הדבֶּרֶ - על פי הרומן מאת אלבר קאמי

לא בשם הרלוונטיות דרמטורג החאן ומתרגם המחזה יותם גוטל,

אומרים שקלאסיקה היא יצירה רלוונטית בכל הזמנים. אבל לדעתי, קלאסיקה אמיתית איננה רלוונטית בשום מקום, לעולם. צריך לשאול: למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים על מחזה שהוא רלוונטי? למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים על רומן או שיר, שהם מתאימים לתקופה? בדרך כלל אנחנו מעידים על שמחה של איתור או זיהוי. כמו מגלי אוצרות, אנחנו מסופקים למצוא במחזה מאפיין כזה או אחר שאנחנו מכירים מהחיים. מסופקים עד כדי כך, שהרלוונטיות הפכה לשם התואר הנפוץ ביותר בעולם התיאטרון. אם הצגה איננה "רלוונטית" אין לה זכות קיום, ואם היא כן, ראוי להציג אותה. קָזוּס בֶּלִי תיאטרוני. אבל האם תקופה כלשהי באמת מסתכמת בסָך כל מאפייניה הנגלים לעין? האם אפשר לעשות לדברי הימים רדוקציה, ולהבין את חודשי הקורונה, למשל, כקיבוץ של מסיכות ותכשירי חיטוי? או אפילו כסָך כל התחושות המדֻווחות של חרדת בריאות ובידוד? קאמי, בהרצאה על הטרגדיה שניתנה באתונה, עמד על החשיבות שבהכרת הנסתר. במקום שבו אנו שוללים את המסתורין של הקיום, הוא אמר, לא יצמחו טרגדיות אמיתיות. הקלאסיקה אינה חותרת למחזר את המוכר, אלא לחשוף את הלא-ידוע. הצופה ביצירה "הרלוונטית" – מזהה. הצופה בקלאסיקה – מְגַלה ומבין מחדש. הראשון אומר לעצמו: "כן, נכון, אני מכיר את זה!" השני , המשיל את 1915- אומר לעצמו: "רגע... זה לא בדיוק מוכר לי... מתחוור כאן דבר חדש!" ביאליק, במאמר מ לשון השירה לגלידים – למשטחי קרח שעליהם הולך מי שחוצה נהר בשעת הפְשרה. הגלידים האלה הם המאפיינים המוכרים לנו. אבל הקלאסיקה שוברת את הקרח וחושפת את המים ששוצפים תחתיו. . זוהי גם התשובה לשאלה – למה הספר הזה דווקא עכשיו? מה הוא הדֶּבֶר באור הזה, אין יצירה חשובה מ- אומר לנו, קאמי, על ימי המגפה שעוברים עלינו? אילו סודות מגלֶה התופת שמכה בעיר האלג'יראית אוראן? אילו טפחים נחשפים בדמותו של העיתונאי רמבר, למשל, שנקרע מרוב געגועים לבת הזוג שלו, אבל בקושי מזהה אותה כשהסגר נגמר; או בפחד המוות של קוטאר מהיום שאחרי; או בפנטזיית השחייה הלילית של טארו ורייה; או בספרו של גראן שאיננו נכתב; או בחג המולד השומם שעובר על העיר, הריקה מאדם? ? הדֶּבֶר אילו מנגנונים, שנותרו כמוסים לכל אורכה של השנה האחרונה, ייחשפו בפנינו בזכות המפגש עם מה נגלה על הפליטים שלא חיסַנו, על מתנגדי החיסונים, על הרופאים, על הפוליטיקה שמאחורי המגפה? מה נגלה על דברים אחרים, שלא חשבנו אפילו להעלות על הדעת? הנה כוחה של הקלאסיקה, הנה סיבה להתעסק ברומן הזה. כמו כל מדריך טיולים טוב, הוא מבטיח להוביל אותנו למחוזות נשכחים, מרוחקים ומפעימים – וכמו אצל כל מדריך טיולים טוב, המראות בסופו של הטיול עולים בהרבה על כל המשוער. "מילים זה דבר כל כך מסובך," גראן אומר בהצגה, ונדמה לי שזהו גם סיכום יפה לתהליך התרגום. בחרנו, בתיאטרון החאן, לעבוד עם העיבוד הבימתי שעשה לספר המחזאי הבריטי ניל בארטלט. בעיבוד שמדגיש את התכליתיות ואת התנופה של המקור, ניסה בארטלט לעשות צדק עם היצירה הגדולה של קאמי. כך גם אנחנו – מור פרנק, אלי ביז'אווי ואני – העברנו משפטים רבים במסרקות ברזל. על כל ביטוי שאלנו ועל כל תמונה הקשנו, הכל כדי לנסות ולהציץ אל הנהר שמתחת למילים. זה לא קל לעבוד עם יצירה קלאסית של סופר גדול, שלפעמים נהנה – כמו בריון – לנפץ לך את משקפי הראייה. הקושי הזה מסביר גם את התגובות הזועמות שבהן נתקלו בבכורתן קלאסיקות רבות כל כך. לא מן הגיחוך הקטן של הצופה אשר מזהה בהצגה משהו אקטואלי, אלא מן התסכול של קהל שֶׁהַשטיח נמשך מתחת לרגליו. "במכה אחת, לראות הכל באור בהיר ואחר," אומרת דמות אחת של ברכט. לדעתי, זוהי , שהוא באמת רומן הדֶּבֶר השאיפה הקלאסית וזה מה שיצירה קאנונית עושה. זוהי, על כן, גם השאיפה של מופלא. לא בשם הרלוונטיות ולא בשם תמונות מוכרות, אלא בשם חשיפת נצורות. 19 תיאטרון החאן