גבורות - סיפורי החיים של בני ה 80 - מועצה אזורית מטה אשר עמותת הותיק גליל מערבי

- 97 –

עריכה : אביה זמרן

תודות מכל הלב לבני השמונים ששיתפו אותנו בסיפורי חייהם, ולכל המראיינים הרבים ביישובי המועצה, שהקשיבו וכתבו את הסיפורים. תודה והוקרה לרחלי גזית, יוזמת עריכת חוברת הגבורות של וותיקי מועצה אזורית מטה אשר, על הליווי וההדרכה בהפקת החוברת

הפקה: מעין שלוסברג אלישע , עמותת הותיק גליל מערבי ע״י מועצה אזורית מטה אשר

עימוד ועיצוב:

- 98 –

052-8849153

תוכן העניינים

3 5

דבר ראש המועצה משה דוידוביץ׳ השאירי מילים / שניקה שקד

אילון:

7 9

דבורה נבו גיורא בן ציון

אפק:

11 13 15 18 20

אסתריק'ה בן צבי דוד בר חנן שחורי שרל'ה שריג תמי רדה

בוסתן הגליל:

22

אמציה אדלר

בית העמק:

24

לינדה מילר

גשר הזיו

30 31 33 36 39 41 42 45 47

יהודית (ג'ודי) גרוסמן יעל דולפין

זמירה לפידות דניאל קוטניק רותי קוריאט נירה אמיתי אליסיה גוזמן דליה כורש שאול פפר

חניתה:

יחיעם:

יסעור:

50

יעקב "מיסי" ראובני

כליל:

53

שרה חמו כפר מסריק: רחל ברק יעל זבולוני

56 58

- 1 –

60 63 65 68 71 73

יוסף רחמן אריה ורדי מירי רפאל

עמי זינגר יעל שדה איטה אילת לוחמי הגיטאות: יוסי שביט לימן: אלי קיסר עברון:

77

78

80 82 84 87 89 91 93

מיכאל גרוס שאול רפאל

עין המפרץ:

דוריס עציוני-ברנהולץ פרנסיס קונן כריים מחמוד סואידן הניה מחמוד סואידן חייאת חמאדה סואידן

ערמשה

95

להניח מילים טובות/ שניקה שקד

- 2 –

וותיקות וותיקי מטה אשר היקרים,

בהגיעכם לגיל גבורות, אנו מבקשים לעצור לרגע ולהוקיר תודה והערכה עמוקה לדרך הארוכה, העשירה והמעוררת השראה שעברתם. השנה החולפת הייתה שנה מאתגרת ומטלטלת לכולנו. חווינו כאב ודאגה, אך גם גילויי חוסן, ערבות הדדית ותקווה. בתוך כך, זכינו לראות את יישובינו המפונים שבים לבתיהם, ואת החטופים חוזרים אל חיק משפחותיהם ועמם – רגעים של התרגשות עמוקה וחיזוק האמונה בכוחה של הרוח האנושית. אתם, בני ובנות דור הגבורות, נושאים עמכם סיפורי חיים של עשייה, התמודדות, בניין וצמיחה. סיפוריכם שזורים בתולדות מטה אשר – בחקלאות, בחינוך, בקהילה, בהתנדבות ובאהבת האדם והארץ. דרככם סללה שבילים לדורות שבאו אחריכם, ומהווה עבורנו מצפן של ערכים, נחישות ותקווה. ספר זה הוא עדות חיה לפסיפס האנושי המיוחד של המועצה שלנו – לכל אחד ואחת מכם סיפור ייחודי, קול משמעותי ותרומה יקרת ערך. אני מאחל לכם שנים רבות של בריאות, שלווה ונחת, המשך עשייה במלוא העוצמה, והנאה מהרגעים הקטנים והגדולים כאחד – מוקפים במשפחה, בחברים ובקהילה אוהבת.

שלכם, משה דוידוביץ׳, ראש המועצה האזורית מטה אשר ויו"ר פורום קו העימות

- 3 –

- 4 –

השאירי מילים / שניקה שקד

כל לילה, בשעה שעיני נעצמות להן, אני נכנסת לעולם החלומות, שם אני מקיימת את הפגישות הכי חשובות שלי. הלילה, בין זמני ירח וכוכבים פגשתי אותה, את הזיקנה היא הביטה בי עמוקות ואמרה: "אם את רוצה להשאיר חותם אחרי לכתך השאירי מילים. הן הדבר היחידי שלא יתכלה הן הדבר היחידי שימשיך את רוחך,

לא ממונך, לא נכסייך ואף לא מעשייך, רק המילים שתניחי על לבבות האחרים רק המילים שתאכילי בהן את ילדייך, רק אלה יוכלו לספר מי את, רק המילים שבחרת להגיש לעולם ימשיכו לפעום הלאה ממך. שתי עבודות חשובות יש לאדם:

לנקות את המילים אשר הנציח בו עברו ולאסוף מילים טובות מלאות ברכה לחייו. כל אדם זקוק למילים טובות שיניחו לו על הלב, רק כך הוא יוכל לאסוף אליו טוב ולהפיץ אותו הלאה"

- 5 –

יהודה בן תימא היה אומר: "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף, בן שלשים לכח, בן ארבעים לבינה, בן חמישים לעצה, בן , בן תשעים בן שמונים לגבורה שישים לזקנה, בן שבעים לשיבה, לשוח, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם." אבות ה', כ"א

בעצמם. 80 השנה נכתבו הסיפורים ע"י בני ה

- 6 –

דבורה נבו / אילון

מעולם לא הרגשתי " ילדת חוץ"! הוריי היו תושבי העיר ברנוביץ'. אבא היה בעל מלאכה מוכשר מאד ולאחר כיבוש העיר הועבר למחנה עבודה נאצי, לשם אספו הגרמנים עוד בעלי מקצוע יהודים, לעבודות שונות. גם הנשים עברו עמם למחנה, לשרת את תושביו. חלק מהאסירים הצליחו לברוח ליערות ניליבוקי, דרך מנהרה, שחפרו מתחת למחנה, והצטרפו לפרטיזנים של ביילסקי. סמוך לסוף המלחמה, לאחר שברנוביץ' נכבשה על ידי הרוסים, חזרה אמא .28.2.1945 לעיר וילדה אותי בבית היולדות ב לאחר סיום המלחמה חיינו ארבע שנים במחנה הפליטים "פריימן" בגרמניה, ליד מינכן, בדרכנו לארץ. עלינו לארץ. היינו בקבוצת "העולים החדשים" הראשונה שהגיעה ארצה, 1949 ביוני באוניה "עצמאות". כשראינו את חיפה יצאו כולם אל הסיפון, שרו את "התקווה" ובכו. חייתי עם משפחתי בחיפה. גרנו בהדר הכרמל. למדתי בבית הספר "ליאו 14 עד גיל בק" והייתי פעילה בתנועת "הצופים". במקום בו עומד ארמון הבהאים המוזהב, עמד "הצריף הירוק" של שבט "הלל" אליו השתייכתי. בסיום כיתה ח' היינו צריכים לבחור באיזה בית ספר תיכון ימשיך כל אחד מאיתנו ללמוד. בחרתי ללכת לקיבוץ, משאת נפשי. הוריי היו מפ"מניקים, יוצאי תנועת ”השומר הצעיר". הם העריצו את סטאלין, ראו בו מושיע ואהבו לשיר שירים רוסיים. הכרתי את חיי הקיבוץ מסיפורים שקראתי, וכן מחברה שלי שהיו לה דודים בקיבוצים ובילתה שם בחגים ובחופשים. התלהבתי מתיאור החיים, החגים, החגיגות ואורח החיים.

- 7 –

בחרתי בקיבוץ אילון, קיבוץ השומר הצעיר, כיוון שהיו לי שם קרובי משפחה, משפחת הגעתי לקיבוץ ונקלטתי בקבוצת "רימון", בני גילי, קבוצה 1959 קצ'נובסקי. באוגוסט חביבה, שקיבלה אותי בחום. מעולם לא הרגשתי "ילדת חוץ"! התגייסנו לצבא. יצאתי לקורס מו"ג (מורות גננות). פרויקט נסיוני 1961 בספטמבר לקלוט ולחנך ילדים, עולים 18 של צה"ל להכין במשך שלושה שבועות (!) בנות בגיל חדשים ממרוקו ומהודו. בשנה הראשונה עבדתי בשלומי, בשנייה בקרית-שמונה. לימדתי בלימוד פרטני, בשלושה בתי ספר מקומיים, ילדים חרשים אילמים. לאחר השחרור מהצבא חזרתי לאילון, נישאתי לעופר בן הקיבוץ, מאחת המשפחות המייסדות. נולדו לנו חמישה ילדים, לצערנו שתיים מבנותינו נפטרו בנסיבות טרגיות. שנים עסקתי בהוראה ובחינוך בבית הספר היסודי באילון. כשהוקמה עמותת הוותיק, פנו אלי להצטרף כמנהלת, להקמת "בית הספר לותיקי מטה אשר". ארבע שנים עבדתי "ביהל" , כולל שנה אחת בה העברתי קורס שנקרא "סיפורים עממיים". יהל היה אז פרויקט קטן וניסיוני ואני שמחה לראות כיצד הפך והתפתח כמעט למכללה, מרובת חוגים ותלמידים. שנים ערכתי 16 בו בזמן התחלתי לערוך את עיתון הקיבוץ המקומי "אילון עכשיו". את העיתון ובמקביל נכנסתי לעבוד בארכיון האילוני. בארכיון הקמתי מוזיאון קטן, שחלק ממוצגיו אספתי, במשך השנים, ליד פינות אשפה בחצר הקיבוץ. חלק אחר של מוצגים הגיע מעיזבונות של חברים שנפטרו. הארכיון-מוזיאון אירח לא פעם קבוצות חינוכיות מן העבר, שערכו פגישות מחזור ואז קישטתי את המקום באלבומים וחומר כתוב על הקבוצה, אותו מצאתי בארגזי העבר שמולאו על ידי מחנכים משכבר הימים. לארכיון הגיעו גם ילדי הקיבוץ מגן ועד כיתות היסוד ללמוד על אילון. כמו כן הגיעו חוקרים ומבקרים מחוץ לאילון שהתעניינו בחומריו.

כיום כפנסיונרית אני עוסקת בעיקר בציור, תשבצים וקריאת ספרים, בעיקר ביוגרפיות. אני הולכת למועדון הגמלאים שלנו, לפעולות הרבות הנערכות בו. פעילות אישית נוספת וכן טיפול בבית ומפגשים עם חברים ממלאים את זמני.

- 8 –

גיורא בן ציון / אילון

באילון מצאנו את ביתנו היום עם עליית הנוער, והגיעה למשמר העמק. אבי 1933 אמא עלתה לארץ מגרמניה ב- . בבואו לארץ, עוד באותו יום, 1940 עלה מבולגריה באונית המעפילים "פַּטריה" ב החליף את שמו מנסים פנסו לגדעון בן ציון, כדי שהאנגלים לא יזהו שהוא עלה בעלייה בלתי לגלית. הוריי היו מהראשונים שהקימו את קיבוץ יקום. נולדתי ביקום בחינוך המשותף, עברתי את הדרך הרגילה, שעבר אז כל נער קיבוצניק: חינוך משותף, קבוצה חינוכית, לינה משותפת. אהבתי את התקופה הזו. לאחר הצבא בערך החלטתי 30 הלכתי לעבוד בגידולי השדה ורוב שנותיי ביקום עבדתי שם. בגיל לקחת שנת חופש, נסעתי לחו"ל וביקרתי את דודתי באנגליה. שם פגשתי את שוש אשתי, שאביה כיהן שם כנציג המפעל של ברור חיל, הקיבוץ שלה. נפגשנו בהפגנה נגד אש"ף בלונדון ומאז לא נפרדנו. כשחזרנו לארץ משך כל אחד מאתנו לכיוון של חיים בקיבוץ שלו. בסופו של דבר אמרתי לשוש - תבחרי את מקום מגורינו, והיא החליטה כמובן על קיבוץ ברור חיל, קבוץ פתוח וליברלי בו הייתה גם לינה משפחתית. התפשרתי. עבדתי גם שם בגד"ש, עבודה שאני מעדיף. התמחיתי במיכון חקלאי והיה לנו טוב יחד. ילדים, אך בסופו של דבר הם עזבו את הקיבוץ איש לדרכו. 4 במשך הזמן נולדו לנו במשך השנים התנדבתי כנהג של מועדון הגמלאים במועצה האזורית "שער הנגב", לשם היינו נוסעים מהקיבוץ לפעילויות והופעות שונות.

- 9 –

ואז החלטנו לעבור לקיבוץ אילון, שם הקים 2023 חיינו בברור חייל עד תחילת אחד מבנינו משפחה עם בת המקום. לא קל היה להיפרד, אבל ההחלטה הייתה חד משמעית. 7 בספטמבר עברנו לאילון ושכרנו לנו דירה. שלושה שבועות לאחר מכן ב- 13 ב באוקטובר פרצה המלחמה ואנו התפנינו, יחד עם אנשי אילון שעדיין לא הספקנו להכיר אותם, למקומות שונים. תחילה היינו אצל בן שלנו, אחרי כן נדדנו למספר מקומות. היינו בגילון, אחרי כן אנשים, בני גילים שונים מאילון. המלון 30 במלון, בלוחמי הגיטאות עם קבוצה של כ בלוחמי הגיטאות נסגר, ואנו עברנו לשבי ציון שם הכרנו קבוצה של גמלאים מאילון והתיידדנו מאד. חזרנו לאילון, מצאנו בית נהדר עם גינה יפיפיה. הצטרפנו למועדון 2025 במרץ הגמלאים שיש בו פעילות רבה. אני עוסק הרבה בפעילות גופנית ושומר על כושר מצוין. הבן שלנו קשור במשפחה גדולה מאד באילון ונקשרנו אליה. כך מצאנו לנו בית ועם זאת אנחנו עדיין מתגעגעים אל החברים בברור חייל ועדיין כשאומרים "הביתה" חושבים על הקיבוץ ההוא.

- 10 –

אסתריק'ה בן צבי / אפק (ראיינו: בני מצווה תשפ"ו)

להיות בן אדם אוהב שדואג לכל אחד שנות ילדותי

, בת להורים מפולין. כשהייתי בת שנתיים עליתי עם 1945 נולדתי ברוסיה בשנת הוריי, סבינה ויוסף יעקבוביץ, לארץ ישראל והגענו לקיבוץ אפק. בקיבוץ נולדו אחי ישראל ואחותי ורדה. גדלנו בבית של הורים ניצולי שואה שכל משפחתם ניספתה. היה להם מאוד חשוב לדבר ולספר על מה שעברו. למדתי מהם על מה שקרה ליהודים במלחמת העולם השנייה. היינו בקשר קרוב עם חברים שעלו יחד עם הוריי לארץ והם נחשבו עבורנו כ"דודים", כיוון שלא הייתה לנו משפחה נוספת. בילדותי, ביליתי את רוב שעות היום בבית הילדים. להורים הגענו רק לכמה שעות אחר הצהריים. אני זוכרת שהטיפול של המורים והמטפלות בבית הילדים היה טוב. בלילה ישנתי עם עוד כמה ילדים בחדר, לא הרגשתי לבד ולא פחדתי. ידעתי שיש "שומרת לילה" ששומעת אם מישהו בוכה או צריך משהו. מגיל ביה"ס היסודי התחלנו לעבוד שעתיים ביום לפי סידור העבודה השבועי שקבעו לנו – בגן ירק, בבית הילדים וכד'... בשבתות, אבא שלי היה לוקח אותנו לבריכות דגים שאותן ניהל. היינו שטים בסירה בבריכות וזורקים אוכל לדגים.

- 11 –

תחנות בחיי בסיום י"ב במקום ללכת לצבא, בחרתי ללכת לבית הספר לאחיות בבית חולים השרון בפתח תקווה. למדתי שם בכיתה נפרדת לבנות קיבוצים ונהניתי מאוד. בסיום לימודי אחיות נשלחתי לעבוד שנה כאחות בישוב ספר – קיבוץ בית גוברין. שם נישאתי שנים חזרתי לאפק, נישאתי לאבנר 9 ילדים – רינת, דרור וסיגל. אחרי 3 ונולדו לי ונולדה לנו בת – נועה. באותן שנים היו בקיבוץ "ילדי חוץ", אנחנו היינו המשפחה המאמצת של איריס והיא כמו בת בשבילינו עד היום. , עבדתי כאחות במרפאת הקיבוץ ואהבתי מאוד את 70 לאורך כל השנים, עד גיל העבודה שלי. בחרתי במקצוע הזה כי אני אוהבת לעזור לאנשים. שנות עבודתי, החברים היו פונים אלי בכל שעה, וזה לא הפריע לי כלל. 50 במהלך תמיד נתתי יחס טוב ושוויוני לכל אדם שנזקק לטיפולי ועזרתי. הרגשתי אהובה ומוערכת. ליוויתי גם רגעים שמחים – ליוויתי לבית החולים כל אישה בהריון שנסעה ללדת, ועזרתי בלידה. אז לא היה נהוג שבן הזוג או בן משפחה מלווה את היולדת. מסר לדור ההמשך... בעשור האחרון, אני ואבנר ממשיכים את חיינו באפק כפנסיונרים. אנחנו משתדלים הנכדים המקסימים 16 לשמור על הבריאות, ליהנות מהזמן הפנוי ומצמיחתם של שלנו. המסר שלי אליהם ולכולם: להיות בן אדם אוהב שדואג לכל אחד, כמו שאני הייתי כלפי המטופלים שלי. וכמובן לשמור על המשפחה ולזכור שהבריאות היא במקום הראשון!!!

- 12 –

דוד בר / אפק (ראיינו: בני מצווה תשפ"ו)

יש כוח גדול בקהילה, הלוואי והדור הצעיר ייקח את הדרך הזו... עברנו לגינוסר בגלל הפילוג בתנועה הקיבוצית. אנחנו היינו 8 נולדתי בעין גב ובגיל משפחה של חמש נפשות. הורים ושלושה אחים. נהרג אחי הצעיר שהיה בקורס טייס. 1971 בשנת הייתה לנו ילדות מאושרת עם הרבה חברויות במקום שכולם הכירו את כולם וזה נתן ביטחון. למדנו עד כיתה י"ב בגינוסר. 1967 התגייסתי לצבא ושירתי בסיירת שקד עם אריה ורובל ז"ל. בשנת 1964 בשנת השתחררתי ועליתי למרום גולן, שבזמנו הייתה בקוניטרה, לפני העלייה למקום הקבוע של היום. זה היה אחרי מלחמת ששת הימים והיו עדיין יריות מהסורים. תקופה לא פשוטה, אבל הכי יפה שאני זוכר. עבדתי שם על משאית בקואופרטיב של הגליל העליון. התחתנתי עם שלומית ועברנו לחיות בקיבוץ אפק. שנים עבדתי ב"מגו" 1971 בשנת ואחרי זה כמשווק ב"מילואות" וכן ב"אסיב". באפק נולדו לנו שלושה בנים חמודים, שניים מהם כרגע חיים בארה"ב ובן אחד בארץ. נכדים. היינו נוסעים פעם בשנה לארה"ב והם מגיעים אלינו. 3 יש לי

שנים וזו גם הייתה תקופה מאושרת. הדאייה הייתה בימי שבת. 8 דאיתי על דאון

- 13 –

ובסוף הפסקתי לדאות, כי לא עמדתי בבכי של אסף בני הבכור שהיה קטן, שלא רצה להיפרד. המשפחה עשתה לי הפתעה וסידרה לי דאייה עם מדריך. זו הייתה 50 ליום הולדת ה הפתעה נהדרת. זכורה לי טיסה לארה"ב עם הבן שגר בארץ, כולנו היינו ביחד, טיילנו והיה כייף... מסר שאני רוצה להעביר: גדלנו על ערכים של יחד, של שיתוף, של לדעת שלא נשארים לבד בעולם שהולך ונהיה יותר אישי ומנותק. הקיבוץ מזכיר שיש כוח גדול בקהילה, הלוואי והדור הצעיר ייקח את הדרך הזו, יתאים אותה לזמן שלו, וישמור על הלב הקיבוצי. הקיבוץ הוכיח שאפשר לחיות אחרת עם אחריות, אכפתיות ושותפות. אני מאמין שהדור הצעיר יכול וצריך להמשיך את הדרך הזו, לא כבעבר אלא כעתיד.

- 14 –

חנן שחורי / אפק (ראיינו: בני מצווה תשפ"ו)

לא מסתכלים על צבע, על מין, על גזע... לכולם מגיע יחס נכון ויחס טוב להיות ילד בקיבוץ

נולדתי בקיבוץ משמר הים, שהיה לפני אפק, וגדלתי באפק. גדלנו בבית הילדים. הזמן של ההורים איתנו היה מוגבל לכמה שעות ביום, נפגשנו איתם רק מארבע עד שמונה בערב. בשמונה חזרנו לבית הילדים ונשארנו שם לבד עד שבע בבוקר, בלי מטפלת ובלי שומר. היינו עם ההורים מעט מאוד זמן, והיה פער גדול בין התרבות שלהם לבין התרבות שלנו. לכל קבוצת ילדים הייתה תרבות משלה. ההורים לא ידעו באמת מה אנחנו עושים ובוודאי לא לאילו מקומות אנחנו מגיעים, הם כמעט לא ראו אותנו. בלשון של היום היינו פרחחים. טלוויזיה עוד לא הייתה, וברדיו שידרו תחנה אחת לכל מדינת ישראל. למדנו מהמבוגרים שסביבנו. מגיל שמונה עבדנו שעתיים ביום: הבנות בבתי הילדים, והבנים בעבודות חקלאיות. אנחנו התייחסנו לזה כמשחק, אבל זו הייתה עבודת חיינו. האיש שעבד הכי קשה נחשב הכי חשוב בקיבוץ. מופת בשבילנו היה מורדיש שעבד על טרקטור עד גיל שמונים, וגם אנשי המדגה שעבדו עבודת פרך. האמנו שאנחנו גדלים להיות חקלאים, ובמקביל היינו גם מרדנים. מתוך פחד שיבטלו לנו את מסיבת הבר מצווה, שהיה אירוע מרכזי, קצת נרגענו.

- 15 –

בבר מצווה קיבלנו שעון, משהו שלא היה קודם. העולם זרם בקצב אחר. היו לנו מפתחות לכל מקום, והיינו “סוחבים” דברים. במחסן האקונומיה חילקו סבונים ומשחת שיניים לפי התור, ולמאחרים כבר היה “נגמר”. בגדים קיבלנו פעמיים בשנה, בפסח ובראש השנה, וזה היה צריך להספיק. אני זוכר חולצת טריקו עם פסים ירוק־חום שקטפתי איתה צברים. הקוצים לא יצאו בכביסה. הסנדלרייה עברה למחסן הנשק הישן, המקום היחיד בקיבוץ עם קירות בטון, שנשארו עוד מימי טרום המדינה. תחנות בחיי הפרידה מהמתים היא הדבר שהכי קשה לי. זה קטע שלא נגמר, לא משנה מתי הם נהרגו או נפטרו. למשל עזרא, שנפטר לפני שבוע–שבועיים. אני זוכר אותו כילד קטן ושונה, שהיה מביא לגן כבשה. הכבשה הלכה אחריו כמו כלב וישנה איתו, עד שהוא חזר לעבוד בדיר. שם הכבשים לא קיבלו אותה, כי היא הייתה לבנה ולא היה לה ריח של כבשים. בגיל שלי כבר רואים הרבה אנשים שנפטרו או נהרגו במלחמות. זה קשה לי מאוד, כי אני זוכר אותם. היו לי שלוש בנות. הבכורה נפטרה לפני עשרים שנה. היא הייתה הילדה הכי יפה שהייתה באפק לדורות, אבל החיים לא היטיבו איתה. שתי הבנות האחרות לא גרות בקיבוץ. אחת גרה בטבעון, מחנכת כיתות ו’, ואוהבת מאוד את עבודתה. השנייה גרה בתל אביב והיא סופרת ידועה. החינוך שלנו היה משמעותי מאוד. ידענו תמיד שאתה חייב להיות אחראי על עצמך, כי אין מי שידאג לך. עקב כך היינו טובים בצבא, שדרש אז תנאים קשים. היה לי רס”ר קשה, שכמעט התעלל בנו במושגים של היום. אמרתי לו שצעקות כמו ששמעתי מהמטפלת שלי לא יפחידו אותי. למטפלות שלנו לא היה ידע בחינוך, ספק אם למדו יותר מארבע כיתות. הן היו קשות. ואז הגיעה אמא של יובל – יקית, עדינה וטובת לב ופשוט התביישנו שהיא תכעס עלינו. בקיבוץ האלימות הייתה אסורה לחלוטין. אני זוכר שאני וילד נוסף מהכיתה הרבצנו לילד שהיה גדול מאיתנו בשלוש שנים. היינו חזקים יותר. עד היום אני לא שוכח את הבכי שלו. צריך לזכור: לא להכות חלשים ולא להשתמש בכוח. בצבא שירתי בצנחנים. הצניחות היו מסוכנות. פעם הצניחו אותנו בטעות בשטח שברו רגל. בדקו והישוו בין צנחנים ישראלים לצרפתים וגילו שהצרפתים 20% סלעי, ו 200 ק”מ. אנחנו היינו הולכים 15 כמעט לא נפגעים. הם נשאלו כמה הם הולכים - ק”מ. הליכה כזאת מקשיחה את הרגל, והיא כבר לא גמישה לצניחה. בסוף הבינו

- 16 –

שהצנחנים הישראלים לא מתאימים לצניחה, ושצניחה בכלל אינה אמצעי מועיל. .1956 הייתה רק צניחה קרבית אחת בתולדות צה”ל ב־ את כל החוויות שתיארתי ועוד כתבתי בספר. אשתי, רוני, קראה את הספר שבע פעמים, עשתה בו עריכות ותיקונים בכל זמן ומקום בקיבוץ, גם בבריכה. אך אני, מרגע שסגרתי את הספר, לא קראתי אותו כי כתובות שם חוויות קשות מאוד ואני לא מוכן להיות בהן שוב. לימים קיבלתי פרס על הספר. מסר לדור הצעיר המסר שלי פשוט: תמיד תכבד את האחר, תמיד תזכור לא לפגוע, תמיד תדע שלחלש מגיעה עזרה. לא מסתכלים על צבע, לא על מין, לא על גזע – לא יהודים ולא ערבים. לכולם מגיע יחס נכון ויחס טוב. בנוסף, צניעות היא דבר חשוב. חטא היוהרה הוא חטא קשה מאוד. גם אם אתה חושב שאתה מצוין – קח בחשבון שיש בעולם טובים ממך, תהיה נאמן לעצמך, תעשה את הדברים כמו שצריך ותשמור על צניעות.

- 17 –

שרל'ה שריג / אפק (ראיינו: בני מצווה תשפ"ו)

מסע של בחירה, שייכות ואימהוּת שורשים וכמיהה לארץ

בארגנטינה, בעיר לא גדולה בשם סלאדס (שפירוש שמה 1945 נולדתי בשנת בעברית: “מלוח”). הייתי בת יחידה לאמי. אבי נישא בשנית וחי בארגנטינה עם ילדיו – אחי ואחותי למחצה. כבר בגיל צעיר הרגשתי משיכה חזקה לארץ ישראל. כששיתפתי את חבריי ברצון לעלות ארצה, הם לא תמכו בי. הם אמרו שאהיה לבד והזהירו אותי מפני הסכנות קיבלתי החלטה ברורה: לעלות לארץ 19 שבדרך. למרות החששות והאזהרות, בגיל ישראל. המסע באונייה עליתי באונייה, בהפלגה שארכה חודש ימים. רוב הזמן הייתי לבד. ביום העלייה לאוניה הסיפון היה חלקלק, החלקתי והשרשרת שקיבלתי מאבי לבת המצווה נקרעה ונעלמה. חיפשתי אותה זמן רב והתעצבתי מאוד. כעבור יומיים מצאו אותה בקומה התחתונה של האונייה, והשמחה הייתה גדולה. החוויה באונייה הייתה טובה במיוחד. אני זוכרת אוכל עשיר ומגוון, חדרי שינה עם מיטות בשלוש קומות, ובעיקר התרגשות גדולה שלי ושל שאר יהודי ארגנטינה מהמסע אל ארץ ישראל. כאשר הים היה סוער, היו צועקים לנו לסגור את החלונות. פעם אחת אישה פתחה חלון והחדר שלה הוצף. כשהגענו לארץ, היא ירדה מהאונייה ונישקה את האדמה. הצעירים לא הבינו מדוע, והיא אמרה בפשטות: “זאת ארץ הקודש”.

- 18 –

צעדים ראשונים בקיבוץ אפק הגעתי לקיבוץ אפק בזכות היכרות מוקדמת של אבי עם אבא של יוחנן, חבר קיבוץ שהכיר אותו עוד מארגנטינה. בנמל חיכו לי שני אנשים שלא הכרתי אישית, רק שמעתי עליהם מאבי. אבא של יוחנן הסתכל עליי ואמר מיד שאני דומה לאבי וכך זיהה אותי. משם נסעתי במונית עם שתי נשים נוספות לכיוון כפר מסריק. במהלך הנסיעה חששתי מעט, הרגשתי בודדה. אישה מבוגרת שנסעה איתי הזמינה אותי לבוא איתה לכפר מסריק, אך סירבתי כי היו לי כבר מכרים באפק. עם הגעתי לקיבוץ נכנסתי ישר למגורים. בבוקר נכנסה אחראית העבודה לחדר וקראה לנו להתחיל לעבוד. לא היו לי בגדים מתאימים, אך יצאתי לעבוד בכל זאת עם מה שהיה לי. לאחר סיום העבודה לקחו אותי לאחת הנשים בקיבוץ כדי שתביא לי בגדים. כשהיא ראתה אותי אמרה: “השם ישמור, איך את נראית”, והביאה לי בגדים מתאימים. אהבה, משפחה וחינוך בקיבוץ בקיבוץ הכרתי את בעלי, ונישאנו חצי שנה לאחר שעליתי לארץ. נולדו לנו ארבעה ילדים, ובהם זוג תאומים. הקושי הגדול ביותר עבורי היה מסגרת הלינה המשותפת. היה לי קשה מאוד לשלוח את הילדים לבית הילדים ולראות אותם רק שעתיים ביום. הפריע לי שילדיי לא חגגו איתי חגים ושבתות. כאשר ועדת החגים החליטה שהילדים לא יבואו לסדר פסח, היה לי קשה במיוחד. החלטתי לחגוג עם ילדיי לבד בבית. בעלי, שהיה חבר במקהלת הקיבוץ, הלך לשיר בסדר הקיבוצי ולאחר מכן הצטרף אלינו בבית. לאורך השנים התווכחתי לא מעט עם חברי הקיבוץ על נושאי חינוך. ביקשתי שלא ישבצו אותי לעבודה בבית הילדים, משום שרציתי לגדל את ילדיי בעצמי ולא את ילדי הקהילה. דעותיי השונות לא תמיד התקבלו, ולעיתים הרגשתי חריגה בנוף הקיבוצי. קשר למולדת . במשך השנים שמרתי על קשר 1989 את ביקורי האחרון בארגנטינה ערכתי בשנת הדוק עם המשפחה. כתבתי מכתבים כמעט מדי יום, ובכל מכתב ציינתי יום ושעה מדויקים שבהם אתקשר, כדי שיחכו לי. אחת לשלושה שבועות הייתי מתקשרת

מטלפון ציבורי בקיבוץ. שיחות יקרות, אך חשובות מאוד. מבין ילדיי ונכדיי, בת אחת יודעת ספרדית – וגם כל נכדיי.

מסר לדור הצעיר תעריכו את העובדה שאתם גדלים בבית עם ההורים. זה לא מובן מאליו.

- 19 –

תמי רדה / אפק (ראיינו: בני מצווה תשפ"ו)

אפק הוא בית – וכדאי לשמור עליו כך גם לדורות הבאים שמי תמי רדה, ואני הצעירה מבין שלושה אחים וחמש אחיות. נולדתי וגדלתי .13 בירושלים עד גיל אימי חלתה לפני שנולדתי ונפטרה במהלך הלידה; לכן גדלתי בידיהם האוהבות של אחיי, ובמיוחד אחותי הבכורה שטיפלה בי כאֵם. למרות שגדלתי ללא אם, היה לי בית חם, תומך ומסודר. כבת הזקונים במשפחה גדולה של תשעה ילדים, פינקו אותי ודאגו לי מאוד. לימים אבי, שהיה מנהל בבנק לאומי, נישא בשנית. כשהאחים שלי התבגרו, הם עזבו בהדרגה את הבית, ונשארנו ארבעה אחים שחיינו יחד עוד תקופה מסוימת. בהמשך, אחת מאחיותיי ואחד מאחיי עברו לקיבוץ חניתה. גם אני רציתי להצטרף לקיבוץ, אך מכיוון שלא היה מקום בחברת הנעורים בחניתה, לקיבוץ אפק והצטרפתי לנעורי אפק. גרתי בחברת הנעורים ללא בני 13 עברתי בגיל משפחה. בתחילה הרגשתי זרה ושונה, אך עם הזמן הסתגלתי ומצאתי את מקומי. יצאתי למחנה ארצי ושם פגשתי את ניסים רדה, בן קיבוץ וחשמלאי במקצועו, 15 בגיל . שנתיים אחר כך נולד בננו הבכור אסף 22 שלימים הפך לבעלי. נישאנו כשהייתי בת (אסי), שמתגורר כיום בפריז עם אשתו, ארבעת ילדיהם ושני נכדים.

ארבע שנים לאחר מכן נולד גל, שמתגורר כיום בתל אביב.

כעבור עשור נולד אלון, שמתגורר בקיבוץ אפק, נשוי ואב לשלוש בנות.

- 20 –

שלוש וחצי שנים אחריו נולדה אלה, שגם היא מתגוררת באפק, נשואה ואם לשלושה ילדים. לאורך שנותיי עבדתי בטיפול בילדים, וכשהרגשתי שמיציתי פניתי ללימודי הוראה עם התמחות באמנות, ולימדתי בבית הספר אפק. כקהילה בקיבוץ דאגנו שלכל אחד תהיה כתובת ולכל אחד יהיה למי לפנות. מתוך , שהיו מגיעים אליי אחר הצהריים 13-14 תפיסה זו אימצתי שלושה “ילדי יום” בגילאי והייתה להם פינה חמה בבית. עם חלקם אני עדיין בקשר. הם זוכרים לטובה את התקופה הזו וגם אני. בעיניי, זה היה טבעי ונכון. בפן המשפחתי, החגים זכורים לי כרגעים מיוחדים במיוחד. בכל חג היו מתכנסים אצלנו כל האחים, האחיות והילדים—משפחה גדולה ורועשת, ולאבי היה חשוב מאוד לשמור על הקשר. בפסח היו לנו כלים מיוחדים, ואבי היה מתחיל לערוך את השולחן כבר יום לפני החג. באחד הפסחים הגעתי עם בעלי לבקר את אבי בירושלים וראינו את השולחן ערוך מראש. בעלי חשב שאבי התבלבל בתאריך, ואני חייכתי ואמרתי לו שככה זה אצל אבא שלי. אחד מאותם כלים מיוחדים נמצא אצלי בבית עד היום ומופיע בתמונה המצורפת. ולסיום, אני רוצה להעביר מסר לדור הצעיר: שתמשיכו לבנות את ביתכם בקיבוץ אפק, לגדול ולגדל כאן את ילדיכם. אפק הוא בית – וכדאי לשמור עליו כך גם לדורות הבאים.

- 21 –

אמציה אדלר /בוסתן הגליל

סיפור של חלוציות, התמדה, משברים והתחלות חדשות. בבית החולים "מולדה" שעל הר הכרמל בחיפה, אל תוך 1945 באוקטובר 14 נולדתי ב־ תקופה של חוסר וודאות, בנייה ותקווה. הוריי, עדינה ושלום, עלו לארץ מצ’כוסלובקיה , מתוך אידיאל חלוצי ורצון לבנות חיים חדשים בארץ ישראל. לאחר שנה 1935 בשנת של הכשרה חקלאית היו בין מייסדי קיבוץ כפר מכבי שבעמק זבולון. שנה לאחר מכן שנים, כשהוריי כבר היו 8 נולד אחי הבכור איתן, ואני הצטרפתי למשפחה כעבור חברי קיבוץ ותיקים. הבינו הוריי, כי הפער בין החזון לבין המציאות גדול מכפי שציפו. חיי 1947 בשנת הקיבוץ לא תאמו את השקפת עולמם, והם בחרו לעזוב את הקיבוץ כשאני בן שנתיים בלבד. חסרי כל עברנו לנהריה, שם התגוררנו באחד הבתים הנטושים של הטמפלרים. את כל תקופת מלחמת השחרור עברנו בנהריה, תחת מציאות ביטחונית לא פשוטה. , בהיותי בן שלוש, חיפשה הסוכנות היהודית מתנדבים להקמת יישוב 1948 בשנת חדש באזור. הוריי, יחד עם מספר משפחות נוספות, נענו לקריאה והשתכנו שוב בבתים נטושים של הטמפלרים, הפעם כדיור זמני. תנאי החיים היו קשים ביותר. גרנו מ"ר בלבד, ללא חשמל וללא תשתיות בסיסיות. 20 ארבע נפשות בבית ששטחו כ־ אמי בישלה על פתילייה, שירותים לא היו, ואת הצרכים עשינו בשטח הפתוח. רחצה נחרת בזיכרוני 1950 בחורף נעשתה בגיגית כביסה, ובקיץ ליד הממטרה שבחצר. חורף ס"מ והחריף עוד יותר את תנאי המחיה. כך 30 במיוחד: שלג כבד נערם לגובה של כ־ עברנו לבתי הקבע של מושב 1952 חלפו ארבע שנות ילדות מוקדמות, עד שבשנת בוסתן הגליל.

- 22 –

ילדותי ונעוריי עברו בין נסיעות יומיומיות לעכו לבין חיי מושב צנועים. יחד עם ילדי המשפחות האחרות נסעתי מדי יום באוטובוסים של "אגד" לגן הילדים ולאחר מכן לבתי הספר בעכו. את לימודיי בבית הספר היסודי חילקתי בין בתי הספר “התומר” ו“ויצמן”. את לימודיי התיכוניים עשיתי בבית ספר מקצועי בעכו, במגמת מסגרות כללית, מקצוע שליווה אותי גם בהמשך חיי. התנדבתי לקורס קדם צבאי, ולאחר חמישה חודשים גויסתי לחיל 1963 בתחילת שנת הים. שירתי על כלי שיט הן בשירות הסדיר והן במילואים, וחוויתי שנים ארוכות של קיבלתי הוקרה מחיל הים על שירותי והועברתי לחיל 1981 שירות משמעותי. בשנת , השתתפתי במלחמת שלום הגליל הראשונה, 1982 התובלה. שנה לאחר מכן, בשנת ימים. 140 ובמהלכה שהיתי בלבנון כ־ הקמתי משפחה, ואני אב לארבעה ילדים: עומר, אסף, מיכל ותמיר וסב 1971 בשנת לנכדים ולנכדות. את דרכי החקלאית כעצמאי התחלתי לאחר שחרורי מהצבא בשנת . הקמתי רפת והתחלתי לגדל בננות ואבוקדו. במשך שנים ניהלנו אבי ואני את 1966 הרפת הגדולה והמשוכללת ביותר במושב, תוך שימוש בטכנולוגיות המתקדמות ביותר שהיו זמינות באותה תקופה. הייתה נקודת מפנה כואבת בחיי. בשל שירות מילואים ממושך בלבנון, 1982 שנת ובהיעדר יכולת להחזיק את המשק, נאלצתי לחסל את הרפת, מפעל החיים של אבי ושלי. אשתי נותרה לבדה במשק עם שלושה ילדים קטנים, כשהיא בחודש השביעי להריונה עם ילדי הרביעי. מראה העדר המועמס על משאיות ונשלח לשחיטה הוא טראומה שנצרבה בי לעד, ואבי שלקח את זה בצורה קשה נפטר כשלושה חודשים לאחר מכן. לאחר סגירת הרפת, הרחבתי את ענף גידול הבננות, ונטעתי שטחים נוספים. את , אז נאלצתי לסגור אותו בשל חוסר כדאיות 2007 הענף הזה גידלתי וטיפחתי עד שנת החליטה 2006 עסקתי גם בגידול אווזים ירוקים. בשנת 1985 כלכלית. במקביל, משנת המדינה לאסור את פיטום האווזים מטעמי צער בעלי חיים והורתה על סגירת הענף, ללא פיצוי למגדלים. פתחתי פרק חדש והקמתי שני צימרים. גם כיום, בשלב זה של חיי, 2008 בשנת אני ממשיך לטפל במטע האבוקדו שברשותי ולנהל את הצימרים מתוך חיבור עמוק לאדמה, לעשייה ולעבודה. סיפור חיי הוא סיפור של חלוציות, התמדה, משברים והתחלות חדשות. למרות הקשיים והטראומות, בחרתי תמיד להמשיך קדימה, לבנות, לגדל ולהאמין.

- 23 –

לינדה מילר / בית העמק

מעריכים את היופי של סביבתנו הפיזית ואת האנשים הנפלאים בחיינו.

), עיר באזור כפרי על הגבול Shrewsbury נולדתי בשרוסברי ( 1945 באוגוסט 10 ב בין אנגליה לוויילס. עיר בעלת יופי יוצא דופן, אני חייבת לומר, עם מרכז מימי הביניים, ) הרחב והזורם. Severn וחומות רומיות. בנוסף לכך מוקפת העיר בנהר הסוורן( ) Sussex הייתי תלמידה טובה בבית הספר והמשכתי ללמוד באוניברסיטת סאסקס ( היוקרתית, אחת מתריסר האוניברסיטאות החדשות שהוקמו בבריטניה, כדי לענות על ) הייתה ידועה במיוחד Sussex צורכי דור ה"בייבי בום" שלאחר המלחמה. סאסקס ( בזכות הסילבוס המודרני שלה, החשיבה המאתגרת והשוויון המגדרי. למדתי לימודי !60 אירופה; אירופה הייתה "רעיון גדול" בראשית שנות ה לאחר סיום לימודיי התקבלתי לשירות המדינה הבריטי. עבדתי במשרד המסחר – – כפי שנקרא אז. מלבד החוויה המרגשת של חיים בלונדון בשנות Board of Trade ", העבודה הייתה משעממת למדי והתחלתי לחשוב על שינוי Swinging Sixties ה-" מסלול חיי. הגורל שיחק תפקיד ובחופשת פסחא באירלנד עם חברה, פגשנו שני בחורים ושלוש בנות מדרום אפריקה שטיילו ברחבי אירלנד. כך פגשתי את הלל, יהודי, בוגר "הבונים" בדרום אפריקה, עם רעיון ברור שעתידו יהיה לעשות עלייה לישראל וללכת לקיבוץ! בסופו של דבר, הלל ואני, יחד עם ידידנו רובין ובחורה דרום אפריקאית, ארזנו את חיינו בלונדון, יצאנו לטיול ברחבי אירופה, שכלל את הולנד, סקנדינביה, ואפילו טיול

- 24 –

ארוך דרך ברית המועצות מלנינגרד (כפי שנקראה אז) למוסקבה, וכן דרך קייב ועד אודסה (שהיו אז חלק מרוסיה). החלק האחרון של הטיול היה טיסה לישראל, סיור ברחבי המדינה ולבסוף הגעה כמתנדבים ל... קיבוץ בית העמק! הפכנו למועמדים לחברות בבית העמק וכך התחיל פרק חדש בחיים. ממה 1969 ב שזכור לי: לא היה כל כך כיף! בימים ההם החורף היה גשום מאד ואני זוכרת שעבודתי בגן הייתה בעיקר להסיר בוץ מהמגפיים הקטנים של הילדים – בוץ, בוץ, יופי של בוץ! בתחומים רבים הייתי צריכה להתאים את עצמי, ללמוד ולהסתגל: ללמוד עברית, להבין את הקיבוץ, להסתגל לחיים בישראל ובסופו של דבר להתגייר. היה לי מזל שבתקופה הזאת היה רב מאוד מתקדם במשרד הדתות, שארגן קורסים מסודרים לגיור. ביליתי שישה שבועות בקיבוץ דתי, חוויה שהייתה מאירה, מעניינת מאוד, ואיפשרה לי ללמוד ביעילות ובהנאה. אני מבטיחה לכם שאני בחורה הכי כשרה בסביבה! נולדו לנו שני ילדים, עמוס ונעמה. השתלבתי בסגנון ההורות 70 בראשית שנות ה הקיבוצי בלי יותר מדי מחשבה. הם גדלו ב"שנים הטובות" – בלי טלוויזיה בבית, עם הורים ששיחקו איתם כל אחר צהריים כשהגיעו הביתה, בלי טלפונים... וכו'! עמוס הוא היום איש היי-טק בסיאטל, בארה"ב, ונעמה עובדת בחברה ישראלית גדולה. ארבעה נכדים! הכול טוב! המשך החיים בקיבוץ כך התקדמו החיים בקיבוץ – עבודה בחדר האוכל, בבית הספר, הצטרפות לוועדות. בסוף הפכתי למורה לאנגלית. את ההכשרה עשיתי במכללת "אורנים" המדהימה. מאז אני חושבת שלימדתי אנגלית בכל רמה אפשרית – ממתחילים בכיתה ד' ועד הקורסים המתקדמים באנגלית באוניברסיטת חיפה. זכיתי ללמוד לתואר השני בתקופה זו. במהלך הזמן הייתי יושבת ראש בכמה ועדות בקיבוץ – קליטה, חינוך, וועדת החברים. לאחר מכן הייתי מזכירת קיבוץ, במהלך התקופה המאתגרת והקשה של הקיבוצים . בחלקו של מי שבא אחריי נפלה הזכות לבצע בפועל את ההפרטה 90 בשנות ה והשינוי, שדנו בהם זמן רב. כשהגעתי לגיל פרישה, חברה שאלה אותי מה באמת הייתי רוצה לעשות כשאפרוש. סתם ככה עניתי – ללמוד תולדות האמנות, לפתוח גלריה וללמוד לצייר!!! במובן מסוים, עשיתי את הדברים האלה. לאחר הפרישה הפכתי לסטודנטית באוניברסיטת חיפה ועשיתי תואר ראשון, ואפילו תואר שני, בתולדות האמנות. בגלל אמנות העץ היפה , ואני HILLELWOOD של הלל, פתחנו את הגלריה הקטנה שלנו בבית העמק שנקראת נהנית לצייר בהדרכתה המיוחדת של האמנית שולמית ניר.

אני בבית העמק יותר מחמישים שנה. הפכתי לחברה מסורה בקיבוץ ומגינה אדוקה

- 25 –

של מדינת ישראל. הקשר שלי לאנגליה הוא בעיקר דרך זיכרונות אהובים, מרכז חיי , הלל ואני מעריכים את כל מה שיש 80 וזהותי נמצאים כאן כשאנחנו מגיעים לגיל סביבנו, את היופי של סביבתנו הפיזית ואת האנשים הנפלאים בחיינו. אנו מודים ליהל על כל מה שמעניקים לנו ומברכים את כל בני השמונים! בריאות טובה והמשך פעילות לכולם.

- 26 –

יהודית (ג’ודי) גרוסמן / גשר הזיו

עגנו בחיפה ביום ההולדת שלי... בלודז' פולין, שלושה ימים אחרי שההורים שלי חזרו מברית 18.12.1945 נולדתי ב המועצות, שם שהו במשך המלחמה. בלודז' אבא שלי פעל כפעיל של תנועת ה"בריחה", ועזר ליהודים לברוח מפולין לצ'כוסלובקיה, משם ברחו לאוסטריה והגיעו למחנה עקורים. לאחר מספר חודשים גם המשפחה שלנו ברחה מפולין והגענו למחנה העקורים טראונשטיין באוסטריה. לא ידוע לי כמה זמן היינו שם, אבל משם עברנו ובזמן הזה נולד אחי, 1951 לעיירה "בד הומברג", בגרמניה. גרנו שם עד סוף שנת .23.6.1947 ראובן, בתאריך הגיע "הקונגרס היהודי הקנדי" עם ממשלת קנדה להסכם שאִפשר 1951 בשנת הפלגנו 1951 לפליטים יהודים בלי ספונסורים אישיים להגר לקנדה. בסוף דצמבר שלי באנייה. הגענו ל"האליפקס", 6 מגרמניה לקנדה. אני ציינתי את יום ההולדת ה- . שם עברנו את כל הבירוקרטיה והבדיקות ולאחר מכן 1952 קנדה, בתחילת ינואר נסענו ברכבת לעיר טורונטו. משפחות. לכל משפחה 15-20 בטורונטו גרנו בהתחלה בבניין של הקונגרס. גרו שם כ היה חדר, והיו מטבח ושירותים משותפים. גרנו שם עד שאבא שלי מצא עבודה קבועה ואז שכרנו דירה (קומה שנייה בבית פרטי) בבית של זוג יהודי מבוגר. , שובצתי בשכבה העליונה של גן הילדים כי לא דיברתי 6 למרות שהייתי כבר בת כבר דיברתי אנגלית שוטפת 1952 אנגלית. בתחילת שנת הלימודים בספטמבר והתחלתי בכתה א'. כשהגעתי לכתה ד' החליטו להעביר אותי לכתה ה' בגלל גילי

- 27 –

והיכולת הלימודית שלי.

היו לי חברים בתנועת הנוער 13 גדלתי בטורונטו ועם השנים עברנו לבית משלנו. בגיל "הבונים" והחלטתי גם להצטרף לתנועה. הוריי היו ציונים ועודדו את זה. כחברת תנועה נחשפתי לארץ ולרעיון של הקיבוץ. בתחילת לימודיי באוניברסיטה גם פגשתי את בעלי לעתיד דרך התנועה. . לפני כן הצטרפנו שנינו לגרעין עליה 6.9.1966 התחתנתי עם מל (מלבין גרוסמן) ב לקיבוץ גשר הזיו. הגרעין היה מורכב מחברי תנועה מארצות הברית וקנדה, והתכוון . שלי), B.A (ישר אחרי שסיימתי את לימודי ה- 1967 . במאי 1969 לעלות לארץ בשנת התחיל המתח בין ישראל ומדינות ערב והתגבשו קבוצות של מתנדבים שהגיעו לארץ דרך הסוכנות היהודית, כדי לעזור למדינה במקרה של מלחמה. הצטרפנו לקבוצה ולפי בקשתנו, הסיעו אותנו ישר לגשר הזיו. 31.5.1967 כזאת ונחתנו בישראל ב למזלנו הכרנו מספר חברים ממחנות קיץ, סמינרים ומי שהיה שליח, וכך הסכימו וחזרנו לטורונטו. החלטנו אז לא 1967 לקבל אותנו. שהינו בגשר הזיו עד ספטמבר . עגנו בחיפה ביום ההולדת שלי. 1967 לחכות לגרעין ועלינו רשמית בדצמבר בגשר הזיו קיבלנו דירה וכחברי גרעין הוכרנו כמועמדים. אני התחלתי לעבוד כמטפלת בגיל הרך ומל התחיל לעבוד בגידולי שדה (שלחין). שנה אחרי שעלינו התקבלנו חודשים, ואז 3 גויס מל לשרות צבאי מקוצר של 1969 לחברות בגשר הזיו. בשנת שובץ ליחידת הגנה אווירית. יצאתי גם ללמוד ב"אורנים" כדי להשלים את לימודי ההוראה שלי. לא 1969 בשנת היה מקום לגור שם, והכיתה שלי גרה בטבעון. זה היה חורף מאד גשום ולא היה קל להגיע ללימודים כל בוקר. סיימתי את הלימודים וחזרתי לקיבוץ. התחלתי ללמד נולד לנו בננו הראשון, ארי (על 25.8.1970 אנגלית בבית הספר היסודי בגשר הזיו. ב שם סבא שלו, אריה). אחרי חופשת הלידה חזרתי ללמד עוד שנה ואז עברתי לבית נולד לנו בננו השני, עמית. חזרתי ללמד אחרי 30/10/1972- הספר "סולם צור". ב חופשת הלידה עד פרוץ מלחמת "יום כפור". סיימתי את שנת הלימודים וסיימתי ללמד בעקבות בעיות בריאות. עבדתי פרק זמן במטבח הדיאטה בקיבוץ ואז עברתי לעבוד בקבלה בבית ההארחה בגשר הזיו. אני דוברת אנגלית, עברית, צרפתית, גרמנית ויידיש וחשבו שאני מתאימה החליט בעלי 1982 נולד בננו השלישי, גלעד. בתחילת 7.4.1978 לעבודה שם. ב שהוא רוצה חוויה חדשה, לקח שנת חופש ויצא לעבוד כיועץ חקלאי בקניה. המשפחה .1982 הצטרפה אליו במאי בקניה גרנו בבית גדול ויפה בחווה בבעלות אזרחי קניה לבנים (הסבים הגרו לשם מאנגליה). מל בעלי עבד עבור חברה ישראלית עם קשרים לנשיא קניה דאז. הוא עבד בשיקום מספר חוות קפה. קפה היה אז מקור פרנסה מאד חשוב בקניה, וכשהאנגלים

- 28 –

עזבו אחרי שקניה קיבלה עצמאות, הייתה התדרדרות גדולה בחוות ומל עזר לשקם אותן. הוא גם הקים מחדש לול תרנגולות באדמות של הנשיא. עוף היה מצרך יקר בקניה. הבשר העיקרי שם היה בקר וחזיר. היו לנו חיים טובים מאד בקניה. היה נהוג להעסיק עובדי בית (לתת פרנסה למקומיים) והייתה לנו עובדת בית והיה לי גם אוטו משלי עם נהג . כיוון שהייתה לנו הכנסה טובה במונחים של קניה, יכולנו לשלוח את הילדים לבתי ספר אנגליים טובים (גלעד היה בגן) ויכולנו לטייל הרבה. ה"סאפאריים" היו ה"דובדבן בקצפת" של השהייה בקניה. ראינו המון חבלי ארץ וחיות. היו ממש חוויות. ביקרנו גם במוזיאון קניה בניירובי, שם מוצג מספר גדול של הממצאים האנתרופולוגיים שנמצאו בקניה (חלק נמצאו גם במה שעכשיו טנזניה, כי כל האזור היה תחת השליטה של הבריטים). גם הכרנו שם בן משפחת ליקי, משפחה מפורסמת של אנתרופולוגים. כנראה זה מה שגרם לבני הגדול, (חקר paleoanthropology ארי, ללמוד אנתרופולוגיה ואחר כך פליאואנתרופולוגיה (( כל המינים העתיקים, לא רק פרימטים). כעת הוא פרופסור מן המניין באוניברסיטה בארה"ב. . בעלי עבד כמרכז משק ואחר כך גזבר, ואני חזרתי 1984 חזרנו לארץ ולגשר הזיו בשנת . אז עברתי לעבוד בספריה בקיבוץ וגם יצאתי 1994 לעבוד בבית הארחה עד שנת , 1997 לקורס ספרניות במכללת לוינסקי. כשקיצצו לי את השעות בספריה בסוף עברתי לעבוד ב"בית לוחמי הגיטאות" כמתרגמת. בהתחלה תרגמתי חומרים חינוכיים מעברית לאנגלית, ואז המשכתי לתרגם גם חומר ארכיוני מעברית לאנגלית. לפעמים גם תרגמתי מאנגלית ושפות אחרות לעברית. גם תרגמתי נאומים, התכתבויות וכו' מעברית לאנגלית. גילו שבעלי חולה במלנומה. הוא המשיך לחיות עם זה עם מעקבים עד 2008 בשנת , אז גילו שהמחלה נכנסה לגופו (קודם היה רק בעור) וניתחו אותו. הניתוח 2012 שנת לא ממש הצליח ואני סיימתי אז את עבודתי במוזיאון והתחלתי לעבוד בארכיון בקיבוץ. , המשיך 2015 הציעו לו להשתתף בניסוי של תרופה ביולוגית. הוא היה בסדר עד מרץ .2015 להתדרדר ונפטר ביולי אני עכשיו גמלאית בקיבוץ ומתנדבת בספריה ובחנות היד שנייה "שנילה". אני גם לומדת ב"יהל", מתעמלת ומשתדלת להיות עסוקה. אני טסה כל שנה לארה"ב כי יש לי שם בן ומשפחתו. כל הבנים התחתנו, משפחה אחת גרה בקיבוץ כברי והשנייה בהרצליה. אחרי סיום לימודיו באוניברסיטה עסק עמית, הבן בקבוץ כברי, בחינוך בלתי פורמלי. כעת הוא עובד בחקלאות כמדלל בננות. גלעד, הבן בהרצליה, למד תקשורת ועבד כעיתונאי מספר שנים ואז עבר להיות דובר. כעת הוא דובר "הצלב האדום הבינלאומי" בישראל.

- 29 –

כפי שכבר סיפרתי, הבן הגדול גר בארה"ב עם משפחתו. בנים. נכדה אחת אחרי צבא ומטיילת, אחת בצבא, אבל 2 בנות ו- 5 נכדים, 7 יש לי כרקדנית מצטיינת היא רוקדת בסדנא בגעתון. הנכדה השלישית בשנת שירות בירושלים והשאר עדיין בבית הספר.

סך הכול אני מנסה למלא את חיי כאלמנה בעשייה, וליהנות ממשפחתי ומחברי.

- 30 –

יעל דולפין / גשר הזיו (ראיינה ורשמה: מעיין שלוסברג אלישע)

אהבה והבנה. = אני מאמינה באהבנה ילדים: אחות נורית, 4 נולדתי בקרית מוצקין לאמא מזל ואבא דב, אני הבכורה מתוך אח דודי ואח אמנון. הייתה לי ילדות מאוד מעניינת ופעילה, הייתי בת יחידה בחבורת ילדים בנים, קראנו לעצמנו חבורת חשמ"ל – חבורת שודדים מתחת לחלון (בהשראת חסמב"ה). טיילנו באופניים, אספנו חרקים, שיחקנו בבונקרים הבריטים הנטושים. קרית מוצקין הייתה כמו קיבוץ; כולם הכירו את כולם והייתה ערבות הדדית. אחותי ואני אהבנו לטפס על עצים, ללא פחד וגבוה מאוד. למדתי בבית ספר יסודי בקרית מוצקין ולאחר מכן בתיכון במגמה הומנית. לאחר התיכון למדתי בסמינר למורים בכפר הנוער "הדסים" (כיום הסמינר לא קיים). בניין הסטודנטים בו התגוררתי שכן בתוך פרדס וכל בוקר העיר אותי שלדג בקריאתו. את ריח פריחת ההדרים אני עדין יכולה לחוש באפי עד היום. סיימתי את לימודי כמורה לכיתות יסוד, התגייסתי כמורה חיילת ולאחר טירונות קצרה מורות חיילות נוספות. חיינו בבית משותף, 7 נשלחתי למושבה מגדל (ליד טבריה) עם בחורף על מנת להתחמם שרנו ורקדנו. מנהלת בית הספר בו לימדנו הציעה לי ללמד את השפה האנגלית, המפקחת התרשמה מכישורי והציעה לי ללמוד קורס ללימוד אנגלית לזרים בלונדון, יצרתי קשר עם דודיי שנים. יצאתי 4 שחיו בלונדון והם הזמינו אותי אליהם. טסתי לשנה ונשארתי לבסוף

- 31 –

.24 בגיל 8.8.68 מהארץ בתאריך

השהות בלונדון עם התרבות המערבית הרחיבה את אופקיי ותרמה לי מבחינה תרבותית; אהבתי ללכת בימי שישי למועדון של הישראלים. לפרנסתי עבדתי תחילה כאו-פר אצל משפחה יהודית עם שני ילדים, לאחר מכן הייתי בת לוויה לאישה בת . כשסיימתי אצלה, הלכתי לעבוד כסייעת לגננת ולאחר מכן כגננת בגן ילדים, 80 "העתיד", בניהול נשות ויצו. הגיעו לגן זה ילדים יהודיים, נוצרים וילדי שגרירות ישראל. שם למדתי משחקי אצבעות ושירים לפעוטות. זכור לי יום אחד מיוחד בו יזמתי חגיגת חנוכה וכריסטמס ביחד, זה היה אחד הימים המאושרים בחיי. התאהבתי בעבודת הגננת ועברתי לעבוד בגן של ילדי שגרירים מכל העולם, היה מעניין מאוד לפגוש תרבויות שונות דרך ביקורי בית בבתי הילדים. שנים משמעותיות חזרתי לארץ לקרית מוצקין. עבדתי כגננת מחליפה, כיוון 4 לאחר שהייתה לי תעודת הוראה ולא תעודת גננת. נאבקתי במשרד החינוך בכדי לקבל הכרה כגננת. המאבק הסתיים לאחר שהוזמנתי לפאנל מפקחים שהחליטו לתת לי שלושה חודשי ניסיון כגננת, ומאז עבדתי בגני ילדים שונים. בעקבות הכרות עם שמעון טייך, שהיה חבר קיבוץ גשר הזיו, התחתנתי ועברתי לגשר הזיו, כאן נולד הבן שלי – בן, שגר לצדי עם אשתו ושתי בנותיו. במהלך השנים עבדתי כגננת ומטפלת בחינוך ובנעורים. בהמשך עברתי לעבוד במתפרה של הקיבוץ, אותה ניהלה באותה תקופה אורה מלינובסקי. עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל הצטרפתי אל בני ומשפחתו לשהות בסלובניה אצל בעל חווה שהשכיר לנו בקתות מקסימות ליד נהר, זו הייתה תקופה יפה של יחד וחוויות אחרות וטובות עם המשפחה. של גשר הזיו. אוהבת 60+ כיום אני לומדת ב"אשרינו" יומיים בשבוע ופעילה במועדון מאוד את פעילויות העמותה ונהנית מהקשרים שרכשתי שם במהלך השנים. אהבה = לדור הבא: אני מאמינה בנתינה ללא תמורה וללא תנאי, אני מאמינה באהבנה והבנה. עם תהליך השינוי שעבר הקיבוץ, עברתי לעבוד בסניף הדואר של היישוב.

ישר כוח לכולם!

- 32 –

זמירה לנגר לפידות / גשר הזיו (ראיין: נימי לנגר)

כל יום אמשיך ב"אהבת לרעך כמוך" לאבא סלים ואמא נזימה. בבגדד 1945 נולדתי קרוב לחג הפסח בבגדד עיראק בשנת היינו במשפחתיות גדולה ובימים חמים עולים לישון על הגג. אנחנו חמש אחיות ואח וגרנו בחמולה המשפחתית במספר בתים קרובים. האחות הבכורה ג'נט התארסה בגיל . אבי היה חייט ועבד עם שותף ערבי. אמא רקמה על סדינים לנדוניות, ולימים 16 סיפרו לנו הדודות שרקמותיה היו ידועות בכל בגדד. ומסמירה הפכתי בשער העלייה 1950 עלינו לארץ בעליית עזרא ונחמיה בשנת לזמירה. אחותי מארי הפכה למירה, פוריאל הפכה לנאווה וג'קלין הפכה לאילנה. יוסף הפך ליוסי ורק ג'נט נפנפה את כל מי שהעז לגעת לה בשם. בארץ נוספו לנו עוד שתי אחיות, כרמלה ורותי. עם ההגעה לארץ גרנו באוהל בבית ליד. אני זוכרת משם את הגשם שלא הפסיק לרדת והציף את כל האוהלים. כשפיזרו אותנו ממחנה הקליטה בבית ליד, אמא ביקשה ולא ויתרה לעבור לירושלים וכך מצאנו עצמנו בצריף במעברת תלפיות. אהבתי את הילדות במעברה (חוץ מהשירותים עם ריח הליזול). כולם היו קרובים, מסיבות של כורדים עם השופרות ותמיד יחד אחד עוזר לשני. פחדתי ללכת מהמעברה לבית ספר בגאולים; שמועות אמרו שחוטפים ילדים. אבל הדרך בין האורנים הייתה יפה והאוויר היה צלול.

- 33 –

אחרי מספר שנים במעברה, עברנו לבית אבן במושבה הגרמנית בירושלים ברחוב 'דור . כשהגענו לבית לראשונה ופתחנו את הלול הישן שבחצר עדיין היו בהם 5 ודורשיו' בגדים עם צלבי קרס ואיקוניות (צלמיות נוצריות). לא סתם קראו לשכונה המושבה הגרמנית. לימים כתבתי ספר זיכרונות על החיים העשירים ברחוב במושבה. בבית הייתה חצר מלאה בנרקיסים. הילדות שלי הייתה קסומה ועם הגיל עלו המטלות והאחריות: חלוקת חלב עם אבא, עבודה במשתלה של מאיר מהעלייה השנייה והכל תוך שאני מתעקשת ללמוד בתיכון ולא להישלח לעבוד ולהסתפק בלימודי ערב. בבית ספר הייתי מתיישבת ומאיירת ומציירת. השתתפתי גם בחוג דאייה בגדנ"ע אוויר במסגרת התיכון. סיימתי את התיכון בבית החינוך והתגייסתי. רציתי להיות טייסת אבל, בראיון לצבא אמרו לי שאין מצב, ועם כל הכבוד לרצון ולחלום שובצתי להיות ממ"כפית. בטירונות הגעתי לשבועיים עבודה בקיבוץ גשר הזיו, כאן פגשתי את מקס ובין קורסי מ"כיות שהעברתי, תוך זמן קצר החלטנו להתחתן. היה דמיון מסוים בין החיים הקהילתיים במעברה ובמושבה לקהילה בקיבוץ. משפחה גדולה לא הייתה זרה לי וככה זה היה בקיבוץ. התרבות והשירה והערבות והכבוד היו חלק ממה שקיבלתי בבית, והקיבוץ היה המשך ברור וטבעי. באחד המכתבים הראשונים כתב לי מקס בואי תיקברי בקיבוץ (כעולה חדש התבלבל בין תבקרי וכנראה גם אקבר בקיבוץ. 80 לתיקברי) והנה באתי...כיום בת בשנים הראשונות בקיבוץ ולפני היותי חברה יצאתי ללמוד. לא הייתי סגורה על נושא הלימודים וניגשתי למשה כרם, מזכיר הקיבוץ באותו זמן, והוא אמר לי שחסרים בקיבוץ מורים לתנ"ך. הוספתי לתנ"ך גיאוגרפיה, תחום שעניין אותי, וכך עשיתי תואר ראשון ותעודת הוראה בשני החוגים. אחרי כמה שנים נולדו לנו דביר ונימי, ובין לבין למדתי בבית הספר לציור "קלישר" של מרגושילסקי. ישנתי אצל בת דודתי רחל חדד בבת ים וזה היה כאילו להיות ממש בבית. יצאנו לשליחות לתנועה הרפורמית בניו יורק ארה"ב .שם התמחיתי 1974 בשנת ואמאייל YMCA בנושאי אומנות שונים. קרמיקה פיסול וקדרות. ויטראז', אריגה ב- (שלמדתי בכנסייה בניו יורק). אני מביטה אחורה על התקופה בניו יורק; זאת הייתה תקופה בה הקרמיקה יצאה מגבולות המלאכה והפכה לאומנות. הדגש עבר מהכלי המושלם אל התהליך, המחווה, הגוף, עם פתיחות לחומר הגולמי, לשבריריות ולאי־ סימטריה. ההשפעה של הזן והאסתטיקה היפנית, יחד עם רוח פמיניסטית של הקרמיקאיות ונשות הרוח סביבי דינה ופיליס ואחרות, גרמה לנו לחזק את קולנו בניו יורק המשתחררת. היה גם קושי. לראשונה מיכאל (מקס) דיבר ברוח התקופה על נישואים פתוחים והיו גם ערבי חילופי זוגות ולי כל זה היה זר ומנוכר וחצה גבולות שהיו טבועים בי.

- 34 –

חזרנו לארץ וחזרתי ללמד ולחנך ב"סולם צור". הבאתי מניו יורק אובניים. שמתי אותם באחד הצריפים ועם ליאורה כרם יצרנו את סדנת "זמיאורה". מאז עלו הצלמיות 70 שאהבתי, גדלו וגדלו, עד שהגעתי לנשים הגדולות בדשא הגדול. בסוף שנות ה יחד עם הצלמיות הגדולות הראשונות נולד סיון בני הצעיר.

בתחילת שנות השמונים מיכאל ואני נפרדנו. מיכאל זכרונו לברכה.

עם השנים "נשות אכזיב" היו קצת יותר רזות אך צמחה מהן גם פוריוּת של חיות וציפורים, צבים וקיפודים. במקביל להוראה עשיתי מגוון של עבודות בקיבוץ ומחוצה לו. הייתי מזכירה, עבדתי במדגרה, וריכזתי תפקידים של ועדת חינוך, רכזת תרבות וועדת חברים ועוד. הייתי בין השליחים לעבודה קהילתית ברוסיה, וגם ליוויתי שנה את קיבוץ רביד שהוקם. עבדתי בסדנת אומנות עם קבוצת נגמלים מסמים "הדרך". בעשרים השנים האחרונות התחברתי לבן זוגי יעקב (קובי) נודל שגם הוא נפרד מאתנו זה גיל עם יותר מידי פרידות. 80 לפני חודש. לעיתים אני מרגישה שגיל אני מביטה עתה בים ומסתכלת באופק וחיה את היום יום. יש מקומות בעולם שעוד לא ראיתי. ויש לי אחריות גדולה ככל יכולתי לחברה ולמשפחה. כל יום בסביבה שלי אמשיך ב"אהבת לרעך כמוך"; זה המוסר שאני שואפת אליו, זה המוסר היהודי והמקראי, זה המוסר שארצה גם להעביר לששת נכדיי ונכדותיי הנפלאים: גפן, ג'ורדי, רות, רפאל, הדס ונור. במדינה יש כיום מחלוקות וכעס. אני משפצת פסלים שנופצו בחשכת הלילה ותמיד לצדי אנשים טובים שמסייעים. פסי הזהב החקוקים בפסלים במקום השברים הם שינחו אותי ואת חברותיי הניצבות ברחבי הגליל. עבודות הפיסול שלי ניצבות: • בבית הספר "סולם צור" פיסול ותבליט קיר במרכז פייס בבית הספר. • פיסול לזכרו של דני רוזוליו במתחם המועצה מטה אשר. • במגדל המים בנהריה ישנם פסלים שלי. • פיסול "שיר השירים" ב"לֶשֶם" במתחם התעשייה צבאית . • בבי"ח רמב"ם מוצבים פסלי 'נשים מן המקרא'. • בקיבוץ גשר הזיו יש תבליטים וציורי קיר במבנים שונים ברחבי הקיבוץ . • .4 פסלי "נשות אכזיב" - בכיכר הכניסה לגשר הזיו על כביש מס'

- 35 –

דניאל קוטניק / גשר הזיו

מדטרויט לגשר הזיו – סיפור חיים נולדתי בדטרויט למשפחה ציונית, שדגלה בחינוך, בלימודים ובתרבות יהודית. אבי אהרון, יליד פולין-רוסיה, למד פילוסופיה גרמנית, אך עבד כחנווני ובהמשך כמורה שנים והמשיכה 35 לשפות. אמי אסתר, ילידת אינדיאנפוליס, הייתה מורה במשך לעבוד גם לאחר נישואיה – דבר יוצא דופן בתקופתה. גדלתי בבית חם ומלא משפחה, מוקף עשרים בני-דודים. סבלתי מקושי בדיבור עד גיל שמונה, וטופלתי באמצעות שיעורים מיוחדים. למדתי בבית ספר ציבורי ובמקביל בבית ספר עברי. המשפחה הייתה ממעמד בינוני-גבוה, ואמי, שהקפידה על עבדנו כולנו בחנות 10 עצמאות כלכלית לנשים, תמכה בנשים במשבר כלכלי. מגיל המשפחתית. בבית הספר שובצתי לכיתת מחוננים, ובהמשך למדתי בתיכון מצטיינים. החינוך למצוינות הוביל לכך שכל ארבעת האחים למדו לימודים אקדמיים. אני למדתי כלכלה בארה"ב ותואר שני בכלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. תנועת "הבונים" ודרך לארץ הייתי פעיל ומדריך בתנועת "הבונים", שהייתה בית אידאולוגי וחברתי. לאחר התיכון השתתפתי בשנת הכשרה בקיבוץ גשר הזיו — קיבוץ שאימצתי מאז ועד היום. בארה״ב עבדתי בתנועה בתפקידים שונים, ובניו יורק לימדתי מתמטיקה בשכונת עוני. שם פגשתי גם את בוני, אשתי ואם בנותיי.

- 36 –

התאהבנו, ובהמשך עלינו יחד לישראל עם גרעין הבונים. 1967 בקיץ

הגעה לקיבוץ והקמת משפחה נחתנו בארץ לקיבוץ גשר הזיו. התגוררנו בדירה קטנטנה, ובהמשך 1970 ביוני 7 ב־ .) 1979 ) ומירב ( 1974 ), הדס ( 1970 עברנו לדירה גדולה יותר עם הולדת בנותינו: תמר ( החיים בקיבוץ היו צנועים ופשוטים, אך מלאי משמעות. עבודה וקריירה התחלתי לעבוד במטע הבננות – עבודה פיזית מאתגרת, ולאחר שנתיים מוניתי לרכז המטע. בהמשך עבדתי במפעל "פוליזיו" בייצור, בשיווק ובמידע פיננסי. נבחרתי לתפקיד גזבר הקיבוץ. 1985 בשנת עברתי לתל אביב כמנהל עסקי של מרכז שיקום לנכים, ובמקביל סיימתי 1990 בשנת .BNI תואר שני. לאחר מכן הקמתי את הסניף הישראלי של רשת השיווק הצטרפתי לחברה לביקורת פנים עד פרישתי לפנסיה. בוני עבדה 2000 בשנת כמדריכה ומפקחת במשרד הרווחה, בנוסף כמלווה למשפחות שכולות של משרד הביטחון. שירות צבאי ומילואים חמישה חודשים לאחר העלייה התגייסתי לצה״ל. למרות היותי אב צעיר, לא קיבלתי הקלות. הוכשרתי בחיל ההנדסה לסילוק פצצות. השתתפתי במלחמת יום כיפור שנים ביצעתי מילואים ממושכים, לרוב בלבנון. 27 ומלחמת לבנון הראשונה. במשך במלחמת יום כיפור נולדה הדס, אך שמעתי על לידתה רק ארבעה ימים לאחר מכן. גידול ילדים בקיבוץ הבנות גדלו במסגרת הלינה המשפחתית, לאחר שנים שבהן נהוגה הייתה לינה בבתי הילדים. למדנו להעריך את חשיבות מעורבות ההורים, ולא להסתמך בעיניים עצומות על "המערכת". היו עמוסות הפגזות על גשר הזיו, והחיים התנהלו בצל המקלטים. 80 וה־ 70 שנות ה־ למרות האיום, המשכתי לעבוד ולהתנהל רגיל עד כמה שאפשר — לעיתים למורת רוחן של הבנות. שינוי בקיבוץ גשר הזיו היה אחד הקיבוצים הדלים בארץ. קבוצת חברים הובילה תהליך עמוק של שינוי, שהוביל למודל "רשת ביטחון": כל משפחה מפרנסת את עצמה והקיבוץ נותן רשת הגנה בסיסית. התהליך נמשך כשנתיים, הציל את הקיבוץ. היום גשר הזיו יציב וחזק, והשינוי אִפשר לחברים עצמאות כלכלית, רווחים שנתיים ורמת חיים גבוהה יותר. עם ההפרטה עברנו לבשל בבית, לכבס בבית ולהחזיק רכבים פרטיים – שינוי מהותי בחיי היומיום.

- 37 –

ההישג העיקרי - המשפחה המורחבת איש, שלושה דורות: 14 היום אנחנו נהנים וגאים מהמשפחה המורחבת המונה זוג פנסיונרים, הבנות והחתנים, והדור הצעיר – שבעה נכדים ונכדות.

- 38 –

רותי קוריאט / חניתה

הספקתי ללמוד ביה"ל, לטייל בעולם, לחוות את הקורונה ו... להיות מפונה במלחמה הארורה שמי רות קוריאט (אופנהיימר בילדותי). נולדתי אמנם ברחובות, אך גרתי בגדרה, בה למדתי עד כיתה ח' בבית ספר יסודי ע"ש פינס. בתאונת דרכים על אופנועו. אחי, 29 בגדרה נקברו אבי ואחי. אבי השוטר נהרג בגיל .25 ניצן, נהרג במלחמת יום כיפור בגיל תיכון – כבר גרתי ברחובות ליד מכון וייצמן ולמדתי ב"תיכון מאוחד" (שהפך ל"תיכון ע"ש עמוס דה שליט"). ביליתי בתנועת "מכבי הצעיר". שם עברתי קורס מדריכים ואפילו זכיתי בסמל "מכבי זהב" כמצטיינת בקורס! כמו כולם, ביליתי במחנות תנועה, בפעילות בפרדסים, בטיולים שונים ובחברה ממש טובה. , שהיה אז בצריפין והגעתי לקיבוץ חניתה 12 ואז.... התגייסתי והייתי למ"כית בבה"ד שנה!!) 60 ככזו.... שם הכרתי את בעלי לעתיד. שם אני חיה עד היום (יותר מ למדתי יעוץ חינוכי ולשון ל-ב"א באוניברסיטת חיפה, ושם גם מ"א בחינוך מיוחד וביבליותרפיה, בה עבדתי חלקית בהנאה רבה. שנים בממר"ם השנייה 5 במקביל נולדו שתי בנות נחמדות במיוחד: האחת בילתה ב"מודיעין" ובחופשת השחרור "זכתה" בנכות צה"ל בשל תאונת דרכים בחניתה

- 39 –

כשרכבה על אופניה.

היינו גם שנתיים בארה"ב. צביקו, בעלי, נשלח לשם כמנהל סניף של המפעל שלנו דאז "מפעל מתכת חניתה". שם לימדתי שנתיים בבי"ס "שכטר" היהודי, תוך כדי לימודים באוניברסיטה "רטגרס". בת אחת למדה שם באוניברסיטה והשנייה בבי"ס תיכון ציבורי (כפי שהעדיפה). כששבנו ארצה בתום השליחות, חזרתי לתיכון האזורי "סולם צור" לחנך וללמד לשון לבגרות. השנים חלפו עברו ועד כה הספקתי ללמוד ביה"ל, לטייל בעולם, לחוות את הקורונה, את המלחמה הארורה, ולהיות מפונה, כמובן. היום מנסה להסתגל לחזרה לשגרה.

ואם כבר, עוד כמה מלים על הנכדים/ות: .) 10-22 בנות ובן ( 2 ) ולשנייה 22-29 בנים ( 3 לבת הבכורה יש

- 40 –

נירה אמיתי / חניתה

הייתה לי ילדות מאושרת ושובבה. אני נירה אמיתי.

בראשון לציון כשעדיין הייתה מושבה. 1945 נולדתי בשנת

אני דור חמישי בארץ ומשפחתה של אמי מראשוני הבילו"יים. הבית שלנו היה בשורת הבתים הראשונה ליד החולות של חוף הים, וזה היה מגרש המשחקים שלנו. הייתה לי ילדות מאושרת ושובבה. לחניתה הגעתי לשנת שירות ממשמר דוד במסגרת עזרה לקיבוצים צעירים. שם נשלחתי ללימודי גננות בסמינר לוינסקי ועבדתי בתור גננת בקיבוץ. שנים. בזמן שחזרנו היה צורך בחניתה בסייעת לרופאת השיניים וניהול 12 חזרנו אחרי המרפאה. עבדתי במרפאת השיניים עד שיצאתי לפנסיה.

גידלנו שלושה ילדים: טל – מהנדס השירות במפעל כרמל אולפינים. ענבל – מפיקת אירועים רפואיים. גיא – עוסק במוסיקה ויוצר מוסיקה לסרטים וסרטי פרסום.

- 41 –

אליסה גוזמן / יחיעם

גלגלי הגורל ממקסיקו ועד ליחיעם גלגל הגורל

. נולדתי במקסיקו 1966 שמי אליסה גוזמן דה לסלו, חלק מנוף קיבוץ יחיעם משנת .10.10.1945 סיטי בתאריך כדי להבין מאיפה אני באה, אני חייבת להסביר קצת על משפחתי. אמי נולדה למשפחה אמידה, אך בעיקר למשפחה בה היו אנשי 1924 במדריד, ספרד בשנת חינוך, תרבות והרבה אידאולוגיה נגד המלוכה והכנסייה. סבי, ברנרדו חינר דה לוס ריוס (שם ידוע בספרד) היה ארכיטקט עיריית מדריד וכאשר הרפובליקה השנייה עלתה לשלטון, הוא הפך לשר התחבורה והיה חלק מהממשלה, בזמן שפרצה מלחמת . משפחת אמי נדדה בכל ספרד עד שפרנסיסקו פרנקו 1936 האזרחים בספרד בשנת לצרפת ומשם לאמריקה 1939 ניצח במלחמה. כל המשפחה הצליחה לצאת בשנת 17 כאשר עזבה את ספרד, כבת 15 עד שהגיעו כפליטים למקסיקו. אמי הייתה בת כאשר הגיעה למקסיקו. , להורים מקסיקנים שנאלצו לברוח ממקסיקו 1915 אבי נולד גם כן במדריד בשנת , כיוון שסבי היה פרסונה נונ-גראטה, כי כל הזמן REVOLUCION MEXICANA בזמן ה. כתב ודיבר נגד השלטון של אותה תקופה, כל המשפחה – סבי מרטין לואיס גוזמן (סופר מפורסם וסנטור במקסיקו), אשתו ושלושת בניו – התגלגלו במשך השנים בין חזרו כולם למדריד. סבי היה המזכיר 1932 מקסיקו לבין מקומות שונים. בערך בשנת האישי של נשיא הרפובליקה וכתב באותו זמן חלק מספריו. הם חיו במדריד בזמן

- 42 –

פרוץ המלחמה. בלי לחשוב פעמיים חזרו למקסיקו, כי זו לא הייתה המלחמה שלהם.

- הוריי הכירו זו את זה במקסיקו דרך חברים ספרדים משותפים התחלת הגורל שהגיעו גם הם באותה תקופה. (אולי לא הייתי נולדת אם לא הייתה פורצת מלחמת בערך, כך שאני ואחותי הצעירה 5 ?) הוריי נפרדו כאשר הייתי בת 1936 האזרחים ב חיינו בימי חול תחת תרבות ספרדית ובסופי שבוע תחת תרבות מקסיקנית. למדתי עד כיתה ו' בבית הספר "אל קולחיו מדריד", במתחמים נפרדים של רק בנות ורק בנים מעבר לכביש. כל המורים היו ספרדים רפובליקנים. יום אחד אבי החליט שמספיק ללמוד בבית גלגל הגורל מסתובב בפעם הראשונה. ספר "ספרדי" (אחד הטובים עד היום במקסיקו) והחליט להעביר אותנו לבית ספר במרכז השכונה היהודית, שמחצית המורים היו גם הם ספרדים רפובליקנים, אך לימדו אנגלית בצורה יותר אינטנסיבית. בית הספר התיכון היה מצוין. דבר אחד אפיין אותו – מחצית התלמידים היו יהודים שלא למדו בבתי הספר היהודיים הקלאסיים. כאשר היו חגים יהודיים מחצית הכיתה לא הופיעה ואז... לא למדנו. החברה הטובה שלי בבית הספר הייתה יהודייה כמובן. לקראת סוף הלימודים הזמינה אותי לבקר ב"השומר הצעיר במקסיקו"... זאת הייתה חוויה של עשייה וחברות לאחר הלימודים שלא הייתה גלגול שני בגלגל. מוכרת לי. הרבה יציאות לטיולים בארץ היפה. היו קולות נגד לקבל אותי כ"חברה בקן" בגלל שלא הייתי יהודייה, אך בסוף הסכימו. הקבוצה שלי הייתה צריכה לעלות ליחיעם. אני החלטתי שלפני שאני עושה "עלייה", אני רוצה לבדוק מה זה "קיבוץ". ארגנתי לאחותי ולי נסיעה בכל אירופה (בכל מקום הייתה לנו משפחה כמעט) ועצירה בארץ הקודש. המדריכים שלי כבר היו ביחיעם, כך שלא הייתה בעיה לסדר לנו חדר ועבודה בשדה. כמו כן ביקשתי מהם האם יכולים למצוא לנו נהג, דובר ספרדית או לפחות אנגלית, כדי לטייל בארץ ולצאת קצת מיחיעם. בלי בעיה ארגנו לנו בחור בחופשת שחרור מצה"ל... והשאר היסטוריה. , בו הכרתי את אדם לסלו. המדריך הטוב 1966 היה הטיול הזה, ינואר הגלגול הגורלי ביותר שיכלו למצוא בסביבה, עד כדי כך טוב, שהחלטתי לא לחזור למקסיקו (חזרתי לישראל) ולהישאר כאן לתמיד, כי מצאתי 1966 למקסיקו רק כדי לחזור שוב במרץ את אהבת חיי! מאז, את כל חיי הבוגרים חייתי במקום היפה והפורח הזה בגליל המערבי. התחתנו פעמים - בפעם הראשונה קיבלנו את ברכת הקהילה בחתונה הכי גדולה 3 ,אדם ואני, ביחיעם לרגלי המבצר. היינו אחד מתשעה זוגות. השנייה: כדין, במקסיקו בבית משפט פשוט בו שתי המשפחות יכלו להיות ביחד (זוכרים? ספרדים וורסוס מקסיקנים?) אתי, ליאת, לאחר הגיור שלי. נולדו לנו שלוש בנות ובן: 1974 והשלישית, כדת, ב-

- 43 –