זיכרונות על מפה לבנה / שונמית (נמי) דותן

״ש ְׁתַלְת ֶּם נִגּוּנִים ב ִּי אִמ ִּי וְאָבִי

נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים ש ְׁכוּחִים

גַּרְעִינִים גַּרְעִינִים נְש ָׂאָם לְבָבִי

עַת ָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים

עַת ָּה הֵם ש ׁוֹלְחִים פ ֹּארוֹת ב ְּדָמִי

ש ָׁרְש ֵׁיהֶם ב ְּעוֹרְקָי ש ְׁלוּבִים

נִג ּו ּנֶיך אָבִי וְש ִׁירַיִך אִמ ִּי

ב ְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְש ָׁבִים״

פניה ברגשטיין | ״ ״ניגונים

תוכן העניינים

........................................................ הקדמה ........................... סיפורים שמרדימים ילדים .................................. הסיפור של אבא פסח ................................... השושלת הנשית שלי ........... אבי ואמי מקימים משפחה (בן יעקב) ............................................... המפה הלבנה ............................... אחי הגדול משה-מוֹיְש ֶׁה .............................................. נָמֶלֶ’ה הקטנה ........................................... שבת משפחתית ........................................... אלוהים מתעתע ........................................ צעדים בהתבגרות ....................................... גדעון, חברי לחיים ............................... המפגש ששינה מציאות .......................... חמי ריכרד (ריצ’רד) דויטש ........................... חמותי לוטה (לאה) דויטש ............................... משפחת דויטש החדשה ................................... מזוג למשפחה (דותן) .............................. המשפחה הגרעינית שלי ............................................... נימוסי שולחן ........................................ סיפורה של טבעת .............................................. מה מעמידים? ...................... - מפגש משפחתי 2024 חנוכה ..................................................... סוף דבר 13 17 27 32 35 39 46 49 53 59 62 69 77 79 84 91 92 94 97 98 100 4 7

ופתאום תוך 74 נהגתי לאמר שיש לי אמא צעירה בת . בשנה זו חל אצלה 75 שנה, הפכה אמא לזקנה בת השינוי. מצבה הבריאותי הדרדר, ראייתה נפגעה והיא התקשתה להמשיך ולגור במגוריה העצמאיים. אז גם נבט הרעיון לעבור לדיור מוגן. בעבר חשבתי שכדי להפוך לזקנים, צריך לפתוח איזו דלת ולהיכנס בה. את הדלת לא מצאתי, אבל לאחרונה הבנתי שאני בעיצומה של השנה המסוכנת - זו שבין , והגוף מאותת לי שמשהו חדש מתרחש. הגב 75 ל- 74 כואב, הרגליים מסרבות לעיתים לרוץ וגם השחייה, בה ניצחתי בגאווה בתחרויות כנגד עצמי וכנגד אחרים, אפעס ... כבר לא כל כך פשוטה לי. זו הייתה סטירת לחי מצלצלת. היה זה הרגע המכונן בו התחלתי להפנים, שהעבר גדול בהרבה מהעתיד, ההווה גדוש בענייני השעה והבריאות מעסיקה אותי יותר מתמיד. כל השנים ראיתי עצמי מתמודדת וחסינה, עסוקה בבניית משפחתי ובעתידי שלי. המבט היה מופנה קדימה ונקודת ההתחלה של ההיסטוריה שלי הייתה הקמת משפחתי. היום אני ערה יותר לפגיעותי ולשבריריות של התוכניות והחלומות. אני מודעת יותר לחשיבותם של השורשים והמקורות המשפחתיים שלי, ועלה בי הצורך לספר, להנציח ולהשאיר אחרי את הזיכרונות שרק אני עוד נוצרת ובלעדיי יאבדו לתמיד. “כ ִּי מִד ֵּי דַב ְּרִי ב ּו – זְכֹר אֶזְכ ְּרֶנּו עוֹד”. (ירמיהו ל”א י”ט)

6

סיפורים שמרדימים ילדים

אימהות וסבתות מעצם טיבען מרגיעות ומרדימות ילדים. עד היום מתנגן באוזניי קולה הרגוע של אמא שלי, שהייתה שרה לי כל ערב, לפני השינה. “לַיְלָה לַיְלָה מִסְת ַּכ ֶּלֶת הַל ְּבָנָה ב ַּפ ְּרָחִים אֲש ֶׁר הֵנֵצו ב ַּגִּנָּה ב ְּפַרְחִי הַיָּקִינְטוֹן ב ְּגַנָּנו הַק ָּטֹן לַיְלָה לַיְלָה מִסְת ַּכ ֶּלֶת הַל ְּבָנָה”... (לאה גולדברג) עצמתי את עיניי כשקול השירה המרגיע באוזניי והפלגתי אל השינה עטופה בתחושת ביטחון. היום כסבתא לשמונה נכדים גם אני שרה לנכדיי הקטנים את השיר הנושן והטוב – וליבי עולה על גדותיו מגעגועים לאמי ולילדותי הרחוקה. גרוני נחנק מהתרגשות ואני מוחה בסתר דמעה, לבל יראו הקטנים. אבל האמת היא שהנכדים של היום כבר אינם מסתפקים בשירים התמימים שכה אהבתי. הם מחפשים אחר ריגושים תזזיתיים בטלפון או במסכים ומתקשים להירדם. אני עדיין מתעקשת לשיר להם, כשמתאפשר לי.

7

8

גדלתי במשפחה עוטפת ומחבקת בת חמש נפשות - אבא, אמא, שני ילדים וסבתא מצד אמא, שגרה עמנו והייתה הדמות המרכזית סביבה התנהל הבית. סבתא, שכולם קראו לה מָאמָא, הייתה תמיד בבית. חיוכה החם והאוהב ניבט אלי בכל פעם כשפתחתי את הדלת ונכנסתי הביתה. האוכל החם, הטעים ו”המבריא” היה מוכן על השולחן, מחכה רק לי. תחושת נינוחות וביטחון ריחפה בחלל הבית. גדלתי בידיעה שתמיד יהיה מענה ויימצא פתרון לכל בעיה. זה לא מובן מאליו, ולא קורה בכל משפחה, ואני מוקירה ומודה על כך מעומק ליבי. כל משפחת המוצא שלי כבר הלכה לעולמה. אבי נפטר כשהייתי נערה, סבתי ואימי הלכו לעולמן בשיבה טובה, ואחי משה לא זכה לצערי לסגור שישה עשורים. פרטים רבים חסרים לי בהיסטוריה המשפחתית ורב הנסתר על הנגלה. למרבה הצער אנחנו לא שאלנו והורינו לא סיפרו. עכשיו, כשראשי וליבי גדושים בשאלות – ואני גם מוכנה לשאול, אין כבר כתובת לפנות אליה. כנראה יש משהו נורמטיבי בכך שהדור הצעיר לא שואל את ההורים שאלות. בעיקר כאלה הקשורות בילדותם שלהם, ברגעי חולשתם, במה שקרה לפני שהיו אבא ואמא. מסתבר שרובנו מבקשים לראות בהורינו בוגרים, חזקים, כאלה שיהיו משענת ומקור לביטחון, וקשה לנו להיפגש עם חלקים אחרים שלהם. החלטתי אם כך שלא אחכה ליום בו ישאלו אותי שאלות (ואולי לא ישאלו). גמלה בליבי החלטה לעשות מעשה, ולספר את מה שאני זוכרת מתוך המעט שנאמר לי ודרך החוויות שחוויתי. אחלוק את זיכרונותיי מתוך הצורך שלי להנציח, בתקווה שהצעירים במשפחה ישמרו על המורשת. בכך אולי אתרום לפריצת המחסום ולבניית גשר בין הדורות. בהתרגשות רבה אחלוק סודות משפחתיים כמו למשל על עוגת הגבינה שנאפתה תמיד בתבנית עגולה, או על הטשולנט שבושל משישי בצהריים, כשאמא הייתה “מעמידה סיר”, מכניסה בשר וירקות, דבש ותבלינים –

9

הכל בכמות המדויקת של “כמה שתופס” ו”כמה שלוקח”. סיר האלומיניום הגדול היה מתבשל על אש קטנה כל הלילה, עד למחרת בצהריים. אמא נהגה לקשור את מכסה הסיר לשתי הידיות בעזרת מגבת מלופפת. אבל שיא האירוע עבורי התרחש בשעת לילה מאוחרת, כשאחי מוֹיְש ֶׁה ואני חזרנו הביתה, כל אחד מבילוייו הוא, והריח המוכר והאהוב היה עולה באפינו. תוך דקות היינו מוצאים את עצמנו רוכנים מעל הסיר המהביל, נלחמים בקשרי המגבת, ושולים בכפות את תפוחי האדמה החומים והלוהטים. תוך כדי ציחקוקים וליחשושים, פן נעיר את הישנים, חלקנו חוויות טריות, רכילויות מסעירות ועצות שבדרך כלל הועברו ממנו אליי. בבוקר התלוננה אמא, עם קורטוב של חיבה, על כך שמפלס החמין ירד. לעולם לא אשכח את המראה, שזיכרו מחמם את ליבי עד היום. כשהיינו ילדים אחי ואני ישנו באותו החדר ומשבגרנו הוחלט במשפחה שצריך להפריד בינינו. מרדנו ולא הסכמנו לקבל את רוע הגזירה. הבנו את רצון ההורים, אך לא רצינו להיפרד, והבטחנו שנימצא פתרון לסוגיה. החלטנו על סידור יעיל - כשהאחד מתלבש השני “עושה רונדל” – זאת אומרת מסתובב ולא מציץ. כיוון שהסידור הוכיח עצמו היו כולם מרוצים, ואנחנו המשכנו להיות שותפים לחדר עד אמצע שנות ההתבגרות. אז עברתי לישון בחדר עם סבתי במיטה שנשלפה מידי ערב מתחת למיטתה. אני עדיין מתגעגעת לשעות היקרות הללו שחלקנו בחדר המשותף, שהיו רק שלי ושל אחי. אני נזכרת בסודות שעיצבו את משפחתנו, היו ונשארו המייחד רק אותנו. D.N.A הניגון הפנימי שלנו, ה-

10

11

)1936 אבי פסח בעלותו ארצה (

12

הסיפור של אבא פסח אבי פסח נולד בעיירה פְּלוֹצְק שבמזרח פולין, באזור ורשה. הוא נולד , ומכאן שמו. שורשיו צמחו ממשפחת גלובוס. 1912 בערב חג הפסח הייתה זו משפחה ברוכת ילדים. אחת מבנות המשפחה, שֶׁיְּינֶה-מַלְכֵּה , נישאה ליעקב-אריה יישיביץ. בני הזוג בנו את 1880 (יפה-מלכה) ילידת ביתם באותה עיירה, בסמוך לבית הוריהם. יעקב-אריה שילב לימוד תורה עם עבודה ופרנסה והשניים הביאו לעולם תשעה ילדים.

1912-1965

יעקב אריה

שיינה מלכה

אבי היה הילד השמיני. כשנולד כבר היו לו אחיינים גדולים - אך על פי סיפוריו, דרש תמיד שיפנו אליו בתואר “דוד”. הבית היה אמיד ומטפלת גויה סייעה בגידול הילדים. לפי הסיפור המשפחתי, הפילה המטפלת את אבי התינוק, שנחבל קשות ברגלו ועקב טיפול רפואי לקוי נותר עם רגל אחת קצרה מהשניה. הפציעה גרמה לצליעה שליוותה אותו כל חייו. אני זוכרת אותו ככזה.

13

1875

1900

1925

1950

1975

2000

2025

בילדותו הרכה היה תלמיד ב״חיידר״, שיטת הלימוד שהייתה מיועדת לבנים בלבד. מגיל שלוש ומעלה נאספו הקטנים לחדר, בראשותו של “מלמד” שלא הוסמך לשמש כמורה והעביר את השיעור בלימודי הקודש בשיטות מחמירות, שהיו מלוות גם בעונשים. חשוב לציין שחינוכן של הבנות באותן העיירות, היה שונה לחלוטין. הבנות נשארו בדרך כלל בבית, למדו מאימן את מלאכות הבית והטיפול בתינוקות שהלכו והתווספו למשפחה. לעיתים למדו קרוא וכתוב מאביהן או במסגרת מצומצמת שנועדה רק להן. אחרי חגיגת בר המצווה החל ללמוד בישיבה קטנה, שהייתה מיועדת לצעירים, סמוך לבית הוריו החרדים. משבגר עבר לישיבה גבוהה בעיר לודג’. גם בישיבה זו למדו לימודי קודש בלבד. בשבתות היה מוזמן, כיתר התלמידים, לארוחות בבית אחד מהגבירים היהודיים בעיר. המינהג של אכילה בבתי זרים כרסם בנפשו. הוא הושפע מאחיו הבוגרים שהחזיקו באידאולוגיות הציוניות, עזב את הישיבה והתרחק מהדת, למורת רוחם של הוריו שהיו דתיים מאד וכלל לא ציוניים. עלה אבי ארצה באונייה. את רישיון העלייה (סֶרְטִיפִיקָט) 1936 בשנת השיג באמצעות נישואים פיקטיביים לאישה שהכיר לצורך זה, מעשה שהיה מקובל אז. באותם ימים שלטו האנגלים בארץ, ועשו כל מאמץ לצמצם את מספר היהודים שחיו בה, ולכן הגבילו את מספר הרישיונות שהנפיקו לעלייה ארצה. לפרקים קרה, שיהודים שקיבלו סרטיפיקט, נאלצו מסיבות שונות למכור את רישיון העלייה שלהם. לא פעם נקרעו משפחות כשאחד מבני הזוג נשאר באירופה לשמירה על הרכוש והשני עלה עם הילדים ארצה. אלה שקנו מהם את הזכות לעלייה היו צריכים לשנות את זהותם, להתחזות לבעל הרישיון ולהינשא בנישואים פיקטיביים לבעל הרישיון. לאחר הגיעם ארצה נפרדו והנישואים התבטלו.

14

כשהגיע אבי ארצה כבר חיכו לו כאן אחיו הגדולים, יוסף ועזריאל. בהחלטה משותפת החליטו להחליף את שם משפחתם הפולני יישיביץ, לשם עברי – בן יעקב, על שם אביהם. 20 , עלה ארצה בגיל 1905 האח יוסף, יליד וחלומו היה להיות פועל בארץ ישראל. הוא השתלב בעבודת ניקוי רחובותיה של העיר הנבנית תל אביב וראה בכך ערך בעל משמעות. גם כשהוצע לו לעבור לעבודה משרדית-ניהולית, סירב. , עלה 1908 האח השני, עזריאל, יליד ובמהרה התבלט בתחום 17 בגיל הבטחון. הוא סיים את קורס קציני ההגנה הראשון בג’וערה והיה ממקימי מושב עין ורד. כשאבי פסח עלה ארצה הוא התגורר תקופה קצרה בבית אחיו בעין ורד והחל לעסוק בנגרות. כיוון שהתקשה בעבודות פיזיות עקב נכותו, עבר לתל אביב והחל ללמוד עברית, אנגלית ומתמטיקה. נמצאה לו משרה כפקיד ב”ברית הקואופרציה הצרכנית”, שהפכה לימים למשביר המרכזי ולאחר מכן למשביר לצרכן והוא החל ללמוד הנהלת חשבונות בקורס ערב.

יוסף

עזריאל

15

1875

1900

1925

1950

1975

2000

2025

)1920 סבתי מאמא ואמי גלה (

16

השושלת הנשית שלי אמי הייתה בתה היחידה ובבת עינה של אמא שלה, שגידלה אותה ללא בעל ואב. סיפורה של אמי שזור וארוג בסיפורה של אמה – סבתא שלי. כל חייהן חיו בצמידות, העצימו ותמכו אחת בשניה, ולעתים אף הקריבו זו למען זו. זאת הייתה המציאות לתוכה נולדתי. סבתי גרה עמנו ותולדות חיי שלובים בחייה, מבלי לקפח כמובן את מקומה של אמי. חנה וולשציק, הסבתא הנהדרת שלי, נקראה בפי כל מָאמָא. לרוב חבריי לא הייתה סבתא כלל, כייוון שרובן ניספו בשואה, ואני, למזלי הטוב, התברכתי בסבתא צמודה, שדיברה עברית רהוטה והייתה עגולה ודשנה עם מבט טוב בעיניים וזרועות עבות ועוטפות.

1898-1975

היא הייתה סבתא של כולם. של השכנים, של החברים וגם של החברים של החברים. אפילו עוזרת הבית החשיבה אותה כמאמא שלה. מאמא הייתה מוסד. רבים באו לשבת איתה בשעות הבוקר לשתות תה מהביל, לשוחח ולשפוך את הלב ועל הדרך גם לקבל עצה טובה בעת הצורך. אפילו החברים שלנו נהגו להציג בפניה את בני זוגם החדשים. לנו היא שימשה כעוגן תומך ותמיד המתינה לנו בבית עם מילה טובה וארוחה חמה.

מאמא בילדותה

17

1875

1900

1925

1950

1975

2000

2025

בכפר גוניינס הסמוך לעיר ביאליסטוק. 1898 מאמא נולדה ברוסיה בשנת הוריה, ציפורה ואבא גולדברג היו חילוניים מזרם ההשכלה. אמה הייתה מודרנית בלבושה, ללא כיסוי ראש ובמלתחתה היו שמלות ארוכות וקצרות, לפי צו האופנה של התקופה. לזוג נולדו שלושה ילדים, חנה הבכורה, אחריה אח ושמו חיים ואחות בשם חוה. לימים נישאה חנה למשה וולשצ’יק, שהיה ציוני ומורה לעברית, וגם הוא השתייך לזרם ההשכלה.

אבא גולדברג

ציפורה גולדברג

מאמא ואחיה חיים

מאמא ואחותה חוה

18

70 תנועת ההשכלה התפשטה בקרב יהודי מזרח אירופה החל משנות ה- . דגלה בנבדלות של היהודים 19 ועד סוף המאה ה- 18 של המאה ה משכניהם הגויים ופעלה לתחייה והתחדשות תרבותית ורוחנית. התנועה פעלה למען תחיית השפה העברית ועודדה את השימוש בה בספרות ובעיתונות. התנועה אף קידמה רעיונות של רציונליזם, ליברליזם, חופש מחשבה וביקורתיות במעטפת של מודרניות ונאורות.

למרבה הצער חיי הנישואים של הזוג הצעיר נגדעו באכזריות. חנה הייתה בהריון כשבעלה 22 בת ה משה יצא עם אחיה ללמד עברית בעיירה סמוכה. שניהם נרצחו בדרך, רק בשל היותם יהודים. חנה נשארה בביאליסטוק שם ילדה את בתה, לה קראה אביגיל (גלה). מאמא לא נישאה שוב והשקיעה את כל כולה בגידול בתה. אמי אביגיל נולדה כיתומה מאב . הדאגה 1919 בדצמבר הקר של והאחריות הכבדה שחשה אמה כהורה יחיד, תרמו לקשר העמוק וההדוק בין השתיים. אביגיל למדה עברית עוד בגן

הילדים ובכיתות הראשונות של בית הספר במערכת החינוך של רשת “תרבות”. היא למדה עברית בהגיה אשכנזית (בהדגשת מילעיל). למרות העובדה שבחיי היום יום השתמשו בפולנית וביידיש ידעו שתיהן לשוחח בעברית. אמי סבלה מחסרונו של אב בחייה. עד מותה חזרה באוזניי על התיאור, איך בחצר הבית בו גדלה גרה משפחה פולנית ברוכת ילדים. סבא משה

19

1875

1900

1925

1950

1975

2000

2025

אבי המשפחה היה סנדלר בעל מאור פנים והיתומה הקטנה נהגה לשאול אותו, אם הוא מוכן להיות גם האבא שלה. צמרמורת אוחזת בי כשאני נזכרת בסיפור הנוגע ללב, ואני מדמיינת את אמי הקטנה המשתוקקת לדמות אב אוהבת.

גלה בגן הילדים

החסך הזה ליווה את אמי כל חייה והיא חזרה ודיברה על כך בהזדמנויות שונות. ואביגיל בת שמונה, החליטה חנה על 30 כשסבתא הייתה בת 1928 ב עלייה לארץ ישראל. הדרך לארץ הייתה קשה ונדרשה תעוזה רבה לאשה צעירה להחליט על עלייה כשהיא לבדה עם ילדה קטנה. השתיים הפליגו מאירופה באוניה גדולה והגיעו לנמל יפו שהיה קטן ורדוד, כך שאוניות

20

גדולות נמנעו מלהתקרב לחוף, שמא תשקענה בחול הלבן והטובעני. אמא זכרה היטב כיצד ערבי כבד גוף העמיס אותה על גבו - ילדה מבוהלת - ונשא אותה מהאונייה לחוף מבטחים. גם סבתא-מאמא נעזרה בטרמפ דומה כדי לחצות את המרחק בין האונייה לחוף. בארץ כבר התגוררו באותה העת אחותה של חנה, חוה ובעלה יעקב, שהיו זוג ערירי ללא ילדים. שאר בני המשפחה נשארו בפולין וברוסיה. ואני זוכרת איך סבתא הייתה שולחת תרופות מהארץ לבני משפחתה שנותרו ברוסיה, ברית המועצות דאז. בבואן מאירופה הקרה והירוקה, לארץ המדברית והזרה נאלצו להתמודד עם החום הכבד, החול והאבק, ועם אנשים ומנהגים שלא היו מוכרים להן. המעבר לא היה פשוט, וכמו בכל הגירה הפגיש אותן עם התמודדויות מורכבות. האוכל היה שונה ומוזר, לראשונה פגשו בזיתים ובפיתות. גם השפה העברית המילרעית נשמעה אחרת מזו שהכירו. אפילו המשא ומתן המזרח תיכוני עם הרוכלים בשוק - היה זר להן. מאמא סיפרה שכאשר ביקשה לקנות בכספה האחרון בננה לבתה, הסתבר לה שהבננה שקנתה הייתה בוסרית וקשה כאבן. היא התקשתה לקרוא את המציאות החדשה ובמושגי ימינו הן היו טרף קל. בארץ פגשו את אמו של משה בעלה של סבתא חנה, ואביה של אביגיל. הסבתא הייתה אישה קטנה וצנומה, דתיה מאד, התכסתה בצעיף שחור, דיברה יידיש בלבד והקפידה על תפילות. סבתא זו הייתה שונה מאד מהסבתא המודרנית שנשארה ברוסיה. אחיו של משה, יעקב (נקרא בפי כל יַנְקִיצְקֶה) קיבל אותן בחום ואשתו חוה הציעה מיד עזרה למרות שהיו עניים ובדוחק גידלו את שלושת ילדיהם, אהרון, שושנק’ה ויהודה. לימים שושנק’ה הפכה לשושנה תפוחי, אהרון ויהודה שינו את שם משפחתם לעמית.

21

1875

1900

1925

1950

1975

2000

2025

אמא של סבא משה ונכדיה

חנה חיפשה עבודה ואף הגיעה לביתו של ח.נ. ביאליק לתפקיד סוכנת ביתו, אך לא עבדה שם בסופו של דבר. אחרי חיפושים התקבלה לעבודה בפנימיית כפר הנוער בן שמן כאם בית ומטפלת של קבוצת נערים ללא הוריהם, חלקם יתומים שהתגלגלו ארצה לכפר הנוער אחרי טראומות קשות. היא שימשה להם כאם. בזכות אישיותה המיוחדת והיחס החם שהרעיפה עליהם זכתה שיקראו לה מאמא (אמא ביידיש). השם הזה דבק בה והיא שמחה להחזיק בו כל ימיה. בתה אביגיל גרה איתה והתחנכה בקבוצת בני גילה. שם הכירה את שמעון פרס, התיידדה עם אשתו סוניה ועם חברים נוספים, בעיקר יצחק ורינה רזין ומשפחתה הענפה של רינה, יצרו חבורה מלוכדת לכל חייהם. במשך שנים רבות נהגו אימי אביגיל עם רינה רזין וסוניה פרס (בימי שירותו של שמעון פרס כראש ממשלה ושר) לנסוע יחד לחופשות בים

22

גלה בבן שמן

המלח. מדובר היה בחופשות צנועות אליהן נסעו במכוניתה של רינה והתאכסנו בדירת הנופש הפשוטה של משפחתה בערד. שיא הבילוי היה טבילה בים, כשסוניה מקפידה שלא יזהו אותה. החיים בבן שמן היו טובים לשתיהן. אביגיל למדה בחברת הילדים וחנה עבדה והייתה אהובה עד מאד, מה שנתן להן תחושת שייכות למשפחה התגלו אצלה סימנים של דלקת 17 ישראלית רחבה. כשהייתה אביגיל כבת פרקים. השתיים נאלצו לעזוב את כפר הנוער ועברו לתל אביב, מתוך אמונה שמזג האוויר החם יסייע ויעלה הסיכוי לקבל טיפול רפואי טוב יותר. הן גרו בדירה קטנה ברחוב הירקון, סמוך לים בתל אביב. אביגיל עבדה בשעות הבוקר ובערב למדה בקורס להנהלת חשבונות. מאמא עבדה עד יציאתה לפנסיה כאם בית בפנימיית בנות בנחלת יצחק שבתל אביב.

23

1875

1900

1925

1950

1975

2000

2025

מאמא בזקנתה

משיצאה מאמא לגימלאות היא חיה איתנו והייתה אחראית על תחזוקת הבית. ההורים עבדו ומאמא ניהלה את משק הבית. כשחזרתי מבית הספר תמיד קיבלה את פניי בחיוך אוהב ובסינר שהיה חגור על המותניים שלא היו לה. הארוחה לא הייתה מיוחדת, וברבים מהבתים הוגשו מנות

24

דומות, אך עבורי היה טמון בה קסם. אהבתי את הירקות המבושלים לצד הפֶרפָלׇעך (פתיתים) ברסק עגבניות והמרק “עם הירוק” (כך קראנו לפיסות השמיר שצפו בו), עתיר אבקת מרק עם מונסודיום גלוטומט, שנחשב אז לפלא, וכמובן מנת הבשר ולקינוח הקומפוט הנצחי. מעבר לאוכל המזין והמשמין אני מתגעגעת לישיבה המשותפת ולשיחה שהייתה תמיד חלק מהארוחה. מאמא הייתה עיר המקלט עבורי. לה סיפרתי את שעבר עליי במהלך היום, מה היה לי קשה ומה משמח. היום אני מבינה שכפי שהייתי זקוקה לה, הייתה גם היא זקוקה לי. במובן מסוים היא חייתה דרכי והבאתי אליה את העולם שבחוץ, אליו לא הרבתה לצאת. משסיימנו לאכול וכלי האוכל נשטפו, הוצאתי מהילקוט את הספרים והמחברות ופרשתי אותם על השולחן הגדול. כל כך אהבתי לשבת לצד סבתא ולהכין את שיעורי הבית. מאמא הייתה יושבת במקומה הקבוע סמוך לשולחן, מחזיקה את הדפים הענקיים של העיתון היומי דאז “ד ָּבָר“ וקראה בעניין את החדשות. אז גם הגיעה הבקשה הקבועה, לה חיכיתי: “נְָמֶלֶה, זַי אֲזַי גּוּט (ביידיש: תהיי כל כך טובה) ותמזגי לנו שתי כוסות תה רותחות ומהבילות, כפי ששתיתי ברוסיה הרחוקה”. כך ישבנו שתינו ושרפנו את הגרון עם התה הרותח. מאמא המשיכה לגור עם אמי שהתאלמנה. היא האריכה ימים במושגי 1977 התקופה. נפש אמי הייתה קשורה בנפשה של אמה עד מותה בשנת . 79 בגיל על המצבה רשמנו, על פי בקשתה - מאמא.

25

1875

1900

1925

1950

1975

2000

2025

הורי, פסח וגלה

26

אבי ואמי מקימים משפחה , 25 ואבא בן 17 הוריי הכירו בקורס להנהלת חשבונות. אמא הייתה כבת אך פער הגילים לא מנע מהשניים להתאהב. השניים הפכו לזוג ובסיום הקורס מצא כל אחד עבודה כמנהל חשבונות במסגרת האיגוד המקצועי, שדאג להם. במאה הקודמת, הייתה הארץ מלאה 30 בתקופה הקשה של שנות ה בעולים חדשים וכולם חיפשו עבודה. היה קשה לספק עבודה לכל העולים, לפיכך פנו לאימי נציגיי האיגוד המקצועי והסבירו לה ש”היא צעירה, יש לה חבר עובד ומפרנס, ועל כן יהיה זה הוגן שתינשא ותפנה את מקומה למפרנס אחר ממשפחת עולים”. היא פוטרה ואת מקומה קיבל עולה חדש.

1940-1965

כשהאנגלים שלטו בארץ, גוייסו נערות לשירות בפלמ”ח. תפקידן היה לטייל בזוגות על שפת הים ולמשוך את תשומת ליבם של ה”כלניות” כך נקראו החיילים האנגלים בשל הכומתה האדומה שחבשו. בחסות הסחת הדעת הנחיתו אנשי הפלמ”ח את ספינות המעפילים על חופים סמוכים. אמי השתתפה בפעולות אלה, למרות שאבי ראה בכך סיכון והתנגד לפעילותה.

27

1875

1900

1925

1950

1975

2000

2025

ההבדלים בין אבא לאמא בגיל ובטמפרמנט היו משמעותיים. היא הייתה נערה שרצתה לרקוד ולבלות, והוא גבר גלותי, מבוגר ממנה וצולע, שהתקשה להתאים את עצמו לקצב ולמנטליות שלה. למרות זאת היחסים התהדקו, והוא המתין בסבלנות מתוך תחושת ג’נטלמניות, עד שמלאו לה ואז נישאו. 20 אני מבינה היום שאמי גדלה תוך חיפוש דמות אב, שהיה כה חסר לה, ולכן נישאה לגבר דומיננטי שהיה מבוגר ממנה בשמונה שנים וסכך עליה עד יום מותו. החתונה התקיימה במסגרת מצומצמת של משפחה . העמידו חופה והרימו כוסית יין ובכך 1940 וחברים, ביום ט”ו בשבט שנת נסתיימה החגיגה. המשפחה החדשה עברה לגור בדירה אחת עם משפחה נוספת, ברחוב פרץ חיות בתל אביב. כך היה נהוג באותם הימים. החיים בדירה המשותפת היו לא פשוטים, והביאו עמם חיכוכים והתנגשויות בנושאי חלוקת המטבח והניקיון. עקב העליות הגדולות וגידול האוכלוסייה אל מול העיר העברית הנבנית שלא ענתה על הצרכים לדירות, נהוג היה לשכן שתי משפחות בדירה אחת. כל משפחה קיבלה חדר או יותר, המטבח וחדרי השירותים היו משותפים. החיכוכים היו בלתי נמנעים. אפילו אני, שנולדתי שנים מאוחר יותר, גדלתי על הסיפורים וההשמצות, איך רחל, השותפה לדירה, הייתה מלוכלכת ומבולגנת, ועד כמה אמי סבלה מהמצב. אחי משה, הקרוי על שם אביה של אמנו, נולד באותה חצי דירה. הוא היה תינוק עירני שאהב את הטיולים בלול התינוקות, ברחבי החדר הקטן העמוס ברהיטים. מאמא עבדה כאם בית בפנימיית בנות בנחלת יצחק,

28

אבי, אמי וסבתי

29

1875

1900

1925

1950

1975

2000

2025

התגוררה כאחת התלמידות במסגרת בית הספר והגיעה לביקורים מידי פעם בסופי שבוע. גם לה נמצא המקום לשינה באותו חדר צפוף. כשקצה נפשם בתנאים האלה ויכולתם הכלכלית השתפרה, יצאה המשפחה הצעירה לחפש דירה משלה. הם הגיעו לצפון הרחוק של תל אביב, מעבר לחולות, מקום משכנם של ה”ש ׇׁאקָאלִים” (השועלים) וקנו דירה בקומה השלישית, הזולה יותר, ברחוב אלחריזי בעיר. אני כבר נולדתי בדירה זו. הכבישים באזור רק נסללו, וריח הזפת הנשפכת נחשב כתרופה כנגד מחלת השעלת. הזיפזיף שנשפך על הכביש מתחת לזפת, ונדחס במכבש גדול ורועש הוליד את שיר הילדים הידוע בזמנו “המכבש הטיפש למה באת לקשקש”. באותה תקופה היה אבא בטיפולים שונים ברגלו ואף נזקק לאשפוזים. אינני זוכרת אם סבל מכאבים בשל הנכות, אך הוא נעל נעליים אורטופדיות גבוהות וצלע מעט. כנכה זכה להחזיק במכונית פרטית – שהייתה מצרך נדיר באותם הימים. בחוכמת החיים שאפיינה את אבא הוא ידע להפוך את הלימון ללימונדה, כלומר להפוך את הרע לסביר וטוב. המכונית הראשונה נקנתה כשהייתי כבת שלוש ובמשפחה מספרים שפחדתי להיכנס לתוכה. במהרה גיליתי את המקום המועדף עליי - המדף הצמוד לחלון האחורי עליו נהגתי להשתרע במהלך הנסיעות. אבי עבד כל חייו כמנהל חשבונות במשביר המרכזי. הוא היה ידוע כבעל חוש הומור מפולפל וקראו לו גליצייענר, לא רק משום שבא מחבל גליציה שבפולין, אלא גם בזכות השנינות שלו שנחשבה כמאפיינת את היהודים שבאו מאותו חבל ארץ. למשל, הוא אהב להזהיר אותנו מפני בן משפחה שהיה ידוע בנטייתו להגזמות, ואמר לנו שמכל דבריו נוריד ומהיתר נבדוק מה נראה כנכון ומה מוגזם. 50% כ בהזדמנות אחרת קבע עם קרובת משפחה שידרוך על רגלה מתחת לשולחן בכל פעם שתפליג בדבריה יתר על המידה. כיוון שהיה אהוב

30

ומוערך במשפחה, דבריו התקבלו בחיוך סלחני. אבא היה חרוץ, ועבד בלילות בעבודות נוספות כדי להרוויח יותר. הוא שימש כתובת לכל מי שנזקק לעזרה ולעצה טובה. בד בבד עם תרומתו לאווירה הטובה בבית, הוא שימש ככתובת הראשונה אליה הגיעו שורדי השואה בני משפחתו משעלו ארצה. טוּנְיָה, לימים חביבה מלכימן, ששרדה את הגטו ואת צעדת המוות, הגיעה אל בית הורי, וסיפרה כל הלילה את קורותיה במהלך המלחמה. היא נשארה לגור עם הוריי תקופה מסוימת, עד שנמצא חדרון קטן בבית ממול והיא עברה אליו. בהמלצת הוריי ובעזרתם החלה ללמוד בסמינר למורים. ביתנו היה פתוח, מקבל ותומך.

31

1875

1900

1925

1950

1975

2000

2025

המפה הלבנה שנה. אבי לא נכח 80 האגדה המשפחתית מספרת על ערב שבת לפני כ בבית כי היה מאושפז לצורך ניתוח ברגלו. בבית נותרו אמי ואחי, שהיה כבן שלוש. אני טרם נולדתי. אמי ערכה את השולחן לכבוד ארוחת השבת ופרשה מפה יפה וצבעונית. אחי, שהיה עדיין זאטוט, משך את המפה, הפיל את כלי האוכל ואמר בכעס: “אבא לא מרשה!” אבא לא מרשה מפה שאינה לבנה לשולחן השבת. מסתבר שכבר בגילו הצעיר הבין אחי שאבא מקפיד על מפה לבנה לשולחן השבת, וחשוב מאד שנקפיד על כך גם בהיעדרו. עבורי כילדה הייתה זו כמעט הדרישה היחידה של אבי מאיתנו - להקפיד על פרישת מפה לבנה בארוחות חגיגיות. מעולם לא שמעתי אותו מעיר או אומר את הדברים במפורש – אך היה זה מובן וברור. היום אני ערה לכך שלא סיפר וכמעט לא שיתף בחוויות מבית משפחתו, ממנה נקרע בגיל צעיר. הוא השאיר מאחוריו עולם שלם, ומשפחה מסועפת - הורים, אחים בעלי משפחות ובני דודים, שכולם ניספו בשואה. המפה הלבנה כנראה סימלה את כל אשר אבד. עד היום אני מקפידה לשמור על המפה הלבנה בארוחות המשפחתיות בשבת ובחג, מתוך תחושה עמוקה שזה ציווי שהשאיר לי אבא. אבא לא ביטא געגועים למשפחה שאיבד ולא שיתף בצערו. ידעתי רק שאני דומה במראה פניי ובקומתי הגבוהה לאחיותיו. זאת אמר באהבה גדולה כלפיי, שהתחברה לאהבתו לאחיותיו. אבל יחד עם זאת הוא ידע ליהנות מהחיים. נסענו לטיולים, וציינו את כל החגים וימי ההולדת בכך שיצאנו כולנו יחד להצגה. לכבוד יום הולדתו של אבא צפינו במחזמר “שלמה המלך ושלמיי הסנדלר” בכיכובם 54 ה של אילי גורליצקי ויונה עטרי, שהיה אז להיט ענק. נהנינו מאד ושיריי המחזמר המשיכו להיות מושרים בבית.

32

אמי עבדה כמנהלת חשבונות בבית הפועלות ואחר כך באיחוד הקבוצות והקיבוצים שמשרדיו שכנו תחילה ברחוב ברנר בתל אביב ולימים עבר לבית האדום, כפי שנקרא אז, ברחוב הירקון. הבית האדום שימש כמפקדת ההגנה בימים של טרם המדינה ומאוחר יותר כמרכז משרדי איחוד הקבוצות והקיבוצים. הקירבה למרכז מפלגת העבודה תרמה להעמקת האידיאולוגיה הסוציאליסטית של אמא, והיא במאי, לכבוד חג הפועלים. 1 נהגה לצעוד מידי שנה בתהלוכת ה חבריה של אמי היו בעיקר בוגרי כפר הנוער בן שמן ופעילים במפלגת העבודה-מפא”י ולימים משעבדה במשרדי ה”איחוד” (איחוד הקבוצות והקיבוצים) התרחב מעגל חבריה שביקרו בביתנו לקיבוצניקים פעילים ובעלי תפקידים, שנחשבו למלח הארץ.

33

1875

1900

1925

1950

1975

2000

2025

34

אחי הגדול משה-מוֹיְש ֶׁה ובעודי תינוקת כבר היה תלמיד בית ספר. 1943 בפברואר 12 אחי נולד ב תמיד הסתכלתי עליו מלמטה למעלה, הערצתי אותו והיה על מה. הוא היה גדול ועצמאי וידע לעשות כל מה שאני עדיין התקשיתי. הוא היה מוכשר מאד בנגינה והצליח להפיק קולות נעימים מכל כלי, קרא ספרים והיה מקובל בין חבריו. הוא שיחק איתי, שמר עלי ושימש לי כמודל לחיקוי. אפילו נהג לשבת איתי על הרצפה למשחק בבובת הפלסטיק הגדולה והאהובה שלי – רותי.

1943-2003

אחי היה בכור להוריו ולסבתו וזכה ליחס שהלם את מעמדו הבכיר. השקיעו בו ונתנו מימוש לכישרונות שהיו בו. למרות העובדה שהכסף לא היה מצוי בעודף בבית, הוא נשלח ללמוד נגינה אצל מורים פרטיים בעלי שם שיימצה את כשרונותיו. הוא הפליא לנגן בכינור, במפוחית (שנקראה גרמושקה) ובחליל צד.

35

1875

1900

1925

1950

1975

2000

2025

סבתא-מאמא נהגה להביא לו ספרי קריאה מספריית בית הספר בו עבדה. למרות היותו שובב היה תלמיד טוב. היה חבר בתנועת הנוער, “התנועה המאוחדת” והיה מוכר כ”מוֹיְש ֶׁה השמן” ועד כמה שזכור לי, לא היה בכך כינוי גנאי והוא לא סבל מכך. הוא אהב לצלם וצילם את כולם, פיתח את התמונות בחדר חושך שבנה לעצמו בחדר הכביסה, על הגג המשותף של בית הדירות בו גרנו. היה עליז וקופצני, רקדן בעל חוש קצב. בשירותו הצבאי שימש מוֹיְשֶׁה כצלם בחיל האוויר והמצלמה שהייתה תמיד תלויה על כתפו הפכה אותו לצלם קרבי בימי מתיחות ומלחמה. משסיים את שירותו הצבאי, פנה ללימודי הנדסה בטכניון והתגורר בחדר שכור בחיפה. באותה התקופה נהוג היה שסטודנט בעיר זרה ישכור חדר בדירת משפחה שהתגוררה באותה העיר ונזקקה לתוספת הכנסה. הסטודנטים היו צעירים ולא היה מקובל שיצאו מהבית לחיים עצמאיים. על כן השכירות בדרך זו הייתה תחליף מסויים למסגרת המשפחתית. לעיתים נוצרו קשרים טובים בין הסטודנט הצעיר והמשפחה והוא היה אף מוזמן לארוחות. בשלב מתקדם יותר של הלימודים ובשיפור המצב הכלכלי היו מספר סטודנטים שוכרים דירה משותפת וחיים באופן עצמאי. בתקופה זו שלמד בטכניון, חזר בכל סופ”ש הביתה. חברו עוד מימי הלימודים בביה”ס התיכון – שאול אוריינוב שכינויו היה ש ׁוּלְץ למד איתו בטכניון וחזר איתו לשבתות. שולץ היה כבן בית אצלינו. בכל יום חמישי הלכנו שלושתנו לסרט ואני צעדתי בין שני גיבוריי מוישה ושולץ, האחד מכל צד והלכנו בגאווה בדיזינגוף, הרחוב של התקופה. החברות האמיצה בינינו לא הייתה על חשבון החיים החברתיים של כל אחד מאיתנו. לי היו החברים מהכיתה ומהתנועה ולו היו החברים מהטכניון. באופן טבעי היו בינינו גם מריבות. היחסים עברו עליות וחצי 15 ומורדות והתחממו בעיקר אחרי מותו של אבינו, כשאני בת בלבד. 22 ומוישה הגדול כבן

36

37

1875

1900

1925

1950

1975

2000

2025

38

נָמֶלֶ’ה הקטנה בתל אביב, לאחר שאמי נשאה אותי בבטנה 1949 בספטמבר 6 נולדתי ב מעבר לתשעת החודשים המקובלים. כיוון שרצתה לזרז את הלידה שלא הגיעה במועדה, סחבה אבטיח כבד במעלה המדרגות עד לקומה השלישית, ולמחרת הגחתי לעולם בלידה קלה ומהירה. האגדה המשפחתית מספרת שאחי, אז כבן בן שש וחצי, רץ במעלה המדרגות תוך שהוא שר “יש לי אחות, יש לי אחות”. זכיתי בשם שונמית. שם כבד, שמורכב מאותיות השם שיינה-מלכה, שם סבתי מצד אבי שנספתה בשואה. לצורך בחירת השם נעזרו הוריי בחבר המשפחה שמעון תרסי, שהיה סופר ומתרגם. אבל כיוון שנולדתי במשקל זעיר השם היה קצת גדול עלי, וכבר עם לידתי נקבע שמי – נָמִי, אותו אני נושאת לאורך חיי בד בבד עם הצורך להסבירו לכל אדם. הייתי תינוקת קטנה ואכלנית גרועה. הימים היו ימי הצנע במדינה החדשה והאוכל ניתן בהקצבה. כדי שאעלה במשקל קיבלתי את מנת הבננות של אחי וגם של בן דוד רחוק, שאימו הייתה נדיבה במיוחד. אמי האכילה אותי בכפית כאשר היא לבושה בחלוק לבן ואחרי כל כפית אוכל הוסיפה סבתי כפית תה. כשסיימו להאכילני בהרגשת סיפוק אדיר על הצלחתן במלאכת הפיטום, הגיע חלקי במשימה - בדרך כלל הקאתי את הבננה וכל האוכל המושקע, כולל התה. למרות מאבקי הקשים באוכל גדלתי וצמחתי. כנערה נראיתי בריאה למשעי, במושגיה של אמי, עד שגם דיאטה קלה לא הייתה מזיקה לי. גדלתי בשנותיה הראשונות של המדינה. הבית היה בית ציוני ופטריוטי. הורי הצביעו למפלגת העבודה - אז מפא”י והעריצו את בן גוריון. אמי שעבדה במשרדי “איחוד הקבוצות והקיבוצים” הייתה מיודדת עם חברי במאי היה יום משמעותי בחיינו. 1 קיבוצים שונים שהיו מבאי הבית. יום ה אמי השתתפה דרך קבע במצעד הדגלים האדומים שצעד ברחובות תל אביב. אני זוכרת עצמי אוחזת בידה הגדולה, צועדת בשורה הראשונה בין

1949- היום

39

1875

1900

1925

1950

1975

2000

2025

הדגלים וכולי מלאה בגאוות הפועלים שזורמת בדמי למרות שאיני מבינה את משמעותה העמוקה. בימי “מבצע קדש” ואני כבת שש הפרו אזעקות את שלוות 1956 בשנת תל אביב. כדי להתגונן ירדו כל דיירי הבית לדירת השכנים שגרו בקומה הראשונה על עמודים וישבו ב”הול”, הוא חדר הכניסה, על ספסלי עץ שהוצבו במיוחד לשם כך. אותי ואת בת השכנים שהייתה בת גילי וחברתי דחפו מתחת לספסלים. מזלנו שלא צריך היה לבחון את יעילות ההתמגנות המקורית.

תל אביב באותה התקופה צומחת ומתרחבת. בתים רבים נבנים וגם בשטח הפתוח מול ביתנו הלך וצמח בנין חדש. אני זוכרת את אבי וסבתי 3 עומדים על מרפסת דירתנו ברחוב אלחריזי וחולמים על רכישת דירה בבית החדש שנבנה .2 ברחוב אלחריזי באיסוף כל חסכונותיהם, גם אלה של סבתי, קנו דירה בקומה השלישית בבניין החדש. דירה מרווחת בת שלושה חדרים, סלון גדול ושני חדרי שינה. הסלון רוהט בשתי ספות ששימשו את הורי כמיטות ללילה, סבתי קיבלה חדר משלה ולנו הילדים הוקצה חדר משותף. הבית היה אופייני לתקופה. כלי אוכל תוצרת נעמן ואגרטלים תוצרת לפיד. מקרר אמקור מודרני, שכבר הקפיא את המוצרים בכוחות עצמו ללא בלוק קרח, אך צבר שכבת קרח עבה שהיה צריך לרוקן ולהמיס.

מידי שבוע הייתה מגיעה לביתינו צעירה בשם ג’וליה, שתפקידה היה לעזור לסבתי בעבודות הבית. היא ניקתה וכיבסה, כשטקס הכביסה כלל הרתחה עם שבבי סבון בסיר

40

ענק, שהוצב על פתיליה בחדר הכביסה על גג הבית. הכל כובס בדרך זו – מהסדינים הגדולים ועד למטפחות האף העשויות כותנה. לאחר ההרתחה שטפו את הכביסה במי ברז, סחטו אותה ותלו על חבלי הכביסה שנמתחו על הגג. לכל שכן היה יום כביסה קבוע, ומקום המיועד רק לו על החבלים. סבתי טיפחה את ג’וליה, שהייתה כבת בית. היא אף שלחה אותה ללמוד קרוא וכתוב ואפילו קנתה לה תיק מתאים. הלימודים ארכו זמן קצר בלבד. משלמדה לחתום את שמה, סיימה את פרק לימודיה באומרה “גמרתי את כל הלימודים.” ג’וליה הייתה מקורבת אלינו שנים רבות עד לנישואיה. לחדר הכביסה היה מקום של כבוד במשפחתנו. מעבר לכביסה הוא שימש כ”חדר החושך” של אחי לצורך פיתוח התמונות שצילם והיה לו גם חלק נכבד ברומנים המשפחתיים. כיוון שגרנו בדירה האחרונה בגרם המדרגות, היה זה אך מתבקש להשתמש בגג כמקום שיזוף בשעות היום ובחדר הכביסה כמקום מסתור בלילה. אביזרים רבים, שהיום מובנים מאליהם, היו נדירים ויקרי מציאות בימי ילדותי. לטלפון ביתי למשל זכינו רק כעבור שמונה שנות ציפייה. זה מה שהיה מקובל אז. כיוון שעדיין לא הגיע תורם של שלנו וגם שלהם. אי אפשר היה שלא לשמוע האחד את שיחותיו של האחר, הסודות הפכו גלויים והחיים נעשו קרובים, לא תמיד מרצון. הטלפון הוצב במקום מרכזי בבית, כיאה למכשיר נדיר ונחשק, בדרך כלל על כוננית עץ בכניסה לבית, וכל צלצול עורר תחרות ביני לבין אחי – מי יגיע ויענה ראשון. בגדים חדשים קנו בדרך כלל בראש השנה ובפסח, ואני זוכרת את עצמי לבושה בבגדים שגדולים עליי לפחות במידה, “שיהיה גם לשנה הבאה”. כשהרגליים צמחו, והנעליים לחצו, במקום למהר ולקנות זוג חדש נהגו לחתוך את חרטום הנעליים, כדי לפנות מקום לאצבעות. כל השכנים – הם נהגו להגיע אלינו לצלצל או לקבל שיחות. בלית ברירה ספגנו את אובדן הפרטיות,

41

1875

1900

1925

1950

1975

2000

2025

כדור ראשון לילידי המדינה הצעירה, לפי הגדרתה של דר’ חנה יבלונקא בספרה “ילדים בסדר גמור”, חונכנו לפטריוטיות שחדרה לעולמנו החברתי והתרבותי. סיפורי גבורה והקרבה היו לחם חוקנו. בספר הזיכרונות כתבה לי חברתי לכתה ג’ ברכה “שתהיי נאמנה למולדתך”. למדנו לציית לחוקים והגבלות שונות, גם בנושאים אזרחיים, מתוך דאגה למדינה המתעצבת, כמו בנושא החסכון במים, תחת הסיסמה “חבל על כל טיפה”, או האיסור על קטיפת פרחי הבר. איסורים אלה הוטבעו בנו והפכו חלק מאיתנו עד היום.

42

כתוצר של המשפחה ממנה באתי היה אך טבעי שאלמד בבית ספר של זרם העובדים, בית החינוך בצפון, בית ספר לילדי פועלים ע”ש א.ד. גורדון. שמונה שנות לימוד, שש-שבע שעות מידי יום. למדנו את כל מקצועות הליבה והרחבנו אופקים בלימודי חקלאות ומוסיקה, תזונה ומלאכת יד. במהלך הבוקר אכלנו ארוחת בוקר בחדר הכיתה, כשכל אחד הוציא את ארוחתו משקית בד עליה היה רקום שמו, והניח את הכריך והפרי על מפית עשויה בידי אימו להתפאר. ארוחת הצהרים הייתה משותפת בחדר האוכל. קדמה לארוחה שירה בציבור, ואחריה הוקרא עיתון יומי של בית הספר ושמו “מעשים בכל יום”. בעיתון נכללו כל ההודעות החשובות וצוינו האירועים הבולטים. באחד הימים הייתי גם אני במרכז החדשות, מעין סלב מקומי במושגי ימינו. אחת השכנות המבוגרות בביתנו התעלפה והשכנים איבדו עשתונות ורק אני תפסתי יוזמה ורצתי מבלי לומר לאיש לסניף קופת החולים הסמוך והזעקתי רופא. בגאוותו הרבה שיתף אבי את הנהלת בית הספר בסיפור וזו פרסמה את הדברים בעיתון. הייתי גאה ונבוכה בעת הקראת העיתון באותו היום. הסבנו לארוחה אל שולחנות ארוכים, בראש כל שולחן ישב תלמיד כיתה גבוהה יותר שהיה אחראי על חלוקת המנות. האוכל הכיל את כל אבות המזון – כפי שלמדנו בשיעורי תזונה, ונגזר עלינו לבלוע – לא חשוב מה טעמו של האוכל. ימי בית הספר היו ימים של תום, חפים מחידושים ומטכנולוגיות בנות ימינו, וגם החגים היו תמימים כמונו. את חג השבועות חגגנו בחצר בית הספר וכולנו נשאנו טנא ובו ביכורי תנובת הארץ. אני קיבלתי זוג יונים שהביא לי אבי מאחד המושבים בו עבד. נשאתי אותם בטנא על כתפי בפחד ושמחתי מאד ברגע שחרורם. חג הפורים היה גולת הכותרת. פורימון רעשני ושמח התקיים בחצר בית הספר. חודשים ארוכים היו התלמידים הבוגרים עסוקים בהכנתו. ההורים, בעיקר האימהות, הכינו במו ידיהם תחפושות ייחודיות. לעיתים

43

1875

1900

1925

1950

1975

2000

2025

היו אלה תחפושות שהתאימו לאירועים שקרו באותה התקופה. פעם התחפשתי ל”הלוואה וחיסכון” כשזה היה הנושא שהעסיק את המדינה הצעירה. בשנה אחרת אני זוכרת את אימי טורחת קשות עד בכי בערב המסיבה, משום שעלי הכותרת של תחפושת “נרקיס מלך הביצה” סירבו לעמוד זקופים. למסיבת סיום הלימודים בכיתה ח’ רקמו הבנות חולצות מחזור להן ולבנים. אני, שאהבתי לרקום, מילאתי את מחויבותיי וגם את משימות חברותיי.

44

להמשך לימודיי בחרתי בבית הספר “תיכון חדש” שהיה המשך אידאולוגי ישיר לבית הספר העממי. הייתה בו אווירה ליברלית, למורה קראו בשמו הפרטי, התלבושת הייתה חופשית למעט בימי שישי – אז שלטה החולצה הכחולה ותחרות התחוללה בין בעלי השרוך האדום של התנועה המאוחדת, שהפכה לימים לתנועת הנוער העובד והלומד, לבין בעליי השרוך הלבן של השומר הצעיר. מיעוטן היו ללא שרוך – מחנות העולים ומספר קטן של בני נוער שהשתייכו לצופים. ההשתייכות לתנועת הנוער הייתה משמעותית ביותר וסימלה את סולם הערכים הביתי. הייתי חברה בתנועה המאוחדת, יחד עם מרבית חברי עוד מהגן ומבית הספר היסודי. התנועה מילאה את חיינו בתוכן בשעות אחרי הצהרים. היו מפגשים שנקראו “פעולות” על פי שכבות גיל. בימי שישי התקיימה קבלת שבת, שהסתיימה תמיד בריקודי עם במעגלים גדולים, ונתנה הזדמנות להיכרויות בין בני הגילאים השונים. היו מחנות קיץ וקורסי הדרכה והדרכת קבוצות צעירות יותר, שהוסיפו לתחושת הסיפוק והגאווה שלנו. אך לכל הטוב הזה היה מחיר, והיו איסורים. לדוגמה - אסור היה להשתתף במסיבות סלוניות שהתקיימו בדרך כלל בימי שישי בבתי חברים מהכיתה, שלא היו חברים בתנועת הנוער. גרוע מכך, אסור היה ללבוש חצאית צרה וגרבי ניילון. אלה היו ביטויים לתרבות האמריקאית שהייתה מגונה אז וללא הערכים המקובלים. גם אני חטאתי בכך שיצאתי לסרט עם אחד מחברי ל”עדה”, הקבוצה שלי, לבושה בחצאית צרה וגרבי ניילון (נעלי עקב הס מלהזכיר...) עמדתי על כך למשפט חברים. את העונש אינני זוכרת אך את האירוע עצמו קשה לי לשכוח.

45

1875

1900

1925

1950

1975

2000

2025

שבת משפחתית בשבתות החורף נהגנו לנסוע לטייל. כיוון שאבי היה צולע הייתה למשפחה מכונית פרטית שבה חגגנו את החיים. מעט מאד הורים היו אז בעלי רכב פרטי. הייתי מאד פופולרית בקרב ילדי כיתתי שביקשו להצטרף אלינו, וחלקם אמנם הצטרפו לטיולים הללו. בדרך כלל נסענו להרי ירושלים לקטוף פרחים. בימים ההם טרם הוכרז על איסור קטיפת פרחי הבר. חזרנו הביתה בידיים עמוסות בכלניות ורקפות. זרים צבעוניים, בעיקר באדום, ורוד וירוק ופירורי אדמה שדבקו בכפות ידינו והכתימו את בגדי השבת היפים. החוויות שלא תחזורנה נותרו חרוטות על לוח ליבי. כיום האיסור לקטוף את פרחי הבר מוטמע בנו ובילדינו כמובן מאליו. לשבתות בקיץ היה אופי אחר, לא פחות מלהיב. אני זוכרת עצמי מתעוררת לחום הקיץ (מזגנים לא היו). השמש שלחה אור צהוב מבעד

)1952 המכונית הראשונה (

46

לחרכי התריס, וקולה של אמי נישא מהמטבח כשהיא שוטפת, מסדרת ואורזת. אבא שואל אם לקחנו כסאות ובודק את כמות המים לשתייה. נוסעים לים, איזה כיף! זו הייתה התוכנית הקבועה לשבת בבוקר. שמחת ההפתעה הקבועה שציפתה לנו מידי שבוע. ים, חום, חול, החיים צבועים בגווני צהוב ולי יש בגד ים אדום, בתוכו הרגשתי יפהפייה וגאה. אני זוכרת עד היום את התחושה לאחר שעות ארוכות בחול הצורב, שהגיע לכל קפלי הבגד והגוף. כל ניסיון להיפטר מהחול, הביא עוד חול לאותם מקומות נסתרים.

בים גבר אצלי התיאבון ואמי ניצלה את ההזדמנות לדחוף לי ביצה קשה, קציצה וסנדוויץ’ ואם אפשר גם פרי ועגבנייה. אמא האכילה אותי בכל מה שלא הצליחה לדחוף לי במשך כל ימות השבוע. היום נראה לי שאמי אהבה פחות את הים ויותר את ההזדמנות לפטם אותי. הכובע על הראש וקרם ההגנה שנמרח בכמות מופרזת, לא מנעו מכתפיי לבעור ומאפי להתאדם, ומשחזרנו הביתה מרחו על גבי ואפי לבן קר כתרופה. אני לא ויתרתי על הטבילה הממושכת בים ובניית ארמונות בחול. בזה ממש הצלחתי. הארמונות שלי היו גבוהים ומפותלים ועליהם טיפות חול רטובות שטיפטפו מאצבעותיי הדקיקות. החוף היה צפוף, וכל תל אביב יצאה לנפוש בים ולתפוס קצת בריזה. רק כשהגיעה השמש לרום השמים, התחלנו בהכנות לחזור הביתה.

47

1875

1900

1925

1950

1975

2000

2025

כאן החל תפקידי כ”בת של אבא”. אבי נזקק לנעליו הגבוהות כדי שיוכל לצעוד עד האוטו, בדרך חזרה. תפקידי היה למלא במים את כובע הים שלי העשוי גומי, לרוקן אותו על רגליו של אבא כדי שיוכל לגרוב את גרבי הצמר הארוכות ולהיכנס לנעלים הכבדות. זה נראה לי אז מהלך טבעי. לא חשתי מבוכה או בושה. היום אני מבינה שרגעים אלו הוסיפו לקשר הקרוב והחם שהיה בינינו. הזיכרון שלי מימי שבת בבוקר צבוע בצבעי קיץ מוארים באור צהוב בוהק. בעיית חנייה לא הייתה אז בתל אביב ותמיד נמצא מקום חניה ממש בפתח הבית. מעטות היו המכוניות הפרטיות באותם הימים. טיפסנו עם כל המטלטלים את שלוש הקומות ו”מיד למקלחת”, לבל נמלא את הבית בחול, מה שתמיד קרה בכל זאת. ארוחת הצהריים הוגשה על מפה לבנה ומגוהצת. ארוחה שהייתה בעיניו של אבי תמצית המשפחתיות. המשפחתיות שאיבד ובנה מחדש. החום בבית כבד, במיוחד במטבח ובפינת האוכל בה ישבנו. מאוורר בודד ניסה להניע את האוויר, וכדי להקל מעט מתחושת החום הוצאו חלונות המטבח ממסילותיהם, נפתחו התריסים של מרפסת המטבח לכיוון הבית הסמוך ולמולם נפתחה גם דלת הכניסה של דירתנו לכיוון חדר המדרגות. גם השכנה בדירה שמולנו בקצה המסדרון עשתה כמונו, וכך נוצר מעין צינור אוויר. פתיחה הדדית זו של הדלתות והחלונות יצרה גם יחסי שכנות ללא גבולות. השכנים היו שותפים לשולחן המשפחתי ולעיתים גם לשיחות ולסודות. ברקע ארוחת השבת נשמעו מהרדיו פרקי חזנות ואבי נהנה לפזם ולזמר, עם השכן החרדי מהבית הסמוך שמרפסתו פנתה לכיוון המטבח שלנו. אני עדיין זוכרת ומתרגשת מהניגונים ששרו יחד בשתי המרפסות. זו הייתה שבת יהודית-ישראלית בבית שלי עם ארוחת שבת שמילאה את הבטן והתנגנה בלב. לאחרי פינוי השולחן, שטיפת הכלים וצחצוח הכיור, השתרר שקט בבית. רק קול הנחירות עלה מהחדרים.

48

אלוהים מתעתע שנות נישואים. כיון שאבי דבק בעקרונותיו 25 ציינו הורי 15 כשהייתי כבת שאת השמחות צריך להכניס הביתה, החליטו הוריי לערוך מסיבה בבית. . הוזמנו בני המשפחה וגם 1965 זו הייתה מסיבה גדולה במונחי שנת חברים ושכנים. אבי היה מאד אהוד ומוערך וכולם שמחו לקחת חלק באירוע. רהיטי הסלון הוזזו ממקומם, כל הכסאות כולל אלה של השכנים הוצבו לאורך הקירות, וכולם ישבו ושרו שירי ארץ ישראל ושירים נוסטלגיים בעברית וביידיש. כיוון שגם השכנים לקחו חלק באירוע, השמחה הייתה גדולה בכל בית המגורים בן שלוש הקומות. איש איש תרם את חלקו בשירה ובבחירת השיר הבא. כיוון שהייתה זו חתונת הכסף קיבלו הוריי מתנות סמליות - כלי כסף קטנים לשימוש ביתי. אני ישבתי למרגלותיו של אבי, אחזתי בידו והבטתי בפניו שנהרו משמחה. הכיבוד הוכן כמובן בידיי אמי וסבתי וכלל מאפים קטנים ועוגות. אוכל קנוי היה אז הס מלהזכיר.

49

1875

1900

1925

1950

1975

2000

2025

לראשונה בחייהם החליטו הוריי להעניק לעצמם מתנה ולטוס לטיול בחו”ל. טיול כזה היה פרויקט מורכב. הקופה המשפחתית לא הייתה מוכנה להוצאה שכזו וצריך היה לבנות תוכנית ולחסוך. בנוסף, למרות נוכחותה של הסבתא בבית, לא היה זה מובן מאליו לעזוב את הבית והילדים לתקופה כה ארוכה. אבל יותר מהכל, נדרשה התארגנות בריאותית. אבי סבל מהתקפי כאבים קשים בשל אבנים בכליות. הניתוח שנדרש לעבור נדחה על ידו פעמים רבות, אך הפעם החליט שכדי שלא לקלקל את הטיול עם כאבים שעלולים להופיע, יעבור אותו מיד. התאריך נקבע ואנחנו ליווינו אותו לבית החולים בילינסון כשכולנו מגויסים למימוש שלב נוסף בהכנה לטיול. ערב הניתוח נפרדנו בנשיקות, כל אחד בתורו, ואני, שהייתי “הבת של אבא”, הספקתי לנשקו פעמיים, בתחילת התור ובסופו ובליבי אמרתי הרווחתי נשיקה. למחרת יצאנו כל אחד לעיסוקיו, אמי נסעה לבית החולים ואני לבית הספר. בשעות הצהרים הגענו לבית החולים לקבל את אבי בסיום הניתוח. למרבה התדהמה יצא הרופא המנתח בראש פמליה, ואמר לנו במילים המהדהדות בראשי עד היום: “אנחנו מצטערים מאד אך הוא נפטר במהלך הניתוח”. הרגשתי שהאדמה בולעת אותי. היינו בהלם. הייתה זו מכה בלתי צפויה וקשה לעיכול. צנחנו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. רגליי נשאו אותי מאליהן והתרחקתי מהמקום. חבר של אחי, שליווה אותנו, אחז בי והחזירני. התברר שאבי היה אלרגי לחומר ההרדמה, דבר שלא נבדק אז. חזרנו הביתה הלומי צער, המומים ומרוסקים. סבתא קיבלה את אמי 22 לזרועותיה ושתיהן נותרו חבוקות ובוכות זמן רב. אחי שהיה רק בן הסתגר בצערו ואני נותרתי לבד. כל אחד היה שרוי באבלו. הבית שידע ימים יפים, נותר באחת מיותם ללא ראש המשפחה האהוב. ימי האבל היו קשים. המבקרים נכנסו בשקט, לחצו ידיים ועטו עלי, הקטנה של הבית, בנשיקות. ידיהם היו מלאות כל טוב ובפיהם מילים חלולות. נרתעתי

50

מהנשיקות ונבהלתי ממנות המזון שהביאו. שאלתי את אמי “האם נעשינו כל כך מסכנים שצריך להביא לנו אוכל?” לא הכרתי את מנהגי האבלות ולא היה מי שיתפנה להסביר לי. עד היום אני מפחדת מנשיקות מיותרות, ובמפגשים משפחתיים, במיוחד כשנפרדים, כל אחד נותן נשיקה בתורו ובליבי אני חוששת פן יחזור מישהו לנשיקה נוספת. “מענטש טראַכט און גאָט לאַכט” - האדם מתכנן ואלוהים צוחק. בתום השבעה חזרה אמי לעבודתה כמנהלת חשבונות במשרדי איחוד הקבוצות והקיבוצים, אחי חזר לטכניון בחיפה ואני לבית הספר. ענן של עצבות ירד על הבית. הרגשתי מחנק ואחד מחבריי הציע שנלך לסרט. ימי 30 ביקשתי את רשותה של אמי אך היא סירבה, כיוון שטרם מלאו האבל. אמי לא הייתה קרובה לדת אך אבלה היה כבד וגם החשש מפני “מה יאמרו ...”. ענן האבל הסמיך המשיך להאפיל על הבית במשך תקופה ארוכה, והשפיע על כולנו. לא היה קל להתמודד עם המצב החדש ולחזור לשיגרת החיים. הגיע שלב בו אמא ואני הבנו שצריך לפנות את הבגדים של אבא. היה זה מהלך לא פשוט נפשית ופיזית. טיפסתי על סולם ועליתי לבוידם, שנקרא גם אינטרסול (מדובר במחסן פנימי שנבנה מתחת לתקרה כחלק מהבית). השתחלתי לכוך, ושלפתי משם את הבגדים המאופסנים והנעליים האורטופדיות הגבוהות שכה סימלו את אבא. שנת הלימודים בכיתה י’ הסתיימה והייתי צריכה לבחור מגמת לימודים לבגרות. ציפיתי להתקבל למגמה הביולוגית, שדרשה ציונים גבוהים. עמדתי בכל הדרישות למעט באנגלית. לא הצטיינתי באנגלית ואחרי תקופת האבל לא הייתי מסוגלת לגשת לבחינת סיום השנה. קיבלתי ציון שלילי מהמורה לאנגלית שהייתה גם מחנכת הכיתה. במשך זמן רב כעסתי על חוסר הרגישות של המורה, אך כעבור שנים הבנתי שבמהלך זה הצעידה אותי קדימה לרכישת השפה. במהלך חופשת הקיץ קיבלתי שיעורי עזר באנגלית, וזה היה הבילוי שלי. אני

51

1875

1900

1925

1950

1975

2000

2025

זוכרת שהלכתי שפופת ראש לשיעור הפרטי וחוזרת הביתה מבלי לראות דבר סביבי. פעם נתקלתי ברחוב בקרוב משפחה, כיוון שלא הרמתי את עיניי, שהיו נעוצות במדרכה. הוא מיהר להעיר את תשומת ליבה של אמי למצבי, ובכך גם עורר אותה לחזור לחיים, לצאת מאבלה, ולשמש כאם וכראש המשפחה. מקומו של אבא בראש שולחן האוכל המשפחתי נותר ריק. אמי עשתה לה הרגל להניח על כסאו את תיקה וחפציה, ובכך מנעה את האפשרות שנים, 12 לשבת על הכסא, שנותר כך עד שעזבה את הבית. גם בחלוף כשהתחברה לגבר שעבר לגור עמה, ואני כבר נשואה ומחוץ לבית, אסור היה לו לשבת על “הכסא של אבא”. 45 , המשיכה לנהל את משק הבית ואמי, בת ה- 67 סבתא, שהייתה כבת חזרה לעבודתה. כלפי חוץ הכל נראה תקין וכאילו החיים ממשיכים. רק מי שקירב את מבטו יכול היה לראות שהדרך ליציאה מהמשבר עדיין ארוכה. אמא אכן חזרה לעבודתה, אך בדרכה הביתה נהגה להיכנס לקולנוע “גת” ולצפות בסרט, לעיתים אפילו בשניים. כששבה הביתה לא זכרה אפילו לשחזר מה ראתה ובאיזה סרט צפתה. מן הסתם הייתה זו הדרך הייחודית שלה להתמודד עם השבר והאובדן שחוותה. עבר זמן לא קצר עד שאמא התחזקה ותפסה את מקומה כראש המשפחה. מאישה פאסיבית לצד בעלה ואמה, החלה בלית ברירה לטפל בענייני הכספים. היא השקיעה בחוכמה מחסכונותיה המעטים ומכספי הפיצויים שנתקבלו אחרי מותו של אבי, ועשתה חיל. היא עמדה על רגליה והמצב הכלכלי בבית אפילו השתפר. אחי שלמד בטכניון נהג להשתמש ברכב שהותיר אבא, לצורך ושלא לצורך. בעזרת אחד מחברי המשפחה קיבלה אמא החלטה לא קלה והאוטו נמכר. בכך חסכה בהוצאות ואחי חזר ללימודים ביתר רצינות. היא התנהגה כלביאה והייתה גאה בהישגיה ובצדק! סבתא מאמא המשיכה לשמש לה כמשענת וכתומכת שקטה. אני שקעתי בלימודיי בכיתה י”א במגמה הביולוגית, הזמן פעל לטובתנו והחיים חזרו אט-אט למסלולם הבריא.

52

צעדים בהתבגרות כשעמדתי להתגייס לנח”ל, שמשמעותו להתגייס לצבא במסגרת הקבוצתית ולהגשים את הרעיונות עליהם גדלתי תוך הצטרפות לגרעין בקיבוץ - התחילו חברי הקבוצה לנשור מהתוכנית. אני, שבאתי מחינוך על ערכי תנועת העבודה ושבאי ביתי היו קיבוצניקים, חבריה לעבודה של אמי, שמעתי ממנה: “אם תצאי לנח”ל תחזרי הביתה עם תינוק על הידיים ובעל עם שפם”. לאור תחזית מאיימת שכזו, קמתי באומץ באחת הפעולות והכרזתי על נטישה. הייתי צריכה לגייס בתוכי כוחות רבים לקום ולהכריז על החלטתי לוותר על חלומות ההגשמה, ועל הערכים בהם האמנתי. בכך למעשה נותרתי לבדי ללא קבוצת החברים וללא מסגרת תומכת. בניתי עצמי מחדש החל מתוכניות לפעילות ועד יצירת קשרים חברתיים. למעשה, בעיצומו של

גיל ההתבגרות נדרשתי לבנות נמי חדשה. פרצה מלחמת ששת הימים. 1967 ביוני קדמה למלחמה תקופה מתוחה שנקראה “תקופת ההמתנה” כשהמבוגרים היו אפופי דאגות ואנחנו תלמידי התיכון היינו עסוקים בבחינות הבגרות. המלחמה הסתיימה בניצחון מהיר ומזהיר שהגביר עוד יותר את תחושת הגאווה הלאומית והאמונה בכוחנו. , מיד לאחר מלחמת ששת 1967 באוגוסט הימים גוייסתי לצבא, לתפקיד שלמת במפקדת מחוז תל אביב, שמושבה היה ביפו המרוחקת טווח נסיעה באוטובוס אך בשבילי הייתה זרה ומסתורית. חשוב היה שאשאר קרוב לבית אמי שהיה במצב

1967

53

1875

1900

1925

1950

1975

2000

2025

רגיש – שנתיים בלבד לאחר מותו של אבי. הרגשתי תחושת אחריות כלפי אמי וסבתי, וידעתי שהקירבה שלי לבית תקל עליהן. תפקידי היה לשלם לאנשי המילואים שהוצבו ברחובות ובפתחי מוסדות ציבור, לשמור מפני לירות 26.70 פלסטינים מהשטחים מחשש שיבצעו פיגועים. שכרם היה לשבועיים. עזרו לי במילוי תפקידי מילואימניקים בעלי מקצוע בתחום הכספי ואני הייתי הממונה והמפקחת עליהם. הרגשתי נבוכה במיוחד מהצורך לפקח על גברים מבוגרים ממני, שהזכירו לי את אבי. התחבאתי מאחורי התפקיד והמדים. כולם נראו לי מבוגרים וידענים, ואני הרגשתי קטנה למולם. את הטפסים שזימנו אותי לקורס הקצונה מצאתי בפח האשפה של הרס”ר, שניהל את משרדי המפקדה. הוא מנע ממני לצאת לקורס שאמור היה לקדם אותי, אך לגרום לי לעזוב את התפקיד. התאכזבתי וכעסתי אך לא היה בכוחי לשנות את הדברים. לאחר שירותי הצבאי התקבלתי ללימודים באוניברסיטת תל אביב. סיימתי תואר ראשון בעבודה סוציאלית ובחוג לסוציולוגיה. אני מרגישה שהוסללתי למקצוע העבודה הסוציאלית, כבר מילדותי. בביתי זה נחשב כמקצוע ערכי שטמונה בו עזרה לבני אדם. המסר לא נאמר במילים מפורשות אך העידוד והערכה לבחירתי ניכרו היטב. בבחירה זו ויתרתי על מסלול קידום שהובטח לי בבנק דיסקונט. עבדתי בבנק כשישה חודשים בתפקיד משמעותי לאותם הימים – קופאית יחידה בסניף גדול, וכל זאת בתקופה שבין שחרורי מהצבא לתחילת הלימודים. באותו קיץ הכרתי את גדעון, שהפך לבעלי כעבור כשנה וחצי. הוזמנתי למסיבה וגם גדעון וחברו הטוב גרשון היו בין המוזמנים. כשחזרתי מהמסיבה שאלה אותי אימי אם נהניתי, שיתפתי אותה בחוויות והוספתי “היה שם אחד ש...” והאחד הזה הפך להיות חברי לחיים, אב ילדיי ושותף שנים. 30 לנכדים שנולדו אחרי למעלה מ אמי עבדה עוד שנים רבות עד יציאתה לגמלאות, אחי סיים את לימודיו

54

בטכניון והשתלב בעבודה. במלחמת ששת הימים גוייס אחי למילואים והצליח להעביר לאמא הודעה, בבקשה לשלוח אליו את המצלמה שלו. הוא תכנן לצלם את שדות הקרב תוך כדי טיסה. בבית לא הבנו את בקשתו המוזרה, והדבר הכניס חרדה רבה במיוחד שהיה זה זמן קצר לאחר מותו של אבינו. אמי שהייתה גם כך בדאגה גדולה לנוכח האחריות הגדולה שחשה, נאלצה למצוא דרך להיענות לבקשתו הלא פשוטה. מוישה היה ידוע במעשי שובבות, שאיתגרו את אמי לא פעם. כסטודנט באפריל עמד בראש 1 בטכניון בחיפה היה פעיל באגודת הסטודנטים. ב קבוצת סטודנטים ששינתה את כיווני הרמזורים בעיר. מעשה הקונדס הביא למעצרו בידי המשטרה. כדי לשחררו מהמעצר נאלצה אמי להגיע לחיפה ולהפקיד ערבות. זה היה אירוע קשה עבור אישה שלא היה לה שום קשר עם המשטרה והייתה צריכה להתמודד בכוחות עצמה. היא גייסה לעזרתה אחד מחברי המשפחה, אך זכורה לי במיוחד הדאגה ותחושת הבושה בעצם הצורך לפנות למשטרה. נישא משה לורדה לבית רויזמן. הם עברו להתגורר בירושלים, 27 בגיל ורדה המשיכה בלימודיה באוניברסיטה העברית ומשה עבד במקצועו כמהנדס. מגיל צעיר התגלו אצלו בעיות רפואיות בלב. למרות החרדות,

55

1875

1900

1925

1950

1975

2000

2025

הקשיים והפחדים, המשיך בעבודתו במלוא המרץ. הוא המשיך להתנדב כמהנדס יועץ בעמותות שונות ואף היה חלק מהצוות שבנה את בית “יד שרה” בירושלים. בעיותיו הרפואיות הלכו והסתבכו עד הצורך בטיפולי דיאליזה ובשלב מסוים עבר ניתוח להשתלת כליה. אחי היה אמיץ ושמר על רוח טובה ושמחת חיים. היה קשה לשמוע אותו אומר שלא יגיע לגיל .60 נסע לארצות הברית לבקר את בתו הלית, 59 לאחר יום הולדתו ה שבישרה על הריונה הראשון. בדרך חזרה, בעלותו על שרוול המטוס ליבו . הוא השאיר אחריו את 60 עצר מלכת והוא סיים את חייו בטרם מלאו לו אשתו ורדה וילדיו לילך, הלית ואביב. על קיברו נכתבה ההקדשה שאיפיינה אותו: “האדם שמיצה את החיים”. במותו בגיל צעיר נותר אחי הגדול לנצח צעיר ממני.

מוישה

56

המשפחה הענפה שנשארה

57

1875

1900

1925

1950

1975

2000

2025

)1952 ריכרד, לוטה וגדעון (

58

חברי לחיים ואביו 43 גדעון, בן זוגי לעתיד, נולד בהפתעה. אימו לוטה הייתה כבר בת . אפילו הרופא התקשה להאמין שהיא אכן בהריון. אבל 48 ריכרד בן בהיעדר בדיקות מתוחכמות באותם ימים, הבטן התופחת הייתה ההוכחה הניצחת לכך שדור ההמשך בדרך. , “בן יקיר לי”, שקט ונוח להורים מבוגרים 1947 ביוני 9 גדעון נולד ב וחסרי ניסיון בגידול ילדים. האווירה הרצינית וכבדת הראש בבית והחינוך הקפדני תרם להתנהגות הנאותה ללא רבב. למרות שהיה ראש וראשון בעולמם של הוריו, לא היה מפונק בדרישותיו או בהתנהגותו. בבית דיברו גרמנית ועל כן, הגיע לגן הילדים ללא ידיעת השפה העברית. בגן רכש את השפה, למד איך לשחק עם ילדים אחרים והרחיב את עולמו החברתי. בבית הספר הכיר את ילדי השכונה, ביניהם גרשון ברומברג, שנותר חברו הקרוב עד היום הזה. את ימי ילדותם והתבגרותם עברו שניהם במקביל.

1947- היום

59

1875

1900

1925

1950

1975

2000

2025

יחד ישבו בכיתה, יחד הלכו לתנועת הנוער, השתתפו במחנה קיץ בעכו והשיטו סירות בים מבלי שידעו לשחות. גם לאחר שבגרו הקפידו לשמור על קשר קרוב. כיום דעותיהם הפוליטיות שונות, לעיתים אפילו הפוכות, גדעון נוטה ימינה בדעותיו וברוח הבית ממנו בא וגרשון בעל דעות שמאלניות, בעקבות בית הוריו והחינוך שספג. הם ממשיכים להתווכח בלהט ועם זאת שומרים על הקשר היקר כל כך. שנים, לקה אביו בליבו. המשפחה הקטנה נכנסה 13 לפני שמלאו לגדעון לחרדה קשה וגדעון הצעיר, שהיה רחוק מהדת, פנה אל האלוהים בתפילה להבראת אביו. התפילות כנראה הואילו, וגם הרופאים תרמו את חלקם בריפוי - ומצבו של האב השתפר. האירוע הדרמטי הותיר את חותמו והשפיע על קשריו של גדעון עם אלוהים. הוא נותר אמנם חילוני, אך המשיך לראות את אלוהים ככתובת במצבי קיצון.

אצל ההורים התחדדה התחושה שהזמן קצר, וכדאי למהר ולצייד את הבן במקצוע לחיים, שיעמיד אותו על הרגליים כבוגר עצמאי. גדעון הסכים לתוכנית תובענית ועם סיום לימודיו בבית הספר היסודי נרשם לבית הספר היוקרתי אורט טכניקום בגבעתיים, במגמה להנדסת מכונות. כעבור שש שנות לימוד אינטנסיביות סיים עם תואר הנדסאי. בית הספר היה מרוחק מהבית, מה שדרש השכמה מוקדמת, נסיעה בשני 8-9- אוטובוסים והתייצבות בזמן ל שעות לימוד עמוסות. בחזרתו הביתה כמעט לפנות ערב, עוד ציפו לתלמיד השקדן שיעורי בית מרובים. זה היה מחיר כבד עבור נער צעיר, אך גדעון

1960

60