החאן - האדרת - מאת ניקולאי גוגול

עלייתה השמיימה של מסכה

מאת ולדימיר נבוקוב

אחד שלא התבלט, אם יורשה לי לומר, בשום דבר: "...איש נמוך היה ומחוטט משהו, עם שיער בצבע גזר משהו, ועיניים זולגות משהו, וקרחת קטנה, ולחיים עם קמטים סימטריים וגון פנים שקרוי מוכה-טחורים... "...שמו היה באשמאצ'קין. השם לבדו כבר מורה בבירור שנגזר מ"באשמאק" – נעל... כל הבאשמאצ'ניקים באשר הם – נהגו דווקא לנעול מגפיים, שאת סוליותיהם היו מחליפים לא יותר משלוש פעמים בשנה." רק סופר גוגול היה יצור מוזר, אבל הגאונות היא מוזרה תמיד; סוג-ב' ומדיף-בריאות מצטייר לקורא אסיר התודה שלו כידיד ותיק וחכם, המפתח בנועם את רעיונותיו של הקורא עצמו לגבי הוא המלט החיים. ספרות גדולה משוטטת במחוזות הלא-הגיוני. של גוגול היא סיוט גרוטסקי האדרת חלום פרוע של מלומד נוורוטי. ומאיים הקודח חורים שחורים במירקם העמום של החיים. הקורא השטחי יראה בסיפור הזה קיפוצים נמרצים של מוקיון ראוותני; הקורא כבד-הראש יסיק כמובן שמטרתו העיקרית של גוגול היתה להוקיע את עוולות הבירוקרטיה הרוסית. אבל הן הקורא שמתאווה לספר עם צחוקים, והן זה שצמא לספרים "מעודדי מחשבה", שניהם לא יבינו מה הוא העניין האמיתי שב"אדרת". הבו לי את הקורא היצירתי; זה מעשייה בשבילו. פושקין היציב, טולסטוי הענייני, צ'כוב המסוגר, לכל אחד מהם יש רגעים של הארה לא-הגיונית אשר מטשטשת את המשפט ובד בבד חושפת משמעות סודית שמצדיקה את הפוקוס. אבל אצל גוגול הסטה זו היא-היא בסיס אמנותו, ובכל פעם שניסה לכתוב בכתב- יד העגול של המסורת הספרותית ולהתייחס לרעיונות הגיוניים אדרת באופן שכלתני, איבד כל שריד של כשרון. כאשר כמו ב הניח לעצמו להשתולל בלי רסן והתמזמז בת-האלמוות שלו, לו להנאתו על פי התהום הפרטית שלו, היה לאמן הגדול ביותר שהוציאה רוסיה מקרבה עד עצם היום הזה. את המישור הראציונלי ניתן להטות פתע לאלכסון בדרכים רבות, ולכל סופר גדול שיטה משלו. אצל גוגול מדובר בשילוב של שתי תנועות: דחיפה ורחיפה. האבסורד היה המוזה האהובה של

גוגול - אבל באומרי "אבסורד" אינני מתכוון לתמוה או לקומי. לאבסורד יש לא פחות גוונים וצללים ודרגות מאשר לטרגי, ובמקרה של גוגול, הוא סמוך ממש על גבולו של האחרון. תהיה זו טעות לטעון שגוגול הציב את דמויותיו במצבים אבסורדיים. אי-אפשר להציב אדם במצב אבסורדי אם כל העולם שבתוכו הוא חי הוא אבסורדי... מהות המין האנושי נובעת – כנגד כל היגיון – מתוך התוהו-ובוהו של הזיוף שממנו עשוי עולמו של שהוא בגלל , הוא אבסורד האדרת גוגול. אקאקי אקאקייוויץ', גיבור שנברא דווקא בידי אותם כוחות ובגלל שהוא אנושי, בגלל פתטי, שנראים כניגודו הגמור. הוא אינו רק אנושי ופאתטי. יש בו עוד משהו... ההתייחסות למשהו אחר החבוי מאחורי המסכים שצוירו ביד גסה משולבות באופן כה דק ומתוחכם במרקם הסיפור. קריאה יצירתית בגוגול מגלה כי פה ושם, בתיאור התמים ביותר, מלה זו או אחרת, לפעמים סתם תואר-פועל או מילת-יחס, כמו "אפילו" או "כמעט", מוצבת באופן שגורם למשפט התמים להתפוצץ בתצוגה פראית של זיקוקי-סיוט; או שקטע שהתחיל כלהג בניב-שיחה יומיומי נוטה בבת-אחת מן המסלול וסוטה אל תוך הבלתי-הגיוני, אליו הוא שייך באמת; או שוב, בפתאומיות לא פתוחה, נפרצת דלת לרווחה ונחשול כביר של שירה גועשת מסתער פנימה והנה הוא כבר נמוג באדווה של גיחוך, או נהפך לפרודיה על עצמו, או נבלם על-ידי המשפט שנשבר ושב למסלול פטפוטו של הקוסם, הפטפוט שהוא אחד שההבדל ממאפייני הסגנון המובהקים של גוגול. ואכן נעים לזכור בין הצד הקומי של הדברים לבין צידם הקוסמי תלוי על אות שורקת אחת ויחידה.

המשך בעמוד הבא

6