה ובעל חוש אנין במיוחד. אף זה עוד יסב לבעליו צרות, אך גם יהווה עבורו מקור השראה וכפי שכתב ולדימיר נבוקוב, יסייע לבעליו "לגלות ריחות חדשים בספרות". סביב לאף צמח פרצוף - פרצופו של ניקולאי גוגול, העתיד להיות סופר דגול אשר מתחת לשולי אדרתו, כמאמר הפתגם, יצאה כל הספרות הרוסית. ם. בגיל חמש, כשראשו מוצף שדי יער, שדוני ַ היה זה ילד חולני ובעל חיבה מוגזמת למתוקים ולאגדות ע בית, רוחות ילדים מתים וביצות מכושפות, זכה ניקולאי הקטן להתגלוּת שטנית משלו: חתול המפיק אור מעיניו ילל על סף ביתו. הילד רדף אחרי החתול-השד ודחק אותו לנהר. רק אז, כשהחתול הביע אותות מצוקה, השתכנע הילד שהשד נטש את החיה וזעק בבכי לאביו, שהספיק להציל את החתול מטביעה. האב, וסילי, היה בעל אחוזה שהשתעשע בכתיבת קומדיות באוקראינית לתיאטרון הביתי. האם, מריה, היתה צאצאית קוזאקים אוקראינים. ועם זאת נחשב גוגול סופר רוסי ולא אוקראיני. הוא כתב ברוסית, נמצא במקום בו נמצא המשורר אלכסנדר 19- כמובן, שכן ידע כי מרכז הספרות הרוסית בתחילת המאה ה פושקין, כלומר, בפטרבורג, או לכל הפחות במוסקבה. אבל גם כסופר כותב רוסית, שאב גוגול רבות מפולקלור אוקראיני, עתיר אירועים מחיי הכפר. במכתביו לאמו ביקש תחקיר מפורט על אמונות עממיות שישמשו אותו בסיפוריו. גוגול הוא גם אחד הראשונים בספרות הרוסית לתאר ארוחות עממיות בעושר מעורר תיאבון. בגיל שש עשרה, שנה לאחר מות אביו, כתב וביים גוגול מחזות היתוליים ב"ליצאון" בו למד. מספרים כי היה שחקן נהדר, בעיקר בתפקידי נשים ומטורפים; קצף היה עולה על שפתיו, קצף של ממש! כמו כן, מעידים מכריו כי נשבע להם שנולד עם קיבה הפוכה, פשוטו כמשמעו - תופעה רפואית משונה שכזו. האם פירוש הדבר שפתח את הארוחות בקינוח וסיים במתאבן? בגיל עשרים פרסם פואמה שלא התקבלה יפה, אז הוא אסף את כל העותקים שעלה בידו למצוא והעלה אותם באש. הוא ברח לגרמניה אבל חזר במהרה, ושנתיים לאחר מכן פרסם בשם בדוי את קובץ הסיפורים האוקראיניים "ערבים בחווה ליד דיקאנקה". כולם רצו להכיר את המחבר. פושקין, אבי השירה הרוסית, שיבח את היצירה. לגוגול הוכן כס של כבוד בטרקלין הספרותי דאז, אך הוא המשיך להפתיע ושינה סגנונות. 'כשחיפש עלילות )ופרנסה( העניק לו פושקין את הרעיון לכתיבת המחזה שהפך לשם דבר, "רביזור". סיפורו של חלסטקוב העני שתושבי עיירה נידחת רואים בו בטעות מפקח מטעם השלטון. הצנזורה אסרה ביקש שיקריאו לו בקול את המחזה – ואישר. 1- על היצירה הסאטירית החריפה, אך הצאר ניקולאי ה בהצגת הבכורה בתיאטרון "אלכסנדרינסקי" נכח הצאר ואמר בתגובה: "איזה מחזה! כולם חטפו פה – ואני יותר מכולם". גוגול, לעומתו, התרעם על הדרך בה פירש התיאטרון את יצירתו וזמן קצר לאחר מכן עזב לאירופה, בלי להיפרד מהקרובים, אף לא מפושקין, אשר ימות בדו-קרב בעת שגוגול ישהה באיטליה. ה"סיפורים הפטרבורגיים" פתחו את הדלת לגיבורים שטרם נראו בספרות הרוסית: פקיד עלוב שאבד לו אפו, אחר שרומם, הושפל ומת אך רוחו שבה לנקום את נקמתו; אנשים קטנים ומפורטים בסגנון כתיבה ריאליסטי הגולש לפארסה, בשפה עשירה ועסיסית גם יחד. למעשה, גוגול אחראי לא מעט למיתולוגיזציה של פטרבורג כעיר רפאים, כעיר שבה לעצמים חיים משל עצמם והגורל מתעתע באדם. זה הוא אשר סלל דרך לרבים שבאו אחריו כמו פיודור דוסטוייבסקי, מיכאל בולגקוב או סופר האבסורד הרוסי דניאיל חארמס. קוֹ, ניהל פרשית אהבים, על פי השמועה, עם אציל בשם יוסף ֶ ר ְ גוגול השתקע ברומא, זלל ספגטי בקפה ג וילהורסקי וכתב את רומן המופת שלו "הנפשות המתות".

18

יואב היימן, דוד קיגלר