זיכרונות על מפה לבנה / שונמית (נמי) דותן
גדולות נמנעו מלהתקרב לחוף, שמא תשקענה בחול הלבן והטובעני. אמא זכרה היטב כיצד ערבי כבד גוף העמיס אותה על גבו - ילדה מבוהלת - ונשא אותה מהאונייה לחוף מבטחים. גם סבתא-מאמא נעזרה בטרמפ דומה כדי לחצות את המרחק בין האונייה לחוף. בארץ כבר התגוררו באותה העת אחותה של חנה, חוה ובעלה יעקב, שהיו זוג ערירי ללא ילדים. שאר בני המשפחה נשארו בפולין וברוסיה. ואני זוכרת איך סבתא הייתה שולחת תרופות מהארץ לבני משפחתה שנותרו ברוסיה, ברית המועצות דאז. בבואן מאירופה הקרה והירוקה, לארץ המדברית והזרה נאלצו להתמודד עם החום הכבד, החול והאבק, ועם אנשים ומנהגים שלא היו מוכרים להן. המעבר לא היה פשוט, וכמו בכל הגירה הפגיש אותן עם התמודדויות מורכבות. האוכל היה שונה ומוזר, לראשונה פגשו בזיתים ובפיתות. גם השפה העברית המילרעית נשמעה אחרת מזו שהכירו. אפילו המשא ומתן המזרח תיכוני עם הרוכלים בשוק - היה זר להן. מאמא סיפרה שכאשר ביקשה לקנות בכספה האחרון בננה לבתה, הסתבר לה שהבננה שקנתה הייתה בוסרית וקשה כאבן. היא התקשתה לקרוא את המציאות החדשה ובמושגי ימינו הן היו טרף קל. בארץ פגשו את אמו של משה בעלה של סבתא חנה, ואביה של אביגיל. הסבתא הייתה אישה קטנה וצנומה, דתיה מאד, התכסתה בצעיף שחור, דיברה יידיש בלבד והקפידה על תפילות. סבתא זו הייתה שונה מאד מהסבתא המודרנית שנשארה ברוסיה. אחיו של משה, יעקב (נקרא בפי כל יַנְקִיצְקֶה) קיבל אותן בחום ואשתו חוה הציעה מיד עזרה למרות שהיו עניים ובדוחק גידלו את שלושת ילדיהם, אהרון, שושנק’ה ויהודה. לימים שושנק’ה הפכה לשושנה תפוחי, אהרון ויהודה שינו את שם משפחתם לעמית.
21
1875
1900
1925
1950
1975
2000
2025
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online