גבורות - סיפורי החיים של בני ה 80 - מועצה אזורית מטה אשר עמותת הותיק גליל מערבי

תחרויות ריצה, כולל באחת המכביות, וזכיתי בפרסים ומדליות. הייתי גם שחקנית כדורעף בנבחרת הנשים של הפועל כפר-מסריק, ושלוש פעמים זכינו באליפות הארץ לנשים. בניגוד לרוב חברי לכיתה, אני כן אהבתי ללמוד. בספורט עסקתי רק בשעות שאחרי בית הספר. התגייסתי לצבא. הייתי פקידת מבצעים באחת הטייסות. במלחמת 1964 בדצמבר ששת הימים גויסתי למילואים לאותו התפקיד. אהבתי את השירות הצבאי וראיתי בו שירות חשוב מאוד למדינה שלי. ארבע שנים אחר-כך התחתנתי עם בני ברק. נולדו לנו שלושה ילדים – שני בנים ובת. היום אני סבתא לארבעה נכדים. עשר שנים הייתי מזכירת המוסד החינוכי "נעמן", שהיה משותף למספר קיבוצים. הייתי שותפה להנהלת בית הספר. הייתה אז לינה משותפת, כך שתלמידי התיכון לנו במוסד החינוכי. המורים, ההנהלה והמטפלות שהו שעות ארוכות במוסד החינוכי, לעיתים עד אחת עשרה בלילה. כשנסגר המוסד החינוכי ועבר להיות בית ספר תיכון גדול בקיבוץ עברון, החלפתי גם אני עבודה והצטרפתי למפעל "דוקרט" של הקיבוץ בתפקיד מרכזת משאבי אנוש. אהבתי מאוד תפקיד זה בגלל הקשר שיצרתי עם כל עובדי המפעל. בכל בוקר נהגתי לעבור בכל המחלקות, לברך לשלום ולהחליף מספר מילים עם עובדי היצור. אני ומשפחתי יצאנו לשנת חופש מהקיבוץ כדי לעזור לקיבוץ צעיר בערבה בשם "נוה חריף". תרמנו ככל יכולתנו מניסיון החיים שלנו מהקיבוץ המבוגר. בעלי היה מרכז המשק ואני עבדתי בחממת הפרחים שלהם. החממה גידלה פרחים ליצוא בשם גיבסניות ואף זכתה בפרס "יצואן מצטיין". הייתה זו שנה נהדרת. טיילנו הרבה בערבה וחיינו עם חברים צעירים כשאנחנו היינו הזוג המבוגר ביותר ביישוב. חזרנו הביתה לכפר-מסריק. הגעתי לגיל הפרישה לפנסיה. היות וחיפשתי תמיד לתרום ולעזור, התחלתי להתנדב בביטוח הלאומי בעכו. התנדבות שארכה עשר שנים. כך חלפו שמונים שנה. מלאות בעשייה, עניין, עזרה ותרומה לחיי הקיבוץ ולסביבה.

- 57 –