זיכרונות על מפה לבנה / שונמית (נמי) דותן

בילדותו הרכה היה תלמיד ב״חיידר״, שיטת הלימוד שהייתה מיועדת לבנים בלבד. מגיל שלוש ומעלה נאספו הקטנים לחדר, בראשותו של “מלמד” שלא הוסמך לשמש כמורה והעביר את השיעור בלימודי הקודש בשיטות מחמירות, שהיו מלוות גם בעונשים. חשוב לציין שחינוכן של הבנות באותן העיירות, היה שונה לחלוטין. הבנות נשארו בדרך כלל בבית, למדו מאימן את מלאכות הבית והטיפול בתינוקות שהלכו והתווספו למשפחה. לעיתים למדו קרוא וכתוב מאביהן או במסגרת מצומצמת שנועדה רק להן. אחרי חגיגת בר המצווה החל ללמוד בישיבה קטנה, שהייתה מיועדת לצעירים, סמוך לבית הוריו החרדים. משבגר עבר לישיבה גבוהה בעיר לודג’. גם בישיבה זו למדו לימודי קודש בלבד. בשבתות היה מוזמן, כיתר התלמידים, לארוחות בבית אחד מהגבירים היהודיים בעיר. המינהג של אכילה בבתי זרים כרסם בנפשו. הוא הושפע מאחיו הבוגרים שהחזיקו באידאולוגיות הציוניות, עזב את הישיבה והתרחק מהדת, למורת רוחם של הוריו שהיו דתיים מאד וכלל לא ציוניים. עלה אבי ארצה באונייה. את רישיון העלייה (סֶרְטִיפִיקָט) 1936 בשנת השיג באמצעות נישואים פיקטיביים לאישה שהכיר לצורך זה, מעשה שהיה מקובל אז. באותם ימים שלטו האנגלים בארץ, ועשו כל מאמץ לצמצם את מספר היהודים שחיו בה, ולכן הגבילו את מספר הרישיונות שהנפיקו לעלייה ארצה. לפרקים קרה, שיהודים שקיבלו סרטיפיקט, נאלצו מסיבות שונות למכור את רישיון העלייה שלהם. לא פעם נקרעו משפחות כשאחד מבני הזוג נשאר באירופה לשמירה על הרכוש והשני עלה עם הילדים ארצה. אלה שקנו מהם את הזכות לעלייה היו צריכים לשנות את זהותם, להתחזות לבעל הרישיון ולהינשא בנישואים פיקטיביים לבעל הרישיון. לאחר הגיעם ארצה נפרדו והנישואים התבטלו.

14