גבורות - סיפורי החיים של בני ה 80 - מועצה אזורית מטה אשר עמותת הותיק גליל מערבי

ואחריו החלטתי לעלות ארצה. הימים היו לאחר מלחמת ששת הימים ובסוכנות אמרו לנו לחכות קצת עם העלייה כי הארץ מלאה מתנדבים. חזרתי ליוהנסבורג והלכתי ללמוד להיות אחות מוסמכת. עם סיום לימודיי עליתי ארצה. ביקשתי מהסוכנות ללכת לאולפן לעברית ושלחו אותי לקיבוץ אפק. שם הכרתי את בעלי לשעבר, אלון. הגישה לאפק היתה קצת קשה באותם ימים, ואלון שמע שגם בעין המפרץ יש אולפן, וקל יותר להגיע לקיבוץ מהכביש הראשי. ככה הגעתי לעין המפרץ. אלון התגייס לצבא ואני נשארתי ללמוד באולפן. אחרי האולפן השלמתי את לימודי לאחות מקצועית בתל השומר. גרתי בנהריה אצל הדודה שלי ועבדתי בבי"ח בנהריה. באותו הזמן התחתנתי עם אלון ולאחר זמן קצר נולד בננו הבכור, ערן. חזרנו יחד כמשפחה לעין המפרץ. הייתי צריכה להכניס את ערן לבית התינוקות והיה לי קשה מאד להתרגל ולקבל את הלינה המשותפת. לשמחתי הרבה, המטפלת של ערן, יעל שחף, התייחסה אליו ואלי בצורה יוצאת מהכלל, ועזרה לי מאד להשתלב בקיבוץ. שנים. לאחר מכן ביקשו 10 התחלתי לעבוד בגיל הרך בקיבוץ והתמדתי בתחום זה כ- שנים וביקשתי 12 ממני לעבור לעבוד ב'ביתנו' עם החולים בקיבוץ. עבדתי שם כ- שנים עד שיצאתי לפנסיה. 10 לצאת. עברתי לעבוד במכבסה ובקומונה, שם עבדתי כ קצת אחרי הולדת ערן נולדה לנו בת- מעין. דרך מקומות העבודה השונים שעברתי בקיבוץ רכשתי לי חברות רבות, ועד היום אני מוקפת חברות טובות שעוזרות לי מאד. מאז שחליתי בסרטן הקיבוץ ממש עוטף אותי ודואג לי. אני לא יכולה לחשוב על מקום טוב יותר לחיות בו, ומודה לעין המפרץ כל יום.

במשך השנים השתדלתי לתרום לקיבוץ כמיטב יכולתי.

מעין חזר לקיבוץ לאחרונה ו ערן שני ילדי הקימו משפחות וחיו שנים רבות בארה"ב. נכדים – שניים מכל אחד מילדי. 4 חיה עדיין בארה"ב. יש לי

היום אני חיה כפנסיונרית בדיוק לפי מה שמתאים לי ונהנית מהזמן בכיף.

- 88 –