החאן - האדרת - מאת ניקולאי גוגול

האגדה והמיתוס ב"האדרת"

ורה לוין

הבלתי-צפוי לסיפורו של גוגול "האדרת" – בו מסופר על הרוח היוצאת לגזול אדרותיהן של הבריות – סיום זה מפקיע את סיפורו של גוגול הסיום מתחום הריאליסטי במידה גדולה הרבה יותר ממה שעושה זאת העלילה, הסמלית-בעיקרה. סיום זה מטשטש את הגבולות שבין המציאות והמסתורין ומעביר את הסיפור כולו לאותו תחום שבין שניהם. המענין הוא כי המסתורין של הסיום אינם מתקבלים על הדעת פחות מן הממשות שבשאר חלקיו וזה מפני העוצמה האמנותית של הניסוח בכלל וכן מפני שאווירה זו של בין-השמשות-התודעתיים היא היא אווירתה של האגדה הרוסית, שאותה ספג גוגול ומשמש לה לפה. שלושה מוטיבים המצויים באגדות, משתמעים מתוך "האדרת". המוטיב הראשון – הלא היא האדרת עצמה, כסות גופו של האדם, שהיא זהה עם הגוף וחופפת אותו. השני – מוטיב הנקמה; נקמת העלוב והעשוק בנוגשיו. המוטיב השלישי הוא – תחיית המתים, הקמים לנקום בעולביהם. למוטיב האדרת ומוטיב התחייה – יסוד משותף: הקשר המאגי שבין האדם לעולם העצמים, בין החיים לבין המתים. קשר זה מקורו באמונת האדם הקמאי. הגוף הוא מעטה הנשמה, הבגד הוא מעטה הגוף. ובין שלושת אלה קיים קשר של זהות וזיקה הדדית. מה שקורה למעטה, הוא גם גורלו של הגוף. בפרוסיה האמינו שדי לתפוש את בגדי-הגנב אם אי אפשר לתפוש את הגנב עצמו... המתים רוקדים על קבריהם בתכריכים, ואוי לו לאיש הנוטל מהם את בגדי-הלבן שלהם. המתים רודפים אחרי הגזלן וכופים אותו שיחזיר את תכריכיהם; כשהאדם ישן, נודדת נשמתו ומבצעת מה שהאיש חולם בשנתו. כן מבצעת נשמת המת את פעולות בעליה אחרי מותו. הקשר בין הנשמה לגוף, בין הלבוש לנשמה, אינו נפסק גם אחרי המוות. יש להסביר רק פרט זה: מדוע אין אקאקי אקאקייביץ' באשמאצ'קין מתנקם בגנב אלא בגנראל, ב"אישיות רמת מעלה"? דומה שהסיבה לכך נעוצה בעובדה שהגנב איננו הגורם האמיתי והמתמיד לביזיון חייו של אקאקי אקאקייביץ'. ולמרות הנזק שהוא מביא לגיבורנו, הרי אין זה, בסופו של דבר, אלא נזק אפיזודארי; בעוד שהגנראל הוא הוא המבטא את מעמד עושי-העוולה הנצחיים. אין פלא, איפוא, שהגנראל הוא נושא-הנקמה ולא הגנב, ומפני כן – מאז נטילת אדרתו של הגנראל – חדל הפקיד המת מלהופיע. נראה שאדרת הגנראל הלמה אותו יפה. מכל מקום לא נשמע עוד דבר על חטיפת אדרות. מסתבר כי גוגול נתכוון לכתוב סיפור, אך מהיותו ספוג כל כך את רוח האגדה האוקראינית-העממית יצאה מתחת ידו אגדה נוספת, הפולשת פה ושם אל תחומי הריאליזם והסאטירה החברתית, אך מתנשאת אל במת ההטפה המוסרית.

1956 , פברואר 2 " ורה לוין, מתוך "אמנות הבמה

"מכאנ ואילכ נעשו חייו כמו מלאימ יותר, כאילו נשא לו אשה... כאילו לא היה עוד לבד, אלא איזו רעיה נעימה ניאותה לעשות עמו את דרכ חייו - ורעיה זו לא היתה אלא אותה אדרת."

20