החאן - תהלה

“מאור פניה שלום וחיבת קולה נחת רוח"

תמר אלקן בוגרת הסטודיו למשחק מיסודו של יורם לוינשטיין. שיחקה בהצגות בתיאטרון ערבי עברי, בתיאטרון נוצר, בתיאטרון גשר, בתיאטרון, בתיאטרון מדיטק ובתיאטרון אורנה פורת. (פאניה). גיא אוני בקולנוע: בפסטיבל 2011 פרס שחקנית השנה . מלגת גיא אוני הקולנוע בחיפה על הצטיינות קרן שרת. שחקנית להקת תיאטרון החאן. בימים חוקר פרטי אלו משחקת בהצגות: (ליזט). משחק של אהבה ומזל (תמר),

“זקנה אחת היתה בירושלים. זקנה נאה שכמותה לא ראיתם מימכם. צדקת היתה וחכמה היתה וחננית היתה וענוותנית היתה. אור עיניה חסד ורחמים וקמטי פניה ברכה ושלום. אלמלא שאין הנשים יכולות להדמות למלאכים הייתי מדמה אותה למלאך אלקים ועוד זאת היתה בה. זריזות של עלמות. אלמלא בגדי זקונה שעליה לא ניכר בה שמץ זיקנות." לה". ִ כך פותח אחד מספורי עגנון המושלמים ביותר, הסיפור “תה המשורר מבליט שתהלה היתה נאה, כן שומעים אנו על חינניותה, על “זריזות של עלמות". כל אלה הם סימני יופי חיצוניים שמקרינים לה! אבל אין לנו ספק בדבר: אותה צדקת ִ גם את יפי נשמתה של תה לה היתה יפה מאוד בצעירותה. יופי גופני מוחשי זה ניתן לנו מיד ִ תה עם קריאת המשפט הראשון של הסיפור. ראויה לתשומת לב העובדה, שעגנון מפתח באותו סיפור בהרחבה את הניגוד בין הזקן - הישן- נושן לבין החדש. היופי האמיתי שבהווה מבוסס על היופי שהיה. באירוניה מדבר המשורר על “החידוש" ועל “החידושים" ב"תהלה". כמו בסיפורים אחרים, כגון ב"המשל ובנמשל”. “מאחר שבכניסתי חידש חידוש גדול העלה לפני את חידושו. ומחידוש זה לחידוש אחר. ביציאתי ביקשתי לשאול אותו, זקנה זו שהראתה לי את הדרך מי היא. שמאור פניה שלום וחיבת קולה נחת רוח. אבל כלום אפשר להפסיק חכם בשעה שהוא מערה את חידושיו". אין ספק: כל הפסקה בנויה על הקוטביות “חידוש" - “זקנה". “החידוש" הוא הוא מגוחך, נעדר חשיבות ויופי, הזקנה היא נאה, יפה, “מאור פניה שלום וחיבת קולה נחת רוח". להלן קוראים אנו: "אין לבקש מן המחדשים שיהיו עושים מעשים לה נאמר: “...יפה כוח עיניה מכל ִ גמורים". אבל על עיניה של תה הבטחותיה של אנגליא". עוד דבר חשוב על תפיסת מושג היופי אצל עגנון אנו לומדים מפי לה: "ומתוך שנהגתי קימוץ בדיבור נשתייר לי אוצר של דיבורים". ִ תה האם אין המשורר מגלה כאן אחד מסודות היופי שבסיפוריו, את אמנות השתיקה? לה, סדריה למופת, דיבורה המאופק, זריזותה, ִ ובכן: נקיונה של תה מידותיה, עליזותה העילאית- כל אלה הם סימני יופיה שהוא גם יופי לה היא דמות ריאלית, נעלה, אשה שהיא התגלמותו ִ גופני-חיצוני. תה של היופי האידיאלי. ליופיה יש מסורת. היא היא, אבל היא גם סמל, סמל לכנסת ישראל, שכל היופי גנוז בזקנתה, אולם יופיה מקרין גם בהווה, למי שמסוגל לראותו. לה אפשר להסיק על תפיסת יופיה של ִ מיופיה המיוחד של תה היהדות אצל עגנון... השלמות שבדמותה מעידה על מעינותיה שמלפנים, בטרם נתפצלו והתפוררו ערכי החיים. , מסות “היופי הנשגב של היהדות אצל עגנון" , מתוך ברוך קורצוויל על סיפורי ש"י עגנון, הוצאת שוקן כל הזכויות שמורות להוצאת שוקן ©

8